רוץ לוליק, רוץ

אני חייב להודות ש"1917" מאוד הלהיב אותי. לפני שראיתי אותו; הגרסה המוסרטת הרבה פחות טובה מזאת שדמיינתי. וזה לא שהדמיון שלי מופלא במיוחד, או משהו דומה, כמו שהסרט פשוט לא מוצלח.

אחרי קרוב לארבעים דקות צפייה הבנתי שהסרט לא סוחף אותי. לא לוקח אותי לשום מקום רגשי או אדרנליני, ואפילו במצבי הלא-סחוף הבחנתי מיד בפגיון של הטייס הגרמני שחולץ מהמטוס הבוער.

עכשיו, כשחייל צעיר מגלה חוסר-חיילוּת פושעת, ניחא. אבל אחרי התפנית ה"מפתיעה" הראשונה הזאת, דווקא החייל הבוגר, המנוסה, מפגין חיילות כל כך עלובה שאתה לא מבין איך שרד עד כה, והסרט מתחיל לעורר בך זיכרונות מ"איך לא להיראות" של מונטי פייתון. מאוחר יותר, כשהחייל רץ בשוחות ושואל "איפה קולונל מקנזי?" שוב ושוב, בבהילות מלודרמטית, וכולם אומרים לו להמשיך הלאה, ברפטטיביות, זה כבר ממש מערכון של מונטי פייתון.

נעצור רגע לתיאור קצר של העלילה: שני חיילים נשלחים למשימה א-לה-"גליפולי", להעביר מסר לכוח של 1,600 חיילים אנגלים שעומדים ליפול למארב. עליהם לצאת מנקודה א' ולהגיע לנקודה ב', בזמן קצוב, כשבתווך מסתובבים מן הסתם כמה גרמנים. כפי שמרמז שם הסרט, אנחנו במלחמת העולם הראשונה. הדרך שלהם אמורה להיות מותחת, רצופת הרפתקאות, מרתקת, ובמקרה הטוב גם להגיד משהו על זוועות המלחמה.

אבל אם כבר שוחות, מה מדבר יותר את אבסורד המלחמה מ"שבילי התהילה" של קובריק? ואם להגיע מנקודה א' לנקודה ב' דרך שטח עוין, יש לנו את "חבורת הלוחמים" המופלא של וולטר היל. והרי אחת הבעיות של הסרט: הוא יותר מדי סרטים אחרים. רוצים הרג הומו-ארוטי של אויב, כמו ב"טוראי ריאן"? פה יש את זה, בפורטה, כולל תנוחה מיסיונרית. רוצים "גברים במלכודת"? יש, בזעיר אנפין ובאופן שרק ממחיש שוב כמה הסרט ההוא היה מפעים.

אבל רגע, אם אנחנו כבר במים גועשים ובמפל, כמה סרטים כבר ראיתם שבהם נמלט מצליח לברוח בזכות מים גועשים ומפל, ובאותו שוונג גם מקצר לעצמו את הדרך? הרבה, אני מניח. 1917 התווסף לרשימה.

פה הייתה לזה תכלית נוספת, מעבר להימלטות: הסרט מצולם בשוט אחד, לכאורה. ואם הוא מצולם בשוט אחד, זה אומר שהוא מתרחש ב"זמן אמתי", ואם הגיבור שלנו אמור לעבור מרחק לא קצר בזמן אמתי, ואנחנו אמורים לעקוב אחריו בזמן אמתי, איך יחצה מרחקים ואיך יעבור הזמן בלי שנשתעמם? פה נמצאו שלושה פתרונות, מגושמים אחד-אחד: המפל; אובדן הכרה ארוך עד הפרזה של החייל (הוא נורה בראש או פתח את הראש? לא ממש ברור); והכי גרוע – חוסר היגיון של התנהלות בחלל, או מה שאני מכנה "אנכרוניזם במרחב". יש כמה מקומות בסרט בהם הפרוטגוניסט שלנו חוצה מרחק קצר במיוחד כדי להגיע מאזור תופת מלחמתי, לאזור שכנראה מוגן על ידי הבועה של סטיבן קינג. כאילו יש איזה הסכם ג'נטלמני עם הגרמנים שהם יורים רק עד קו העצים, ומעבר לו עושים "פוס". שתי דקות הליכה מדשדשת מפרידות בין יער מוגן לשוחות מופגזות.

מה ששוב מזכיר לי את חוסר החיילות: קבוצה גדולה של חיילים יושבת ביער במעגל (בצפיפות!) מסביב לחייל שר. איש לא מבחין בחייל שמתגנב אליהם מאחור. סליחה, מתקרב – הוא לא מתגנב. גם את הסצנה הזאת של השיר המרגש באמצע מלחמה כבר ראיתם בהרבה סרטים, כולל כמובן ב"שבילי התהילה". ונחזור שוב לכשלי הפרוטגוניסט עצמו, שבשלב מסוים חוסם פה של חייל גרמני כאילו מדובר באישה שהוא עומד להציל מחוטף, ואחרי זה גם מפקיר את הנשק. היער, לדאבונו של הסרט, הזכיר לי את "ילדותו של איבן" המזהיר של טרקובסקי.

ריחמתי על גרגורי מקיי, השחקן בתפקיד הראשי. במקום לעשות ממנו דיקפריו ב"האיש שנולד מחדש", כלומר גיבור שחותר קדימה בנחישות ובמידה של אכזריות, הבמאי סם מנדס לקח אותו יותר לכיוון של שלי דובאל ב"הניצוץ", מה שהצריך ממנו לייבב פה ושם ובעיקר לבהות בהלם למשך רגעים ארוכים, דרישה די קשה ומייגעת.

מה שמביא אותי לשחקני האורח (קולין פרת', בנדיקט קמברבץ', מארק סטרונג, ריצ'רד מדן ["שומר ראש", שפה עושה תפקידון מעולה. אגב, הרגע בו מקיי מזהה אותו על פי הקול צפוי, נלעג, פתטי ובעיקר מצחיק], ואפילו אדריאן סקרבורו), שלא ברור לי למה בזבזו את זמנם על הסרט, בתפקידים כמעט חסרי משמעות.

מה שמניב את ההשוואה המי-יודע-כמה ל"דנקרק" המופתי, שם, בנוסף לכל, גם השימוש במוזיקה היה מעולה. ופה? המוזיקה נעה בין רקע לנחיתת חייזרים אצל שפילברג לבין ליווי לבקיעת יצורי ים זוהרים ב"אקוומן" (כך שלא הופתעתי לגלות שתומס ניומן הלחין גם את "נימו" ו"דורי"); מבנאליה אל פתוס וחזרה. מעיק.

ובאשר לשוט הבודד? לא יודע, הרגשתי כמו מלווה בטיול שנתי, שצריך להשגיח כל הזמן על הילדים במקום ליהנות מהנוף.

א"א

 

 

טעות אנוש של מחשב

היום ראיתי את "2001 – אודיסיאה בחלל" לראשונה בחיי.

על מסך גדול; אין לי מושג כמה פעמים כבר ראיתי את הסרט בעבר.

הוא הוקרן לרגל חמישים שנה לצאתו, בגרסה שכריסטופר נולאן היה אמון על השיחזור שלה, מה שהבטיח יותר פרטים, יותר חדות ויותר מהכול. קשה לי להגיד עד כמה זה השפיע, כי ההקרנה בסינמטק הייתה מאכזבת מבחינת איכות פוקוס, סאונד, וריח העובש של האולם, אבל זאת עדיין הייתה חגיגה. אזרוק פה כמה מחשבות מהירות, לא בהכרח מחוברות.

הסרט לא ארוך מדי. שעתיים וחצי זה כלום. המסך הגדול מאפשר להתעמק יותר בפרטים, וכאלה יש בסרט בשפע שמצריך עשרות צפיות וכפתור פוז. איזה טירוף היה לעשות מעשה כזה לפני חמישים שנה! רגעים שנדמים כנמתחים, מוצדקים למעשה באורכם, כי זה סרט נדיר שנותן לך שהות לחשוב, וחשוב מזה – סיבה לחשוב. למה זה עגול, למה המבנה כזה, איך הם יצאו מהחללית, מה זה עושה, WTF? וכן הלאה.

זה חשוב מעוד בחינה: התמצאות במרחב. בחלק הראשון, שחר האדם, אנחנו רואים חבורת הומינידים לוחכים עשב לצד טפירים. יש להם קצת מחלוקות עם החיות וקצת מחלוקות עם הומינידים אחרים, בעיה עם טורפים, וחיים שקטים למדי במרחבים היוליים שקטים. אז נוחת המונולית הידוע, ה"זקיף" של ארתור סי קלארק, שבזכותו, כנראה, מתחיל שלב בהתפתחות האנושות: השימוש בכלים, וליתר דיוק היכולת להרוג ולאכול בשר. עד שהקטע הזה נגמר, אתה "מבין" את חיי ההומינידים.

החלק השני מתרחש ב-2001, אני מניח. אין בו חלקים מתארכים, יחסית, כי זאת סביבה שאנחנו מכירים, גם אם עתידנית (לשעבר). המונולית מהמערכה הראשונה נמצא קבור על הירח, ומשדר אות רדיו עז. הפעם המתנה הבלתי מוסברת שולחת את האדם לכוכב צדק, לשם משדר המונולית את אותותיו.

החלק השלישי מתרחש בחלל, ופה הצורך שנתמצא במרחב מהותי להבנת כל מה שמתרחש שם: בעולם ללא כבידה אין למעלה או למטה, והסיור היסודי שקובריק עושה לנו בספינה יוצר את ההבדל בין, "תראו – חללית מגניבה, עכשיו נעבור הלאה!" לבין, "זאת הסביבה בה תבלו בעשרות הדקות הקרובות עם הצוות שלנו; אתם מוזמנים להתרשם מהפרטים, כולל ההוראות לשימוש בשירותים באל-כבידה" (זה בחלק הקודם, אבל העיקר העיקרון).

החלק האחרון הוא הטריפ, וטוב, כמובן שלטריפים יש זמן משלהם.

בקיצור, במקרה הזה לקצר משמעו לחפף.

הוואלס. השימוש בוואלס בחלל הוא גאוני, גם בגלל המבנה העיגולי שלו שמשקף את המעגלים של החלליות, ובעיקר כי אין קצב שגורם לך יותר מזה לתחושה של הינתקות מהקרקע.

האגרופים המורמים של הפוד לפני הכניסה המחודשת של דייב לחללית מזכירים את אימון אגרוף הצללים של דייב בתחילת הפרק, שמלווה במוזיקה הנוגה של חצ'טוריאן, שמעידה על הבדידות האיומה של דייב, שרק תתגבר.

הדיאלוגים. כמעט כל השיחות בסרט הן שיחות נימוסין בטלות, בסגנון תשב? תשתה? אתה נראה מעולה, תודה, היה נהדר, שמעתי עליך רבות; לצד מידע… אינפורמטיבי. בקיצור, האנשים של 2001 מפגינים מעט מאוד רגש או רגשות. כשפלויד מאחל לבת הקטנה שלו, על כדור הארץ, מזל טוב, הוא מאוד ענייני. לא קר, אבל בוודאי לא חם ובטח שלא רווי געגועים. דייב מאזין בשוויון נפש לתשדורת של הוריו האוהבים מכדור הארץ. כששותפו היחיד למסע מת הוא לא בוכה, לא מקלל, רק מגיב בענייניות, לפי הפרוטוקול.

שאלתי את עצמי למה קובריק יעשה דבר כזה. התשובה מגיעה כשהאל, המחשב, מתחנן על חייו. דווקא החלק הזה בסרט מזעזע, כי האל יותר אנושי מכולם – בגוון הטון, בפחד, בתחינות, בשאלות האישיות שלו, וכמובן בתגובה שלו על הטעות שהוא עושה. המשפטים היחידים שזוכרים מהסרט הם אלה של האל.

הכוס הנשברת. בחלק האחרון של הסרט דייב נע בזמן ובממדים ואיפה לא, ורואה את עצמו בגילאים שונים. הגרסה הזקנה שלו חיה בבית קר, עם רצפה לא בדיוק מוארת, אבל כן מאירה ולא לגמרי ממשית. כל הבית שלו כמו תלוי בחלל. מושהה. הוא אוכל לבד, ארוחה שמזכירה את מה שאכל על החללית. הוא נשאר אסטרונאוט. במהלך הארוחה הוא מפיל כוס יין, שנשברת (try the wine!), מה שמפתיע/מחריד אותו וגורם לו להביט לכיוון המיטה ולראות שם את הגרסה הנוטה למות שלו. לדעתי הוא פשוט מופתע מכך שהוא נמצא במקום שיש בו כבידה.

הסוף של הסרט ריגש אותי יותר ממה שהייתי מצפה. מה, לא ראיתי את זה כבר עשר פעמים לפחות? אבל זה הכוח המשמעותי של הסרטים של קובריק – ככול שאתה רואה אותם יותר, ההשפעה שלהם עליך מתעצמת.

***

אתמול ראיתי – ולא לראשונה – סרט גרוע מהנה במיוחד. נדמה לי שהוא חי בסוגה משל עצמו, כי הוא לא מהסרטים האיומים האלה שאנשים רואים בשביל לצחוק מזה שהם זוועתיים. למעשה, הוא אפילו לא רע במיוחד, סתם סתמי. גמלוני תהיה מילה יותר מדוייקת – הבימוי, התסריט, השחקנים, הליפסטיק של הפסיכולוגית… הכול כזה מגושם ולא ברור, דלוח במידה שאפילו לא מעוררת כעס.

אבל באמצע השממה הזאת מתהלך אחד ניקולס קייג', שהופך את הסרט מכלום למשהו. זה לא שהוא גונב את ההצגה – הוא ההצגה; הוא הילד והכלב החמוד שגורמים לך להתעלם מכול השאר.

אני מדבר על "נשיקת הערפד" (אם כי ייתכן שערפדית, ליתר דיוק). אני לא יודע אם זה היה שלב כזה בחייו, או שהוא הבין שמדובר במשהו שלא יתרומם בלעדיו, אבל המשחק שלו פה כל כך מוגזם שזה גם גורם לתפקידים אחרים שלו להיראות כמו מופת של מתינות בריטית, וגם מקבל נפח משל עצמו שזורק את הסרט הזה לספירה אחרת, אם כי למעשה נדמה שהוא והסרט מתקיימים בשני ממדים שונים. בכול מקרה, זה מעשה גאוני מצדו. או מטורף. לא משנה.

בעולם של הסרט הזה, קייג' מטייל בין הממדים כמו דייב. וכמו האל, הוא ערפד יותר אנושי מכול האנשים שמאכלסים את הסרט.

 

א"א

ותרומתי הצנועה:

 

 

 

תשעה באב הבית

1.5.1980

ג'ק שלום,

כזכור לך, אני מניח, בתחילת החורף נשכרת לתחזק ולהשגיח על המבנה, ולוודא שהכול יפעל כשורה.

אין לי מילים לתאר, אם כך, את האכזבה שחשתי כשחזרתי היום למלון.

ראשית – וכידוע לך, מן הסתם – לא אתה ולא בני משפחתך נמצאים כאן ברגע זה. לאן נעלמתם – נפלא מבינתי. בכל מקרה, נראה שלפני שעזבתם ערכתם פה מסיבה גדולה, כי כל אזור אולם הנשפים גדוש בלונים, סרטונים, תחתונים ופפיונים. לא ברור לי איך האנשים שהזמנתם הגיעו בשלג, אבל ניחא.

אני מניח במידה רבה של ביטחון שחלק מהחוגגים היו שיכורים כלוט, כי השירותים צבועים באדום-לבן מחרידי-עיניים, ועל דלת חדר השינה שלכם כתב מישהו בליפסטיק את המילה REDRUM. 

מיותר לציין כי בחוזה בינינו צוין שאתה, אשתך ובנך בלבד תשהו במלון בחודשי החורף, ולא תכניסו אליו מבקרים נוספים, בוודאי שלא המונים דיסלקטיים!

ההזנחה שלכם מבישה: באזור המטבח פזורים עשרות כלי נחושת, המזווה פתוח, שתי דלתות איכותיות רוסקו – ככל הנראה באמצעות גרזן, חלון השירותים במגורים שלכם הושאר פתוח כך ששלג וכפור חדרו למלון, כל האורות והנברשות הושארו דלוקים (כולי אימה מחשבון החשמל שיגיע), ליד המעליות יש שלולית בלתי מתקבלת על הדעת של נוזל אדום, ואם לא די בכל אלה – בחלל הכניסה שוכב מת הטבח הכושי שלי, עם גומת גולף בלב!

ובניגוד לכל הציפיות, יש משהו בחדר 237: באמבט צפה גופה של זקנה בתהליכי ריקבון מתקדמים. 

מר טורנס, אני מזועזע – וכאמור, מאוכזב – מההתנהלות שלך. הלזאבי פרא הפכנו? אפילו דלברט גריידי, אותו אב בית ידוע לשמצה שקיצץ פה בגרזן את אשתו ובנותיו התאומות, היה מספיק אחראי לסדר את החתיכות בערימה נאה ומסודרת!

שלך,

סטיוארט אולמן, מנהל, מלון אוֹבֵרלוּק

נ.ב. כשאתה מגיע לסדר את הבלגן שהשארת מאחוריך – ואני בהחלט מקווה שתגלה את ההגינות ותעשה כך – תביא איתך את הרכיב שהוצאת ממכשיר הקשר.