אוטו(ביוגרפיה)סוגסטיה

הספר הראשון שתרגמתי היה האוטוביוגרפיה של דייויד בקהאם. קצת יותר מאוחר ערכתי את האוטוביוגרפיה של חיים רביבו, שהייתה הרבה יותר מעניינת מכל בחינה אפשרית. ככל הידוע לי, שני הספרים זכו לכישלון בשוק המקומי. בנעוריי אהבתי את הסרטים של צ'רלי צ'פלין, עד שקראתי את האוטוביוגרפיה שלו, שאותה השלכתי מעליי באמצע, ואחרי זה לקח לי בערך עשרים שנה לחזור לראות סרטים שלו בעין סלחנית. הוא גילה לב, וכתוצאה כתב על עצמו דברים מגעילים מבלי דעת. האוטוביוגרפיה של לורנס אוליביה אמנם לא גרמה לי להימנע מסרטים שלו, אבל האיש צייר את עצמו כמגעיל וקטנוני, גם הוא מבלי שיתכוון לכך כמובן.

היום חיטטתי קצת בחייו המרשימים של דייויד ווליאמס ("הממלכה הקטנה"), שספר ילדים שלו תרגמתי לאחרונה, וכך גיליתי שגם הוא הוציא אוטוביוגרפיה. ווליאמס צעיר ממני בכמה שנים. ואמנם אני לא זאטוט, אבל מעטים האנשים בגילי שגם נותרו בחיים בגילי וגם הצדיקו ביו או אוטו-גרפיה. ווליאמס הצעיר הזכיר לי לא רק את בקהאם, אלא גם את קנת בראנה, שהאוטוביוגרפיה שלו יצאה, אם אני זוכר נכון, כשהוא היה בן שבע-עשרה. אולי אני מגזים והוא היה בן שלושים, אבל עקרונית אני רוצה לצייר את האוטוביוגרפיה כלשון מפוצלת של נחש ארסי, או אולי כחרב פיפיות: מצד אחד, אם יש מאחוריך קריירה מפוארת וחיים מרהיבים, אתה עשוי להרוס הכול במחי יד על ידי כתיבת אוטוביוגרפיה שמוציאה אותך קטן מהחיים; מצד שני, אם אתה צעיר מדי, מה הטעם בכלל לכתוב על תולדותיך כשהבצק אמנם עבר לישה, אבל לא נאפה עד הסוף? [במקרה של בראנה, אגב, נראה שהוא כבר לא ייאפה עד הסוף].

אז כמו בקומדיה, אפשר לטעון שבאוטוביוגרפיה הדבר הכי חשוב הוא התזמון.

אבל הנה עוד פרמטר: איכות הכתיבה.

בקצה התחתון של הפרמטר מצוי הסיפור האוטוביוגרפי שכולנו למדנו לגולל בכיתה א': "אין לי מה לכתוב היום". בקצה השני, המנוגד לחלוטין, יש את הווידויים של ז'אן ז'ק רוסו, שמבחינתי הוא אחד הספרים הכי טובים שנכתבו אי פעם.

מיותר לציין שאם "אין לי מה לכתוב" הוא 0 בסקאלה ורוסו הוא 100, רוב האוטוביוגרפיות המוצלחות מגיעות מקסימום ל-75.

"אויה!" חשבתי לעצמי כשיצאה האוטוביוגרפיה של קנת בראנה (הייתי מאוד מליצי פעם): דמיינו לכם שכל פרעוש בן 30, מצליח או לא, יכתוב אוטוביוגרפיה! איזה אבסורד! זה כמו לקבל פרס מפעל חיים בגיל שש-עשרה! (לא רק מליצי, אלא גם הפרזתי בשימוש בסימני קריאה!)

בראנה פרסם את הספר שלו ב-1990. מאז המחשבה שחלפה בי אז ועד היום עברו 23 שנה, ופתאום הכתה בי ההכרה עד אובדן הכרה: זה בדיוק מה שקורה היום! כולם כותבים אוטוביוגרפיות, כמעט בכל גיל. למו"ל חסר האבחנה שלהם קוראים "פייסבוק", כל יום בפייסבוק הוא יום האהבה העצמית, ואצל כל האוטוביוגרפים האלה ניכרת בעיה חמורה עם הפרמטר השני – איכות הכתיבה, או לכל הפחות בחירת החומרים.

שהרי כל פרופיל בפייסבוק הוא מעין אוטוביוגרפיה משמימה ומרושלת: תראו מה עשיתי, תראו מה ראיתי, תראו מה קניתי, שתיתי, תראו עם מי שכבתי, תראו ממי נפרדתי, סיפור חיי והישגיי, אמן. עצוב לי שמח לי משעמם לי קנו לי שתו לי אכלו לי סימנו לי חניית נכה סביב הרכב, התעללו בי, חצי גורל אכזר, הצילוני הושיעוני בוקר טוב חברים אהובים אני בדרך לניתוח חזרתי מאשכבה אני מחפש אהבה הגרב שלי גרובה חברה שלי גנובה אמן. נגמר לי החלב. הייתי בבאזל, קניתי פאזל, התאוששתי מנזלת. במילים אחרות: אין לי מה לכתוב היום, אבל בהרחבה. וכל זה מלווה בהמון המון צילומים אוטוביוגרפיים, אולי כי אנחנו יודעים עם איזה קהל יש לנו עסק – אלה שלא קוראים ספר בלי תמונות.

לנרקיס הייתה שלולית ולנו יש את פייסבוק והאייפון להשתקף בהם. וגם אם יש בינינו מספיק ותיקים ומספיק מוצלחים ומספיק מעניינים כדי להצדיק אוטוביוגרפיה, גם מעטים אלה מגמדים את עצמם תוך כתיבת ספר הפנים עם עיסוקים שוליים ומבזים כגון פוליטיקה, התנצחויות, צילומי אוכל, הערות שוליים, או סתם הפצת רכילויות מרושעות ולא מבוססות על קוטן הפרמשתק של השר Xדעון Xער.

ואני מאזכר את קוטן הפרמשתק לכאורה של Xדעון Xער גם כי בפייסבוק יש לנו מעין חסינות שלרוב רק ח"כים נהנים ממנה, כך שאנחנו יכולים להגיד מה שרק עולה על דעתנו מבלי להיחשף לתביעות, וגם בגלל שאני בטוח למדי שגם אם Xדעון Xער יתבע אותי, הטיעונים שלו לא יעמדו בבית המשפט.

ומה שהכי טוב – אם אני אפסיד או אנצח במשפט, זה יהיה פרק נפלא באוטוביוגרפיה שלי!

["פרק נפלא" הווה אומר סטטוס עמוס לייקים; כי כן, כן, החיים נעשו נורא קטנים. בדיוק כמו הפרמשתק של… טוב, לא משנה].

 א"א

מודעות פרסומת

שיתוף פעולה: מכתב לצ'רלי צ'פלין


חברנו היקר צ'רלס:

מכתב אהבה עבורך. אנחנו משורר אחד מאושר ומשורר אחד לא מאושר בהודו, שזה שני משוררים. היינו רוצים לבוא לבקר אותך כשנגמור עם הודו לדגדג לך את הרגליים. לא רק זה, אלא שמלך בניו יורק הוא סרט גדול, — אני משער שייקח בערך 10 שנים לפני שהוא ייראה מצחיק בפרספקטיבה. כל כמה שנים אנחנו חולמים בשנתנו שאנחנו נפגשים איתך.

למה שלא תמשיך ותעשה עוד סרט ושיזדיינו כולם. אם תעשה עוד סרט נוכל להיות ניצבים. נהיה לך נושאי הכלים שלך חינם אין כסף.

בוא נספר לך על גַנֶש. הוא אל עם פני פיל עם כרס שמנה מצחיקה גוף אנושי. לכולם בהודו יש תמונה שלו בבית. לחשוב עליו זה מביא חוכמה שמחה הצלחה שהוא מעניק אחרי שהוא אוכל את הממתק שלו. הוא לא קיים וגם לא לא קיים. בגלל זה הוא מסוגל להכריע כל שד. הוא רוכב לו על עכבר ויש לו 4 ידיים. אנחנו מצדיעים לקומדיה שלך בשמו.

אתה מבין כמה פעמים ראינו את הסרטים שלך בניוארק ובכינו בחושך לנוכח השושנים. אתה מבין כמה קיצים בקוני איילנד ישבנו באמפי וצפינו בך מחופש לאהיל בנצח תחתונים מגרד. אפילו הצחקת את האמהות המתות שלנו. אז תזכור שהכול בסדר. אנחנו מחכים לצעד הבא שלך והעולם עדיין תלוי בצעד הבא שלך.

מה עוד אנחנו יכולים להגיד לך לפני שכולנו נמות? אם כל מה שאנחנו מרגישים ניתן היה להיאמר זה היה מאוד יפה. למה לא עשינו את זה קודם? כנראה שהעולם נראה כל כך עצום, שקשה למצוא את הרגע הנכון לשכוח מכל החרא הזה ולנפנף שלום מהצד השני של כדור הארץ. אבל ישנם בהחלט מיליונים על גבי מיליונים של אנשים שמנופפים לך שלום בדממה מכל החלונות, הרחובות והסרטים. זה רק החיים שמנופפים לעצמם.

תגיד למייקל שיקרא גם הוא את השירים שלנו אם אי פעם תקבל אותם. שוב אנחנו אומרים שיש לך את המגע-דגדוג הזה שאנחנו מחבבים-אוהבים.

שנגמור בזה?

לא, יש לנו עוד הרבה מקום על הדף – אנחנו עוד צריכים לרוקן את הלב. קראת את לואי פרדינן סלין? – תורגם לאנגלית מצרפתית – סלין מקיא פטלים. הוא כתב את הפרוזה הכי צ'פלינאית באירופה ויש לו נשמה מספיק מרירה מרושעת עצובה מכוערת נצחית קומית כדי לגרום לך לבכות.

אתה תוכל לעשות סרט גדול על פצצת האטום!

 סינופסיס:

שרת זקן מלוכלך עם שיער לבן שלא מצליח להבין את התרגולת למקרה של מתקפה אווירית וממשיך בעיסוקים האבודים שלו במרתף באמצע מקרי חירום הפגזות משבר בינלאומי, אזעקות, מהומות בקרמלין, טילים עפים, מכשירי רדיו צורחים, הרס כדור הארץ. הוא יוצא יום אחרי זה, זוחל מתחת לערימת בניין אמפייר סטייט של גופות אנוש, ושאר הסרט, שעה שלמה, השרת על המסך לבדו עושה כאילו הוא יוצר קשרים חברתיים עם אף אחד ששם, שותה בירה בבר עם חבר'ה בלתי נראים, קורא עיתונים משנה שעברה, ובסוף מביט בהבעה ריקה במצלמה בפני צ'פלין בעלי הגיל הנצחי שמביטים בהבעה ריקה, מרותקת, לתוך עיניו של אל הבדידות.

הרי היא ההצהרה הסופית ההולמת שלך סר צ'פלין, אתה תציל את העולם אם תעשה את הסרט הזה – אבל המבט האחרון שלך חייב להיות כל כך יפה שזה לא משנה אם העולם ניצל או לא.

טוב, כנראה שעכשיו אפשר לגמור את זה. סלח לנו אם כבר ידעת את כל זה. טוב

אהבה ופרחים,

פיטר אורלובסקי, אלן גינסברג

1961 בומבי

***

פרולוג של סוף מעשה

בשנת 1957 יצר צ'פלין את הסרט "מלך בניו יורק", שכולו ביקורת על החברה (בכלל) האמריקאית (בפרט). חמש שנים לפני זה מנעו ממנו האמריקאים אשרת כניסה חוזרת לארץ האמיצים, בשל הפחד המתגבר שהוא קומוניסט. הסרט הוקרן בארצות הברית רק עשור לאחר מכן.

בשנת 1961 ישבו המשוררים ובני הזוג פיטר אורלובסקי ואלן גינסברג בהודו, והחליטו לכתוב לו את מכתב התמיכה הזה, שכולו רוח טובה וכנראה גם סמים קלים, ושבמקור רצוף שגיאות כתיב. לא ידוע לי אם המכתב הגיע אי פעם לנמען ואם הוא בחר להיעלב ממנו. בסופו של דבר בחרתי להתעלם משגיאות הכתיב השגורות אצל אורלובסקי – באנגלית יש לזה מצלול סלנגי מסוים שלא מיתרגם לעברית, וזה סתם נראה רע; ממילא, הטקסט מהמורתי גם בכתיב תקני (אגב, תוכנת וורד מכירה את המילה "צ'פלין"). מייקל שמוזכר בטקסט הוא אחד מצאצאיו הרבים של צ'פלין, והילד המקסים מהקליפ מהסרט.

בשנת 1965 נולד אבי תל, והיום (מזל טוב!) הוא יום הולדתו. החלטתי לתרגם לכבודו את המכתב הזה משתי סיבות: הראשונה היא כדי להוכיח סופית שאני אידיוט – הרי רק טמבל מוחלט ירצה לתרגם את הדבר הזה ויחשוב שיצא מכך בכבוד; הסיבה השנייה היא שיכולתי לדמיין את שנינו יושבים יחד בהודו עליצי רוח וכותבים מכתב כזה ל… נניח… אסי דיין, נגיד, כמו אורלובסקי וגינסברג, רק בלי הקטע של הנשיקות, אתם יודעים, ובלי הודו.

א"א

שיטת המקל של צ'פלין

בדיוק היום הוא נולד, ב-16 באפריל, לפני 119 שנים. ג'ורג' ברנרד שו אמר עליו שהוא "הגאון היחידי שהתפתח בקולנוע", וגם לגראוצ'ו מרקס הייתה דעה דומה. חייו של צ'פלין היו סוערים, מלאי תהפוכות, התנהלו לאור הזרקורים, אבל ישנם פרטים בהיסטוריה שלו שאינם מוכרים אפילו למעריציו. פקחו עיניים

 

חסיד אומות עולם

מעטים זוכרים כיום את שמו של אלכסנדר טנסמן (Tansman, 1897-1986), מלחין פולני ממוצא יהודי, שעם מעברו לפריז זכה לעידודם של ראוול וסטראווינסקי, ואף קיבל הצעה להצטרף לקבוצת "השישה" של הונגר ומיוֹ, אך סירב בנימוס.

ב-1941 נמלטו טנסמן ובני משפחתו מאירופה ללוס אנג'לס, מסיבות מובנות. הדבר התאפשר הודות לעזרה שקיבל מחברו שהתאזרח זה מכבר באמריקה, אחד צ'רלס צ'פלין. טנסמן הקדיש לצ'פלין את הקונצ'רטו השני שלו לפסנתר, עוד בסוף שנות השלושים. למען ההגינות ההיסטורית, יש לציין שמלבד צ'פלין איפשרו את המעבר של טנסמן גם המנצחים ארתורו טוסקניני ויוג'ין אורמנדי, והכנר יאשה חפץ.

 * צ'פלין על משחק: "תזמון! קיבלתי את זה מאמא שלי. נולדתי עם זה. אני לא חושב שניתן ללמד בנאדם לשחק"

 

רצה לדבר

גראוצ'ו מרקס: "צ'פלין פעם אמר לי, 'הלוואי שיכולתי לדבר על המסך כמוך'. הפעם האחרונה שפגשתי אותו הייתה כשנתנו לו אוסקר. שנינו היינו באותה מסיבה והוא ניגש אליי ואמר 'שיהיה לך חם'. אני יודע למה הוא התכוון בזה, כי כשאתה הופך זקן כמונו נעשה לך קר. מעולם לא שכחתי את זה.

"אבל למעשה אני מכיר אותו מגיל 18. אני חושב שזה היה בוויניפג, קנדה, באיזה מועדון עלוב. מעולם לא שמעתי קהל צוחק ככה. סיפרתי עליו לבחורים. אמרתי: 'הרגע ראיתי את הקומיקאי הטוב בעולם. לא יודע מי זה, אבל אתם חייבים לפגוש אותו'. הוא קיבל 25 דולר לשבוע וחלק חדר הלבשה עם עוד חמישה אנשים".

 * צ'פלין באוסקר: "אתם כולכם אנשים מתוקים, נהדרים". מאוחר יותר טען הסאנדיי טיימס כי התוודה בפניהם: "שנאתי את כולם"

 

 

 ביישן וצנוע

גראוצ'ו מרקס: "פעם היינו כולנו בסולט לייק סיטי, והלכנו לבית זונות. אבל צ'פלין היה כל כך ביישן שהוא לא הלך עם אף אחת מהבנות. לא היה מסוגל להיכנס איתן למיטה. אז הוא ישב כל הערב על הרצפה, ושיחק עם הכלב של בעלת הבית.

"כשהגענו לחוף המערבי, מק סנט הציע לו עבודה, והוא סירב לה. בפעם הבאה שפגשתי אותו שאלתי אותו מה הייתה הסיבה, והוא אמר: 'הם הציעו לי 200 דולר לשבוע כדי להעלות מופע ולהצטרף למק סנט. אף אחד לא מספיק טוב לקבל 200 דולר לשבוע'".

 * צ'פלין על כסף: "נכנסתי לעסק הזה בשביל כסף, ומזה צמחה האמנות. אני מצטער אם זה גורם למישהו להתפכח מאשליות, אבל זו האמת"

 

מי בא אל מי?

במגזין וראייטי, לעומת זאת, נטען כי צ'פלין הגיע למשרדים של מק סנט מבלי לקבוע פגישה. מאותו יום ועד עלייתו לגדולה עברו חודשים ספורים: אם בשנת 1913 נשלח למערכת וראייטי צילום של המופע "Karno's Wow Wows", ששולחו לא טרח לציין את שמו של המשתתף צ'פלין, הרי שב-1915 כל אמריקה כבר הכירה אותו, וב-1916 הוא שבר שיאים כאשר "הולך על קירות" שלו, שהופץ ב-200 עותקים, גרף עשרת אלפים דולר ליום.

חברת אֶסֶנֵיי הרוויחה מיליון דולר מסרטיו הקצרים של צ'פלין, ושילמה לו משכורת של 125 אלף דולר, ועוד עשירייה על כל סרט. קצת לאחר מכן סירב לסכום של חצי מיליון דולר, וחתם חוזה עם מיוצ'ואל, תמורת 670 אלף ובונוס של 150 אלף. לאחיו, סיד, שתפר את העסקה, שילם שכר בסך 75 אלף דולר. לפי הטענה, ב-1918 כבר עמדה משכורתו השנתית על מיליון עגול.

 צ'פלין על סרטים: "אני לא חושב שהסרטים של היום משתווים לאלה שלי. אני מאוד כן באמירה הזו. אין בהם שום ערך"

 

לא כל כך ביישן

גראוצ'ו מרקס: "חמש שנים מאוחר יותר חזרתי לקליפורניה, והוא גר שם באיזה בית ענק וזיין את כל השחקניות הראשיות. והוא הפך לקומיקאי הגדול בעולם". (הציטוטים של גראוצ'ו מתוך The Marx Bros. Scrapbook, ניו יורק, 1973)

 צ'פלין על עירום: "זה הדבר שאני מתנגד לו בסרטים של היום. כל אחת יכולה להוריד את הבגדים, ומאותו רגע היא הופכת מעניינת לקהל הרחב"

חטף בוקס

את שנות העשרים של המאה העשרים החל צ'רלי צ'פלין על הקרשים: המפיק הגדול לואי ב. מאייר והשחקן נקלעו לקטטה בבית מלון, ומאייר הכניס לצ'פלין נוקאאוט, לא לפני שהסיר את משקפיו.

הסיבה: מאייר העסיק את אשתו לשעבר של הקומיקאי, מילדרד האריס (הנישואים נמשכו מ-1917 עד 1920), כשהוא מוסיף לה את השם צ'פלין במטרה למשוך קהל, כמובן. 

הקרב נערך ב-8 באפריל, 1920, במלון אלכסנדריה, לוס אנג'לס. את השחקן המדמם גרר החוצה השחקן ג'ק פיקפורד.

 

צ'רלי אפלין?!

מסתבר שלא רק לברוס לי היו אחים לשם. ב-1925 תבע צ'פלין שחקן בשם צ'רלס אמאדר, שניסה להשתמש בשם הבמה צ'רלי אפלין.

 

משתמט וקומוניסט?

את הביקורת הציבורית הראשונה שלו ספג צ'פלין עוד בימי מלחמת העולם הראשונה, משום שלא חזר לאירופה מולדתו להילחם. הסתבר שהוא התנדב לצבא, אך סורב מטעמים רפואיים.

במשך 42 שנות שהותו באמריקה לא הוציא אזרחות.

כשהואשם בקומוניזם בימי ציד המכשפות של מקארתי ("אפילו רמזורים פחדו אז להתחלף לאדום", אמר בזמנו הקומיקאי בוב הופ) וזומן להעיד בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית, כתב להם: "אינני קומוניסט, ומעולם לא השתייכתי למפלגה פוליטית כלשהי. אני מה שאתם עשויים לכנות מחרחר-שלום".

 * "מיציתי את אמריקה. לא אחזור לשם גם אם ישוע הנוצרי יהיה הנשיא"

 

 

רתם את הטבע

"כשצ'פלין צילם סרטים קצרים, שמע שגשם כבד גרם להצפה בפארק גריפית, ואז הוא כינס במהירות את הצוות הטכני, הוסיף עליו שניים מהקומיקאים שלו ומיהר לנצל את השטחים המוצפים לצילום קטעים הומוריסטיים. התסריט? מאולתר.

"לפני שנים שיחקתי טניס עם צ'פלין; איזו מפלצת, איזו אנוכיות שלוחת רסן על המגרש!"

 (איליה קזאן, מתוך הספר "חיי", דביר, 1994)

 * "הייתי ונשארתי ליצן. זה ממקם אותי בדרגה נעלה יותר מכל פוליטיקאי"

 

%d בלוגרים אהבו את זה: