יום כפירות

על הבר באגאדיר, צופה בכמה נשים שלעולם לא יהיו לי.

הן צעירות מדי, יפות מדי, יקרות מדי, ובכל מקרה אני אוהב אחרת.

שבת בצהריים, צהרי שבת, אבל אני לבד על הבר ו… טוב, יש אחרים על הבר, זוגות ומשפחות, אבל אני לבדי.

אני לבד על הבר בשעת שבת צהריים ומותר להשתעשע באפשרויות בלתי אפשריות.

יש את המלצרית מאחורי הבר, ברונזה אלדורדו, מקועקעת, לגמרי לא לטעמי ובד בבד פנטזיה בלתי מושגת.

הרווח הזה שנפער בין הג'ינס הקצרים לגומה של עמוד השדרה; זה לא פרט קטן, אבל אלוהים מצוי בו. הסט מבטך!

אז ממהר לחסל אספרסו כפול בכוס זכוכית שבורת-שוליים ואחריו שליש וייהנשטפאן, במטרה הנחושה לחדד את העירנות ואז מיד להרדים אותה.

ויש את המלצרית האחרת, שנעה מאחוריי בחצאי עיגול, תמירה ורזה ובלונדינית וארוכת שיער, פסל כנעני, ואני יכול להישבע שהיא מגניבה אליי מבטים, אבל יש לזכור שכבר נשבעתי כל מיני דברים משונים, כמו אמונים. התמירה קרובה אליי בגיל יותר מהברונזה, אבל יש לי הרושם שלשתיהן אני אצטרך לעזור עם שיעורי הבית.

התמירה קולעת לטעמי זריקת עונשין, אבל איכשהו אני יותר נמשך לברונזה.

זקן, תמשיך לפנטז.

מה אני עושה פה בכלל? למה הזמנתי המבורגר?! אני אמור להיות צמחוני!

נדמה לי ששתיהן נמשכות אליי.

ההמבורגר מתעכב.

משמאל מתיישבת משפחה – אבא-אמא-ילד-ילדה. הילד קצוץ-שיער וצמוד-אייפד-מיני. הגבר קירח גנרי. לאישה הנעימה למראה יש שעון ענקי על היד ומשקפי שמש גדולים מדי. חבל – העיניים היפות שלה מצדיקות משהו צר יותר. עוד חודשיים אימונים אגיע לרוחב הזרועות שלה. הילדה שלהם נודניקית חמודה.

לימיני מתיישב זוג בסביבות… הם פחות מבוגרים ממה שמרמזת החזות הכמושה שלהם. הגבר נראה כמו מישהו שלא הכניס ירק לפה מאז שהצפדינה יצאה מהאופנה. הוא חיוור כמו המוות ביום שבו המוות התבשר שמישהו מקרובי המשפחה האהובים עליו מת. על פרק כף היד השמאלית הגרומה הלבנוּנית שלו יש שעון בגודל של הביג בן. הוא יכול להיות שידוך מעולה לבלונדינית משמאל; הם רק צריכים לאפס שענים.

רק שהיא נשואה.

ברונזה, שאני כבר מאוהב בה, מתנצלת על העיכוב ומציעה לי צ'ייסר על חשבון הבית.

אני נראה לך אלכוהוליסט?! אני מתרעם, ועונה בחיוב על הצ'ייסר ומזמין עוד שליש.

שותה את הוויסקי, לוגם מהבירה, האלכוהול מרכך את ארשת היגון הקיומית שלי, טחנות הרוח זוכות להפסקת אש הומניטרית. ההמבורגר מגיע. מזגג אותו בכיפת ברזל של רוטב חריף, ומנקד את הפירה הגאוני בטבסקו.

איזו כמות צנועה של פטריות! זה היה שווה כל אחד מהשקלים ששילמתי על התוספת הזאת, במיוחד את הראשון.

תוך כדי אכילה אני נתקף חרדה: מתי היא תשאל אותי אם הכול בסדר? זה תמיד מגיע תוך כדי לעיסה.

ועוד נחרד: אני לא צמחוני?!

הברונזה הקדושה לא שואלת את השאלה המבזה, אבל עמיתה כן. אני מהמהם מהנהן אליו מבין שיניים נוגסות.

טעים? היא שואלת.

מגבון? הוא שואל.

כן אני עונה לה לא אני עונה לו. מגבון? הבאתי תינוק צואֶה?!

הברונזה האלוהית שקלטה שאני בכלל לא אלכוהוליסט עושה איתי לחיים עם הכוס שלה.

יש לי סיכוי!

שכח מזה, זקן מטומטם. תחזור הביתה להירדם מול ערוץ ההיסטוריה, לפני שתגיע התלונה על ההטרדה המינית.

היא מגישה לי תפריט קינוחים. אני לא איש של מתוקים, מתוקה. "שכבות של עוגיות חמאס"?! השתגעתם?! אה, עוגיות חמאה… תפריטים צריכים לגלות יותר רגישות בימינו.

בניגוד אלינו.

הגיע הזמן שאשלם על חטאיי, אני אומר.

היא מחייכת. רשמו לפניכם – היא מחייכת. שקוף שיש לי סיכוי.

בלי לשאול שאלות מיותרות היא פותחת שקיק ומקוויצ'ה לעברי מגבון חמים ולימוני.

אני מושך אותו החוצה, בגלל שזאת היא, בגלל שזה מצחיק, בגלל שיש בינינו את ההדהוד הזה. אני מחייך אליה, בתקווה שאין לי חסה בין השיניים. למזלי הם היו נדיבים עם שערות החסה כמו עם הפטריות.

היא מביאה את החשבון על מלבן מתכתי ואני משלם במזומן ומשאיר טיפ מופרז ואז מדלג בקלילות סחוסית מקרטעת החוצה משם ואל המכונית, ומשאיר אותן לפנטז עליי.

אבל רגע, אני לא צמחוני?!

א"א

אודות ההתחסדות

אנשים נוטים לגייס לעצמם מערכת כלשהי של אמונות. זה טבעם. זאת עשויה להיות אמונה באל כזה או אחר, בצבא, במפלגה, בדרך כלכלית, בדיאטה, בקבוצת כדורגל. הנה, אפילו לדקסטר יש אתיקה משלו.

זה בסדר גמור, כמובן, עקרונית, אלא שברוב המקרים, ברגע שאדם רוכש חבילת אמונות שכזאת, הוא מיד מתחיל להילחם על מנת לשכנע את שאר העולם בצדקת הקיט הערכי שלו. המלחמה הזאת בעייתית מעצם זה שהיא מלחמה – וככזאת מלווה לעיתים קרובות באלימות, מילולית או פיזית – וגם מפני שכבר בבסיס מערכת האמונות הזאת יש עיוות מסוים: מישהו ניסח אותה עבורך. הווה אומר, ברגע שקנית את מערכת האמונות הספציפית, בעצם הפסקת להפעיל חשיבה עצמאית. הדבר בולט במיוחד בדת, אבל לא רק.

כך, התופעה הזאת של אמונה בדבר-מה יוצרת שני מצבים שליליים: תחושה שכל העולם נגדך ויש להמירו (קונפליקט), והימנעות מוחלטת מחשיבה ביקורתית (אטרופיה שכלית). שלא לדבר על זה שאתה נעשה עיוור לאופציה שאולי, רק אולי, אין אמת אחת מוחלטת שנכונה לגבי כל בני האדם מכל הסוגים ובכל היבשות.

קחו לדוגמה את עניין הצמחונות/טבעונות.

ההחלטה להיות צמחוני/טבעוני היא מוסרית, לפעמים בריאותית, אבל היא לא הופכת אותך אוטומטית לבנאדם מוסרי, או מוסרי יותר מהאחרים. אתה בהחלט עשוי להיות מאוד נחמד לחיות, ועדיין להיות חרא של טיפוס בכל תחום אחר בחיים. הדוגמאות מוכרות.

אלא שכאמור, ברגע שמישהו מאמץ אידיאולוגיה מסוימת, הוא מיד בטוח ללא כל ספק שכל האחרים טועים, שיש לתקן את דרכם, ושהוא, מן הסתם, הרי אין ספק, עלה על הנתיב האחד הנכון, ושהגביע הקדוש של האמת בידיו.

כך נולדות שלוש מחלות ממאירות: צדקנות, צביעות והתנשאות. ראשי תיבות: צצ"ה, אונומטופיה של צקצוק הלשון, וגם אזכור של הזבוב הקטלני.

דוגמה מעולה אפשר למצוא בסטיקר המופיע כאן, שפשה ברשת.

הביטו בו.

מי שמאחורי הסטיקר טוענת שגידלו אותה על ערכים חיוביים רבים, ושבגלל זה היא הפכה עכשיו להיות צמחונית. סליחה, טבעונית – צמחונים הם הרי הניאנדרטלים האלה ש"אונסים" פרות וגוזלים את חלבן.

ביופסיה של הסטיקר הזה מגלה סממנים של שלושת המחלות:

צדקנות: כללי המוסר שלי נעלים על שלכם, ואני נעלה עליכם.

צביעות: אני מתחשבת, אחראית, מוסרית, אדיבה, כלומר נעלה עליכם. (לשון נקבה ננקטה לצורך הנוחות)

התנשאות: אותי חינכו טוב, בגלל זה אני מה שאני. כלומר, נעלה עליכם.

זה באמת המצב?

קשה לי להאמין.

אני מוכן להמר על המעט שיש לי, שרוב הטבעונים/צמחונים, אם לא כולם (כולם, זה ברור סטטיסטית) לא ניחנים בכל התכונות המופלאות המפורטות בסטיקר.

לא רק זה, אני מוכן להמר שרוב הצמחונים/טבעונים שכן חונכו כך, חונכו על ידי הורים שהיו אוכלי בשר. עוד סוג של צביעות, וגם סוג של התנשאות על ההורים ועל הסבים שלהם וכמובן על אבות אבותיהם.

עכשיו, בדרכו של ג'ורג' קרלין זצ"ל, בואו נצמצם את עשרת התכונות העילאיות המפורטות כאן:

להיות אדיבה, לכבד, להתחשב, לא להיות אנוכית, להיות אחראית, זה סעיף אחד: התחשבות.

לא להתאכזר, לא להתעלל בחלשים, זה סעיף נוסף: הימנעות מאלימות מיותרת.

לא לשקר, להבדיל בין טוב ורע, להיות מוסרית, הוא הסעיף השלישי, האפור. אפור כי אמת, טוב ורע ומוסר הם מושגים כל כך יחסיים וערטילאיים שאתה לא מסוגל לשים עליהם את האצבע, ומשום כך כולם חוטאים לאמת למוסר ולטוב ולרע מעצם קיומם.

חוץ מג'ון קייג' זצ"ל, אין לי שום ספק שהרוב המוחלט של הצמחונים/טבעונים לא דבק בשלושת הסעיפים האלה. טבעונים עדיין נוהגים בפראות בכבישים (במיוחד טבעוניות עם ג'יפים), משקרים, גונבים, רוצחים לפעמים, מעלימים מס, בוגדים בבני זוגם, מזניחים את החברים, חושבים רק על עצמם, נעשים אלימים שלא לצורך, מעשנים סמים קלים בשמירה, משתמטים, נדחפים בתור, מתעמרים בכפופים להם, נוהמים וחושפים שיני זאב, בדיוק כמו אוכלי הבשר.

אלא שהם חוזרים אחרי כל זה הביתה, אוכלים אלפלפה, ואולי מרגישים קצת יותר טוב עם עצמם.

ואז מחרבנים רעל על הקיר של אריאנה מלמד.

א"א

לכל הגננים

למה לכם להגיד לי לא לאכול בשר?

עכשיו אתם באים אליי עם פרחים,

רוקחים אַסְתֵּרים,

כאילו לא הספיק לי טעם הלוואי של הסתיו.

השאירו את הצִיפָּרְנִים בגינה.

אז מה, השקדים מרים,

הגָּזוֹמֶטֶר 

שאתם קוראים לו העוגה –

עד שאני מבקש חלב.

אתם אומרים: ירקות –

ומוכרים לי ורדים במשקל.

בריא, אתם אומרים, ומתכוונים לצבעונים.

האם עליי לאכול עם קורט מלח

את הרעל

אגוּד בצרורות קטנים?

האם עליי למות משושנות העמקים?

והשושנים על קברי –

מי יגן עליי מפני הצמחוניים?

 

הניחו לי לאכול בשר.

הניחו לי להיות, עם העצם.

הניחו לעצם לאבד כל שמץ של בושה ולהראות את עצמה במערומיה.

רק כאשר אני קם מעל הצלחת

וחולק כבוד רם-קול לעֵגֶל,

רק אז פתחו את הגנים

כדי שאקנה לי פרחים –

מפני שאני אוהב לראות אותם גוססים.

 

גינטר גראס

 

ארז אשרוב