הספר הראשון שתרגמתי היה האוטוביוגרפיה של דייויד בקהאם. קצת יותר מאוחר ערכתי את האוטוביוגרפיה של חיים רביבו, שהייתה הרבה יותר מעניינת מכל בחינה אפשרית. ככל הידוע לי, שני הספרים זכו לכישלון בשוק המקומי. בנעוריי אהבתי את הסרטים של צ'רלי צ'פלין, עד שקראתי את האוטוביוגרפיה שלו, שאותה השלכתי מעליי באמצע, ואחרי זה לקח לי בערך עשרים שנה לחזור לראות סרטים שלו בעין סלחנית. הוא גילה לב, וכתוצאה כתב על עצמו דברים מגעילים מבלי דעת. האוטוביוגרפיה של לורנס אוליביה אמנם לא גרמה לי להימנע מסרטים שלו, אבל האיש צייר את עצמו כמגעיל וקטנוני, גם הוא מבלי שיתכוון לכך כמובן.
היום חיטטתי קצת בחייו המרשימים של דייויד ווליאמס ("הממלכה הקטנה"), שספר ילדים שלו תרגמתי לאחרונה, וכך גיליתי שגם הוא הוציא אוטוביוגרפיה. ווליאמס צעיר ממני בכמה שנים. ואמנם אני לא זאטוט, אבל מעטים האנשים בגילי שגם נותרו בחיים בגילי וגם הצדיקו ביו או אוטו-גרפיה. ווליאמס הצעיר הזכיר לי לא רק את בקהאם, אלא גם את קנת בראנה, שהאוטוביוגרפיה שלו יצאה, אם אני זוכר נכון, כשהוא היה בן שבע-עשרה. אולי אני מגזים והוא היה בן שלושים, אבל עקרונית אני רוצה לצייר את האוטוביוגרפיה כלשון מפוצלת של נחש ארסי, או אולי כחרב פיפיות: מצד אחד, אם יש מאחוריך קריירה מפוארת וחיים מרהיבים, אתה עשוי להרוס הכול במחי יד על ידי כתיבת אוטוביוגרפיה שמוציאה אותך קטן מהחיים; מצד שני, אם אתה צעיר מדי, מה הטעם בכלל לכתוב על תולדותיך כשהבצק אמנם עבר לישה, אבל לא נאפה עד הסוף? [במקרה של בראנה, אגב, נראה שהוא כבר לא ייאפה עד הסוף].
אז כמו בקומדיה, אפשר לטעון שבאוטוביוגרפיה הדבר הכי חשוב הוא התזמון.
אבל הנה עוד פרמטר: איכות הכתיבה.
בקצה התחתון של הפרמטר מצוי הסיפור האוטוביוגרפי שכולנו למדנו לגולל בכיתה א': "אין לי מה לכתוב היום". בקצה השני, המנוגד לחלוטין, יש את הווידויים של ז'אן ז'ק רוסו, שמבחינתי הוא אחד הספרים הכי טובים שנכתבו אי פעם.
מיותר לציין שאם "אין לי מה לכתוב" הוא 0 בסקאלה ורוסו הוא 100, רוב האוטוביוגרפיות המוצלחות מגיעות מקסימום ל-75.
"אויה!" חשבתי לעצמי כשיצאה האוטוביוגרפיה של קנת בראנה (הייתי מאוד מליצי פעם): דמיינו לכם שכל פרעוש בן 30, מצליח או לא, יכתוב אוטוביוגרפיה! איזה אבסורד! זה כמו לקבל פרס מפעל חיים בגיל שש-עשרה! (לא רק מליצי, אלא גם הפרזתי בשימוש בסימני קריאה!)
בראנה פרסם את הספר שלו ב-1990. מאז המחשבה שחלפה בי אז ועד היום עברו 23 שנה, ופתאום הכתה בי ההכרה עד אובדן הכרה: זה בדיוק מה שקורה היום! כולם כותבים אוטוביוגרפיות, כמעט בכל גיל. למו"ל חסר האבחנה שלהם קוראים "פייסבוק", כל יום בפייסבוק הוא יום האהבה העצמית, ואצל כל האוטוביוגרפים האלה ניכרת בעיה חמורה עם הפרמטר השני – איכות הכתיבה, או לכל הפחות בחירת החומרים.
שהרי כל פרופיל בפייסבוק הוא מעין אוטוביוגרפיה משמימה ומרושלת: תראו מה עשיתי, תראו מה ראיתי, תראו מה קניתי, שתיתי, תראו עם מי שכבתי, תראו ממי נפרדתי, סיפור חיי והישגיי, אמן. עצוב לי שמח לי משעמם לי קנו לי שתו לי אכלו לי סימנו לי חניית נכה סביב הרכב, התעללו בי, חצי גורל אכזר, הצילוני הושיעוני בוקר טוב חברים אהובים אני בדרך לניתוח חזרתי מאשכבה אני מחפש אהבה הגרב שלי גרובה חברה שלי גנובה אמן. נגמר לי החלב. הייתי בבאזל, קניתי פאזל, התאוששתי מנזלת. במילים אחרות: אין לי מה לכתוב היום, אבל בהרחבה. וכל זה מלווה בהמון המון צילומים אוטוביוגרפיים, אולי כי אנחנו יודעים עם איזה קהל יש לנו עסק – אלה שלא קוראים ספר בלי תמונות.
לנרקיס הייתה שלולית ולנו יש את פייסבוק והאייפון להשתקף בהם. וגם אם יש בינינו מספיק ותיקים ומספיק מוצלחים ומספיק מעניינים כדי להצדיק אוטוביוגרפיה, גם מעטים אלה מגמדים את עצמם תוך כתיבת ספר הפנים עם עיסוקים שוליים ומבזים כגון פוליטיקה, התנצחויות, צילומי אוכל, הערות שוליים, או סתם הפצת רכילויות מרושעות ולא מבוססות על קוטן הפרמשתק של השר Xדעון Xער.
ואני מאזכר את קוטן הפרמשתק לכאורה של Xדעון Xער גם כי בפייסבוק יש לנו מעין חסינות שלרוב רק ח"כים נהנים ממנה, כך שאנחנו יכולים להגיד מה שרק עולה על דעתנו מבלי להיחשף לתביעות, וגם בגלל שאני בטוח למדי שגם אם Xדעון Xער יתבע אותי, הטיעונים שלו לא יעמדו בבית המשפט.
ומה שהכי טוב – אם אני אפסיד או אנצח במשפט, זה יהיה פרק נפלא באוטוביוגרפיה שלי!
["פרק נפלא" הווה אומר סטטוס עמוס לייקים; כי כן, כן, החיים נעשו נורא קטנים. בדיוק כמו הפרמשתק של… טוב, לא משנה].
א"א
החיים בתהיתי 