האירופיזציה של טרנטינו – “ממזרים חסרי כבוד”

כשראיתי את הטריילר לסרט החדש של טרנטינו, או שאולי זה היה טיזר, לפני כמה חודשים, היה לי הרושם המוצק שמדובר יהיה בסרט טיפשי לחלוטין, הפלופ הראשון של הבמאי.

טעיתי.

בין השאר משום שבטריילר היה מוצג רק פן אחד של הסרט, זה של הממזרים, ובסופו של דבר, למרות השם, זה פן די זניח בסרט כולו. לא רק זה – תוציאו מהסרט את הממזרים, ולא יקרה כלום: הקווים הכלליים של העלילה יישארו במקומם, ויש לי הרושם שהיעדרם רק עשוי היה להועיל לסרט.

שנפתח כמו מערבון ("היו זמנים במערב" עולה על הדעת, אבל לא הפתיחה בתחנת הרכבת – מאוחר יותר), בחווה צרפתית מבודדת אליה מגיעה משלחת מלאכי רעים של נאצים, ובראשם האשמדאי בכבודו, קולונל האנס לאנדֶה (כריסטוף ואלץ, שחקן אוסטרי בן 52 שהסרט שייך לו), "צייד היהודים". בחווה אב, אם ושלוש בנות. אה, כן, ומתחת לרצפה מסתתרים יהודים. האם יאונה לכולם רע? הפרולוג הזה מבריק למדי, ומעבר למיצובו של ואלץ כמעין הנרי פונדה גרמני רק ללא הצורך בעדשות מגע, מרמז גם ל"להיות או לא להיות" של לוביטש (לנדה שואל את החוואי על הכינוי שלו, כדוגמת ארהרדט "מחנה הריכוז" מסרטו של לוביטש) וכולל טריק תסריטאי נהדר: הקצין הגרמני מדבר עם החוואי הצרפתי צרפתית מושלמת, תוך כדי גינוני-גוף צרפתיים ונימוס מטריד, ובשלב מסוים מבקש לעבור לאנגלית בטענה שנגמרו לו המילים בצרפתית. זה נראה כמו מחווה של טרנטינו לסרטים זולים שמשתמשים בתכסיסים זולים כדי לעבור לדבר באנגלית למען הצופים, אבל מסתבר שיש לזה תפקיד עלילתי חשוב. הפייפ של לנדה (דרכו להגיד לחוואי שלי גדול יותר) זורק אותנו לסצנת החקירה של טוּקוֹ ב"הטוב הרע והמכוער"; שם הטכניקה להוציא מידע שונה, אבל בשני המקרים מדובר בעינוי (ובמערבון אי אפשר שלא לחשוב על מחנות ריכוז בסצנה הזאת). ובתוך הפרולוג הזה יש גם את מונולוג העכברושים המצמרר של לנדה. מצוין.

אז כך עוברות להן עשרים דקות מהנות של סרט, ולמרות הכול קורה משהו מוזר: אתה לא במתח. אם נחזור ל"היו זמנים במערב" של סרג'ו ליאונה, שמתחיל איטי ונמשך איטי, והכול בו תמיד מתוח ונפיץ, פה זה פשוט לא קורה; דומה שטרנטינו ניסה להשיג את אותו האפקט, אבל ללא הצלחה. נראה שבמקרה הזה סידני לומט, לדוגמה, ובוודאי סם פקינפה, היו עושים את אותו הסרט טוב בהרבה.

אמנם, בהמשך יש עוד כמה דברים ששווה ללעוס: הצלקת על צווארו של אלדו ריי (בראד פיט) – האם היא צלקת התלייה של איסטווד?; האם הדב היהודי (יהוּדֹב?), בֶּר-ג'וּ בעל המחבט, אמור להישמע כמו דימאג'יו האיטלקי (ואז גם למתוח קו אל האיטלקים שבהמשך הסרט?); האם גיבור המלחמה הגרמני שהופך לכוכב קולנוע אמור לזרוק אותנו אל אוֹדי מרפי האמריקאי? (ברור שכן); כשאוטיביץ' שומע שהכינוי שלו הוא "הקטן", האם זה אמור להחזיר אותנו אל סטיב בושמי שקיבל את הכינוי "מיסטר פינק" ב"כלבי אשמורת"?; היריות במרתף הן וריאציה על הסוף של "כלבי אשמורת; האם בראד פיט כיוון אל קלארק גייבל במניירות שלו, ובסצנה האיטלקית האם כיוון לפרודיה על מרלון ברנדו של "הסנדק"? וכולי וכולי. והנה עוד משהו: ההופעה של מייק מאיירס אמורה להיות התשובה האמריקאית להופעה הביזארית של אדי איזרד במבצע ואלקירי?

אבל גם אם כל זה מאוד נחמד ומשעשע את אוהב הסרטים הממוצע, עוברות להן שעתיים ולא קורה לרגע – אפילו לא לרגע – שאתה מנתר מהכיסא או אפילו נע במתח. למעשה, רוב הזמן אתה מביט אדיש במתרחש. ועד היום זה לא קרה אצל טרנטינו.

אחת הסיבות היא שהוא "עושה את אירופה", כלומר נוטש את מגרש המשחקים האמריקאי שלו ועובר לזירה רחבה יותר (בין השאר, אני מניח, כדי למקם את המערבון המלחמתי הזה בסביבה הטבעית של מערבוני הספגטי), זרה לחלוטין לגיבורים הטבעיים שלו, שהמידע שלהם על אירופה כולל רק את שמות מנות ההמבורגר בצרפת. האירופיזציה באה לביטוי בריבוי השפות בסרט: אנגלית, גרמנית, צרפתית ואיטלקית, כשלצרפתית יש להרגשתי עליונות. הבחירה הזאת מעניקה אמנם לוואלץ הזדמנות מופלאה להפגין את כישוריו, אבל מנטרלת מטרנטינו את הכישרון הכי מובהק שלו: להבריק מילולית. כמעט שאין פה מה לצטט הלאה, כפי שמסגיר גם פסקול הסרט, שנטול מונולוגים. אין אפילו מקום אחד שמופיע בו הלהג הקוונטינואיני שעושה את הסרטים שלו לחגיגה, גם בטקסט וגם בתמונה. יכול להיות שהוא התחיל לקחת ריטלין?

ויש רק שני מקומות שהאלימות מצליחה להפתיע ולזעזע.

שני חסרונות עצומים לסרט. הראשון הוא המחסור בהומור, בעיקר שחור. לאן זה נעלם? הרי זה בעצם המאפיין המרכזי של טרנטינו. אלא שכאן, ההפוגה הקומית היחידה כמעט קשורה באיטלקים.

השני הוא המחסור ברגעים קולנועיים, כלומר רגעים שנראים מופרזים עד אימה, ודווקא בגלל זה מצליחים לרומם אותך. הרי זאת היכולת הפלאית של הקולנוע: ליצור משהו לא טבעי, לא מציאותי, אבל כל כך טוב שאתה מרגיש את הצורך לוותר על המציאות ולאמץ את הגרסה המופרכת.

אז טעיתי: זה לא סרט טיפשי, אלא משעמם ברובו. רק אחרי שעתיים, כשוואלץ המופלא מתחיל עם הזיקוקים האמיתיים שלו, אפשר להתחיל להתעורר, אז גם יש הומור, ואז גם מגיעים כמה רגעים "קולנועיים" משובחים, שפורחים מאחורי המסך של אולם הקולנוע (למה אני חושב על אורסון וולס? אולי גם בגלל היריות במרתף), ובאים לשיאם באש גדולה ובדמות עשן, ולמרות שאני חייב להודות שהרגשתי צביטה נעימה בלב (התראת ספוילר) לראות את כל הנאצים האלה נשרפים בכבשן, עדיין הרגשתי שהצחוק של היטלר מטופש. שלא נדבר על זה שאפילו יחסית לפנטזיה, סידורי האבטחה של הנאצים לא היו עוברים אישור של מאבטח במסעדה.

א"א

4 ממזרים נטולי תהילה

לאחרונה תרגמתי (לא לרוץ לחנויות, זה עוד לא יצא) ספר בשם "קינת העורלה", של יהודי אמריקאי בשם שלום אוסלנדר.

אוסלנדר מכסח את היהדות ואת האל היהודי ללא רחם. לעיתים זה כואב, לעיתים זה מצחיק.

ומי כמונו היהודים יודעים לצחוק על עצמנו.

וכפי שנהוג לומר, אין שום דבר שאסור לצחוק עליו, אבל יש קבוצות שאסור להן לצחוק על קבוצות אחרות. לגרמנים, לדוגמה, אסור לספר בדיחות שואה, למרות ששמעתי כמה היסטריות; ליהודים, לעומת זאת, מותר ואף רצוי.

אם נוצרי היה כותב ספר זהה לזה של אוסלנדר, מילה במילה, זאת הייתה גזענות טהורה. סטנדאפיסטים נוצריים יורדים באופן שגרתי ואכזרי על הכנסייה ועל הכמרים ועל הנצרות ומתבדחים על חשבון ישו, ותמיד יש אמנם מי שיצקצק, אבל לא מתחוללת סערה. לא בימינו.

אבל כשיהודי צוחק על מריה, זאת סתם גזענות ו/או בוטות ו/או חוסר טעם.

סאטירה זאת בטח לא: אתה לא יוצא נגד צלם שנתפס מצלם קטינות בעירום, באמצעות סאטירה שתוקפת את ממציא הצילום. על אותו משקל, אתה לא תוקף בישוף מכחיש שואה, על ידי תקיפת צלם מרכזי של הדת הנוצרית כולה.

 

ואפרופו שואה, אם לשפוט את הסרט הממשמש של קוונטין טרנטינו, "ממזרים נטולי תהילה" על פי הטריילר שלו, יש לי חשד סביר שזה יהיה הדפקט הראשון בפס הייצור של הבמאי, אלא אם כן מדובר בהטעיה מכוונת והסרט האמיתי שונה לחלוטין. כרגע זה נראה מטומטם נטו.

מעבר לזה, כל הרעיון מעורר בי אי נוחות.

 

אבל זה כלום לעומת הגירודים שגורמים לי מבקרי מסעדות. מאז ומעולם תיעבתי מבקרי מסעדות, ובימי מיתון הם מעוררים בי חלחלה רבה עוד יותר, אלה שמשלמים 400 של על ארוחה לא כולל יין (והם תמיד מזמינים בקבוק) ואומרים שזה מחיר "סביר בהחלט", מתלוננים על היעדר קורטוב זעפרן ופטריות כמהין, ונזכרים בחיבה באיזו מסעדה מוסקבאית שגרמה להם אורגזמה קולינרית, באיזה בית קפה במאווי מאווי, בפונדק דרכים בצ'ולולה. אני תמיד תוהה מאיפה הם צנחו, האנשים האלה, מה בדיוק הם עושים בחיים חוץ מלנסוע ולטוס ממסעדה למסעדה, מה ממלא את עולמם הרוחני מלבד מילוי קיבתם עד גודש. כשאני חושב עליהם אני רואה בעיני רוחי תרנגולי הודו של חג ההודיה. הם הקדימו את הפוליטיקה וכבר לפני שנים רבות ביצעו את תוכנית ההתנתקות שלהם מהעם ומהמציאות.

בהדר, ברחוב שבתאי לוי, יש שווארמה מצוינת. עם הרבה חריף זה עושה שמח, ובחיים לא קרה שהם שכחו להוסיף זעפרן וכמהין.

 

ובאיחור אלגנטי, אין ספק שמיקי רורק היה צריך לקבל את האוסקר. התפקיד שהוא עושה ב"המתאבק" הוא יותר ממצוין: זה שילוב נדיר, חד-פעמי ובלתי אפשרי, של שחקן, ספורטאי אלים ואיש שבור ומוכה. אין אף אחד אחר שיכול היה לעשות את התפקיד הזה ככה. פשוט אין.

בגלל שהסרט עוסק במתאבקים, אין בו מונולוגים מתוחכמים, הכול נשמר ברמה די ממוצעת של תקשורת, ופה בדיוק הגדולה של רורק: הוא נושא את כל זה על הגב, כשרוב הדיבור והסיפור מצויים בגופו ועל פניו.

ומריסה טומיי… בוז'ה מוי!

 

ארז אשרוב