חשבתי לעצמי שאני עצמי החושב לעצמי לא הייתי מחזיק מעמד שלוש שנים בכלבייה, אבל אחרי זה נזכרתי שדווקא שרדתי שלוש שנות כלא כאלה – בסופן השתחררתי בדרגת סמל.
*
אז הנה משהו שאני בכלל לא גאה בו:
אי שם בתחילת שנות השמונים של המאה הקודמת אני יושב בחמ"ל ומכשיר הקשר המענה חורק: "מתושלח כאן קודקוד 4; מתושלח כאן קודקוד 4, עבור".
"קודקוד 4 כאן מתושלח, שומע".
"כאן קודקוד 4 – אני נמצא ב-351, חוזר – 351, בן דוד התקרב לגדר והורדתי אותו, רות עבור".
"קודקוד 4… חחסס… חחחססס….. אתה נשמע מק..ו..טע… חחסס… נסה ליצור קשר מאוחר יותר, חסס…" – הייתי גדול בחיקוי סקוֶולץ'.
אבל ההוא מתעקש: "מתושלח כאן קודקוד 4, בן-דוד עם הולכי-על-ארבע התקרב מדי לגדר ב-315, והורדתי אותו".
ואני, שיודע שלפיקוד הצפון יש האזנה קבועה: "חחסס… חחסססס…. קודקוד ארבע, חזור למתושלח ודווח לי ישירות, חחחססס… רות סוף!"
בקיצור – ניסיתי לטייח. לגונן. להעלים. להחליק. לא כי האמנתי שזה נכון או רצוי לירות ברועים סורים, או באנשים באשר הם, אלא כי זאת הייתה ההתניה הצהלית הבסיסית: חיפוי. וזה בכלל לא היה קשור למי או מה אתה, להעדפות הפוליטיות שלך, לכלום. הצבא, היחידה, זה גוף אחד, שמסור למטרה אחת (לא טרחנו לבדוק מה היא ועד היום לא ידוע), וכולנו באותה הקלחת. מותר לך להתאבל על הרועה הסורי, אבל לא להסגיר את זה שעולל לו מה שעולל. תקלות מתרחשות, את הרועה כבר לא ניתן להחזיר לאחור, והתפקיד הראשוני של החייל הוא למחוק עדויות, כמו שעשו האמריקאים כשקברו חיילים עיראקיים בשוחות העיראקיות, ואז עברו עם מכבשים כדי שהקרקע תיראה טוב לעיתונאים וידיים לא יבצבצו מהאדמה, אי שם בשנות התשעים של אותה מאה אמורה.
במקרה הזה זה לא עבד, כי הקצין הספציפי שבזמנו היה סרן, לא היה הבחור הכי מבריק – כשבאו לנקות אותו בדיוק נגמר הבראסו. הוא התעקש להפליל את עצמו, ועל פציעת או הרג הרועה הסורי קיבל שבועיים מאסר. כנראה עונש על זה שבכלל דיווח. מאוחר יותר היינו מעורבים הוא ואני ושניים נוספים בתאונת דרכים במסגרתה הוטח הראש שלו בשמשה הקדמית של הג'יפ, ואחרי זה הוא נעשה עוד פחות בראסו ממה שהיה לפני זה.
"או-הו" שמעתי את הקצין הנוהג אומר, הסתובבתי ממכשיר הקשר וראיתי מולנו חומת אבן. הג'יפ, שהיה חדש, הומר לדגם "טוטאלוס". הסמב"ץ שישב לידי עף על הרצפה, שהייתה מכוסה יתדות ברזל ושאר חומרים שלקחנו לתרגיל. הוא פונה לבית חולים. הקצין היורה, שישב ליד הנהג, בחן כאמור את עמידות השמשה הקדמית מול ראשו. הראש ניצח, אבל לא לאורך זמן. גם הוא פונה לבית חולים. הקצין הנוהג בלם את עצמו בהגה, והחזיק מעמד. אני, שניחנתי בראש קווקזי עבה וברפלקסים מהירים, בלמתי את עצמי על ידי נגחה בקשת ההתהפכות; לא קרה לי כלום. שנינו חיכינו בג'יפ פתוח, בצפון רמת הגולן, בקור מקפיא, שיבואו לחלץ. את הג'יפ. לקראת חמש בבוקר זה קרה, כשכבר הכחלנו.
בשש בבוקר עליתי על אוטובוס הביתה, וברשומות של הצבא אני בכלל לא מתועד בתקרית הזאת, כי לא הייתי בה: אחרי מספר תאונות (חלקן קטלניות, דפנה) ברמה, יצאה פקודה שרק שניים נוסעים בג'יפ, שלושה בהרשאה של המח"ט. היינו ארבעה, ומיותר לציין שלא ביקשנו רשות מהמח"ט, שגם לא התעניין בזה במיוחד. הוא נתן אישור לשלושה בדיעבד.
אי, טייסים וטייחים.
מסיבות שבלתי אפשרי להתחקות אחריהן, ככה עובד הצבא שלנו – על טלאים ואלתורים. תחליפו לו תוכנה והוא פשוט יפסיק לתפקד. אולי זה בסדר, אולי לא, אבל הצבא שלנו לא עובד לפי הספר. למען האמת, אין ספר: יש איזה מסמך שמתעד תדריך שמאזכר שיחה שהתנהלה בעבר בין בן-גוריון למשה דיין. אולי. כשאחד מהם עמד על הראש והשני העלים עין.
בעידודו של קצין (אחר?) יצאתי לנסיעה בג'יפ. לא היה לי רישיון, צבאי או אזרחי. הגענו עד העץ.
פעם ויותר העברתי נגמ"שים מקצה אחד של הבסיס לשני (לא, עד היום אין לי רישיון נהיגה בנגמ"ש), ועם חיות הברזל האלה היה לי קשר יותר טוב; הורדתי רק את הגדר של רחבת לשכת המח"ט; אותו מח"ט שמהג'יפ שלו היינו גונבים כריכי שניצל כשיצאנו לתרגילים, כי לנו איש לא דאג לאוכל.
*
ולמה כל הנוסטלגיה הענוגה הזאת? בגלל רועי צ'יקי ארד.
לא, רגע – צ'יקי ארד זה ה"משורר" שחושב שאם אתה מפריע לשכנים לנוח בין שתיים לארבע אתה אביר שירת החוצות. לא, אני מדבר על הצ'יקי האחר, אולי צ'יקליס, שנתן לבן שלו לנהוג בטרקטורון ובגלל זה הורד בדרגה. כמאמר הוגי דורנו: פחחחח.
לא נעים, אני יודע שמדובר באנשים בוגרים ומנוסים, אבל השופטים במקרה הזה לא היו בדיוק בראסו בעצמם: חברים, ככה הצבא מתנהל. זה מה שקורה בצבא כל הזמן, זה האופי שלו, ככה הוא עובד, אלה שיטותיו. אם תתחילו להוריד בדרגה כל קצין שנוהג כפי שחונך להתנהג באותו יום בבקו"ם שבו הזריקו לו את הזריקה ש"בכלל לא אמורות להיות לה תופעות לוואי והאבעבועות יעברו תוך שבוע, מקסימום חודשיים, אה, כן, זה אנתרקס", יהיה לכם צבא של רב"טים.
*
איזה יצור משונה הוא כלב – אהבה היא הדרישה היחידה שלו.
א"א
החיים בתהיתי 