לא עסק לזקנים

!This ain't rock'n'roll, this is senilicide

 

מלבלב בי חשד מבוסס למדי שאנחנו עדים לפריחתה של תופעה שניתן לכנותה מִיזוֹגֶּרוֹנְטוֹלוֹגְיָה – שנאת זקנים.

ליתר דיוק מדובר במעין שנאת נישה, שכן היא אינה מופנית כלפי זקנים באשר הם, אלא רק כלפי אמנים ותיקים, עשירי ניסיון ותהילה, שמאחוריהם קריירה מרהיבה. למעשה, הם אפילו לא חייבים להיות זקנים במובן הקלאסי של המילה, אלא רק "זקנים" בעיני המתבונן.

כשמונטי פייתון עשו מופע קאמבק (מזהיר והיסטרי) לפני שנתיים-שלוש, נפוצו בדיונים לפני ואחרי – ואפילו בביקורות – הערות כגון "כמה הם הזדקנו", "לג'ון קליז יש כרס", "זה סתם אותן הבדיחות מפעם", וכול זה כנראה מתוך ההנחות שאנשים נורמליים לא מזדקנים במהלך ארבעים שנה; שאתה אמור להישאר דקיק ושרירי כדוגמן גם בגיל 75 ושבכלל חשוב איך אתה נראה למתבונן בזמן שאתה מבצע את האמנות שלך; ושבדיחות ומערכונים שהחזיקו מעמד ארבעים שנה, שינו את עולם ההומור (עם לא מעט עזרה מספייק מיליגן) ועדיין מענגים מיליונים ברחבי העולם, לא אמורים להישמע פעם נוספת. לפחות לא מחוץ למסך הטלוויזיה.

תופעה זהה, אולי חריפה אף יותר, מתקיימת כשמדובר בלהקות ובזמרי רוק. הטוקבקיסט הממוצע – ולפעמים מבקר המוזיקה המאוד ממוצע – יצביע על כך ש"הם הבינו שרק בישראל אפשר למכור את הסחורה המשומשת הזאת", מבלי להתייחס לעובדה שהזמר או הלהקה הספציפית חורשים את העולם כולו בהצלחה; יודיע ש"ימי הזוהר שלו מאחוריו", תוך התעלמות בוטה מכך שטיבה של הגלוריה מונדי להתפוגג במהירות; ויעלה את הטיעון ש"אין להם מה לחפש על הבמה בגיל כזה".

מה שמשתמע בסופו של דבר מכול הטיעונים והטענות האלה, זה שהאנשים המדוברים אמורים היו לסגור את הבסטה מזמן. מבחינת המיזוגרונטולוג המצוי, אמנים לא אמורים להמשיך להתפרנס מאמנותם אחרי גיל… נגיד 54. ובגיל שבעים, כמובן, הגיע הזמן שיעלו על הנַרַיאמָה. השירים לא אמורים להישמע פעם נוספת. לפחות לא מחוץ לקופסה עם רמקול.

מובן מאליו שזה טיעון מטומטם של אנשים מטומטמים, אבל להגנתם ייאמר שאולי לאו דווקא קהות השכל היא שמפעילה אותם, אלא הפחד. אולי בכלל מדובר בגרונטופובּיה – לראות אמן רוק אהוב ונערץ מזדקן, זה בדיוק כמו להביט במראה בעיניים פקוחות, כמו להתגנב להציץ בדיוקן המתקמט שלך בעליית הגג. זאת בניגוד לצפייה במונטי פייתון בטלוויזיה, שם הם נשארים קפואים לנצח בגילאי עשרים ושלושים הנחשקים.

 

המיזוגרונטופוביה זכתה לטוויסט מעניין עם הגעת המופע של קווין ואדם למברט לתל אביב.

מצד אחד, שוב עלו הטענות האוויליות ש"הם באו לעשות עלינו קופה" (כי מה, קווין זה משהו מפעם, ואנחנו לא פראיירים), ומצד שני השילוב הזה של שני חברי קווין עם אדם למברט גרם לגרונטופובים בלבול מוחלט, קיצר את חיווטי תודעתם וגרם לשני צדי המוח שלהם לדבר אחד עם השני בארבעה קולות צעקה: הרי מדובר פה בזקנים, אבל יש פה גם בחור צעיר, ופרדי אין! כל זה בוודאי נראה להם כמו איזה טקס נקרופילי פגאני לא מובן, דבר מה בלתי מפוענח כמו מחזה של צ'כוב.

אז הועלתה הטענה ש"זה לא קווין". ונכון, זה לא קווין, אבל זה הדבר הכי קרוב, והרי אם רק בריאן מיי היה מגיע עם הרכב שנקרא "בריאן והמייז" ומנגן יצירות חדשות שלו, כולם היו בוכים שהוא לא שילב קטעים מהרפרטואר של קווין.

האנשים שטוענים ש"זה לא קווין" מציעים בעצם שמיי וטיילור יפסיקו להופיע עם האוצר שהיו שותפים לבריאתו, מה גם שהם ממש בגיל הנריאמה.

המטומטמים שבמטומטמים השמיעו את הטענה החצופה, הברברית באופן דאעשי, שזאת "להקת קאברים של קווין". פה כבר לא עומדת לזכותם הגנת דוריאן גריי; אלה סתם דבילים שמקומם ברסיטלים של קני ג'י. הרי אפילו על להקת קאברים של קווין לא היו מתלוננים שהיא להקת קאברים של קווין.

אז שוב, נכון, זה לא קווין – זה קווין ואדם למברט. איזו חרב פיפיות היא ההצעה לשיר עם קווין: מצד אחד חלום בל ישוער, ומצד שני ברור שלא יחדלו להשוות אותך לזמר שאת אלה שניתן להשוות אליו אפשר לספור על אצבעות יד אחת. בחור אמיץ, אדם למברט.

אז נכון, אדם למברט אינו פרדי מרקיורי, אבל פרדי מת בטרם יספיקו המיזוגרונטולוגים להכתירו כ"זקן", וההופעה חייבת להימשך. האם הגיוני והוגן שהמוזיקה הגאונית הזאת לא תנוגן בווליום מלא בפני קהלים נלהבים על ידי האנשים שבאמת יודעים איך לעשות אותה? זאת בכלל דרישה מתקבלת על הדעת?

בנוסף, אנחנו חייבים לסמוך על בריאן מיי ורוג'ר טיילור שהם מספיק מנוסים, שהם מוזיקאים מספיק רגישים ונבונים, וקצת יותר בקיאים מכולנו בכול מה שנוגע לקווין ולהופעות חיות, כדי לבחור בזמר הולם.

והם בחרו באדם למברט.

ואדם למברט אינו פרדי מרקיורי.

אבל אני חייב להזכיר לכם שאחרי כל קונצרט של מוצרט הקהל יצא מצקצק – "כן, זה היה יפה, אין ספק, אבל באך הוא לא".

ואחרי כל קונצרט של בטהובן הקהל פידר את אפו תוך השמעת הטרוניה – "רעיון מעניין, לשלב מקהלה בסימפוניה, אבל מוצרט הוא לא".

 

ואתם, המתלוננים הכרוניים, המיזוגרונטופובים שתקועים על היציע במופע של החבובות וסובלים מהתגרמות האוזן – אוהבי מוזיקה אתם לא.

 

א"א

מודעות פרסומת

חדשות העולם הפנימי

הצד הרביעי של Live Killers, תקליט ההופעה החיה של קווין. פרדי מתחיל לשיר את "מוסטפה" הפותח את "ג'ז", אלבום נפלא (וכנראה התקליט המושלם האחרון) של הלהקה, ודי מהר נשמעת הפתיחה ל"רפסודיה בוהמית". לקהל האצטדיון ההמום לוקח כמה חלקיקי שנייה יותר מדי לעכל מה קרה, וגל של ריגוש המוני עובר בכולם, וממרחק 30 השנים ואלפי הקילומטרים מגיע עד שני הרמקולים שלי. אני נישא על הגל ומשהו בי מתחיל להיסדק; הפּוֹרטקֶליס של החומה היומיומית שלי עולה. הוא ימהר לרדת, אז כדאי שאתעד את זה.

שני שירים אחרי זה מתחיל לפעום קצב הג'ונגלים הפרימיטיבי של We Will Rock You. הקהל, השבט, מצטרף. אין שם כלום מלבד הקצב וההכרזה הפראית: "אנחנו נרוקק אתכם!" זה כמעט נמשך יותר מדי זמן, ואז באה הגיטרה לגאול, ועושה כניסה של שני מיליון דולר. זה פחות או יותר שיר הרוק הכי בנאלי ומוכר לצד Smoke on the Water, אז למה אני מנסה להסתיר את הקול הרועד שלי מהבנות? יותר נכון: אני לא רוצה שיראו מעבר לפורטקליס, בגלל זה אני מסתיר, אבל למה הקול רועד?

אנחנו אוכלים ארוחת צהריים, וזאת מוזיקת הרקע. קווין היא הלהקה האהובה על הגדולה שלי, בת 15, רוקיסטית עם גיטרה. היא צודקת. האמצעית, 12, ביצעה את השיר הזה באירוע כיתתי. היא נוטה לפופ (זמרת), אבל אוהבת את קווין. לקטנה, 9, יש טעם מוזיקלי ביזארי בחוסר העקביות שלו: קווין, לד זפלין, רג'ינה ספקטור, "אבא, תשים לי זאפה" היא ביקשה באחד הבקרים, קייט בוש, Fiery Furnaces הם מכונת להיטים מבחינתה, וגם במוצרט היא לא בוחלת. בעצם, יש פה עקביות: טעם טוב.

עכשיו מגיע We Are the Champions. אני כבר זולג. הקומבינציה הכפולה הזאת של המנון הקרב וההמנון הלאומי (קרב שלא השתתפתי בו ומדינה שעוד לא הקמתי) מפילה אותי על הקרשים הנפשיים. זה מכה בי בהפתעה כמו שרק אמנות טובה יכולה להכות. מותיר אותי מותש נפשית לכמה דקות, ובמקביל מרומם.

ואולי זה גם מפני שבפעם הראשונה ששמעתי את התקליט הזה הייתי בן 14, ובערך בגיל 12 שרתי את השירים האלה לראשונה, תוך כדי הליכה ברגל לבית ספר. בטח גזרתי את המילים מ"להיטון". אולי כשירדה המחט על התקליט נשאבתי שלושים שנה אחורה, לאותם רגעים שהלכתי בודד ברחוב יפה נוף ושרתי "אנחנו האלופים", והעבר מיהר לירוק אותי בחזרה לימינו.

ואולי אני סתם סנטימנטליסט; ואני לא יכול להרשות את זה לעצמי.

מהר ורד, פורטקליס, עוד יש לי הרבה עבודה היום.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: