לנשום אמוק – הנשים המטורפות של עולם הפרסום

יש שני דברים שעשויים לגרום לנשים לצאת מדעתן. הראשון והעיקרי הוא כמובן גברים. גברים הוא גורם מטריד מנוחה עבור נשים, במיוחד אם הן חיות איתם, ואקסטרה-במיוחד אם הן חולקות את אותה משחת שיניים: על היתד שנעצה יעל במוחו של סיסרא נמצאו שיירי קולגייט טוטל, ודלילה גזמה את שיערו של שמשון רק כי לחץ על השפופרת מהאמצע, אבל זה ידוע וכבר דשו בנושא מומחים גדולים ממני, בהנחה שאכן יש כאלה. ואין.

אבל בעוד גברים מסוגלים רק להוציא אישה מדעתה באופן מסורתי התואם הן את התיאוריות הפרוידיאנית והן את היונגיאניות ואפילו את אלה של האסכולה הווינאית השלישית, הרי השתתפות בפרסומות גורמת לנשים לא רק לצאת מדעתן, אלא להתנהג בצורה משונה שמעולם לא תועדה כהלכה בספרי הרפואה.

ההיסטוריונים חלוקים (נחל), אבל ככל הנראה מי שעשתה את הצעד הראשון הייתה אותה אישה מכובדה שצעדה ברחוב עם כלבלב לפני כעשרים שנה ושרה בעליזות "תרמתי דם תרמתי דם". היה זה אות להתפרצותה של מגפה כלל עולמית. האישה הזו הייתה ה"אל ניניו" של עולם הפרסום. ואם בזמנו, לפחות, המפזמת עשתה מעשה חיובי ובעקבותיו שרה ברחובות, הרי שעם הזמן הנשים בפרסומות נעשו הרסניות, קטלניות וחסרות מניע של ממש.

קחו לדוגמה את העלמה ששותה משקה כזה או אחר, וברגע שמכוון עליה זרקור היא מטיחה את הבקבוק באביזר התאורה היקר ומנתצת אותו. על פניה מופיעה הבעה של סיפוק עילאי, כאילו זה הרגע שברה את כל השיאים של אסתר רוט שחמורוב, ועל מנת לספק לה חיזוק חיובי, גם התאורן מחייך אליה כאילו אמרה לו "אני שלך לנצח". אבל זה לא חיוך – זו עווית של פאניקה. הבחור מבין שלפניו רוצחת מסוכנת, שעבורה השחתת ציוד הוא רק משחק מקדים.

וזה עוד כלום לעומת קלאודיה שיפר. זו נכנסת לתוך מכונית ודוהרת היישר לתוך קיר בטון, רק כדי לבדוק אם כריות האוויר אכן פועלות. ככל הניתן להבין מהפרסומת, ההתנגשות היא חוויה מרעננת עבורה: היא מניפה את שיערה כאילו זו בעצם פרסומת לקונדישנר ויוצאת מהרכב עם הבעה של מי שהשיגה את שחמורוב, או לפחות גילתה תרופה לאיידס. במקום לשלול את רישיונה על המקום ולשלוח אותה להסתכלות, הצעד הנבון והמתבקש, רץ אליה צוות של מכונאים שעל פניהם מבטי הערצה בלתי מסוייגים. אין פלא: יש לה את הכתובות של כולם, והם חרדים לשלום השפנים שלהם.

וכמובן שיש את השוטות הבלתי מזיקות לכאורה, אלה שמלטפות חיתולים, מטפחות מכונות כביסה, גומעות חומרי ניקוי, גומאות מרחקים במירוץ אחר מעדן שוקולד, מביטות ביגון דתי בקרמים לחידוש הנעורים, משאירות את כובעיהן מוכי הקשקשים במספרות ומשתטחות על מכסי המנוע של מכוניות.

ולמרות הכל, המטורפות של עולם הפרסום, משחיתות הציוד, מלכלכות הבגדים, מטופשות ההבעה, מסכנות שלום הציבור, מלטפות החפצים, לא מגיעות לדרגת השטיון של הנשים האומללות באמת, אלה שמפרסמות את התחבושות ההיגייניות, הטמפונים הידידותיים לסביבה, הפדים מצמיחי הכנפיים, צמודי התחתון. כשבעיניהן זיק אמונה שלא היה מבייש שום פנאט דתי, הן מספרות לנו שכל חייהן מרוכזים בפיסת הבד המופלאה, הנשגבת, ושאילולא היו ממציאים את אותו גליל-צמר-גפן-דחוס-שבראשו-חוט היו חייהן קשים מנשוא, גיהינום עלי אדמות. ואין מה שאותה פיסת בד נצמדת אינה מסוגלת לעולל, אין פלא הנפלא מיכולתה: בזכות התחבושות ההיגייניות והטמפונים יכולות הנשים של היום לרוץ, לשחות, לקפוץ, להיראות נפלא, להריח כמו זר שושנים, להשתחרר ממתחים, לחייך, לשחק כדורעף. עולמן מואר מחדש לאחר עידנים של חושך שקדמו להמצאת הבד הנצמד, המכל המוליך.

ובזמן שהגברים עסוקים באותה המצאה גאונית שממשיכה להפליא ולספק אותם לאורך הדורות, הגירבוץ, הנשים טיפחו את האזור הארוגני המקביל שלהן עד כדי כך, שלאחרונה התברר שהן בכלל ניחנו ביכולת נשימה וגינלית, המצאה אבולוציונית רבת הדר. את זה למדנו מפרסומת שבה מוכרים תחבושת "נושמת". אלה שלא משתמשות בה מתהלכות ברחוב קצרות נשימה, ואילו המשכילות, שכן יודעות איפה לרכוש את המוצר הנכסף, מהדסות כאילו כלום, הנשימה קלה להן, חייהן נינוחים.

בעוד הגברים מצויידים רק בשני פתחי נשימה – פה ואף – לאישה המודרנית יש שלושה, מה שאולי באמת מאפשר לשבור את השיאים של שחמורוב.

ארז אשרוב, שלהי המאה הקודמת

מודעות פרסומת

דוקטור פאוסטוס, יום שישי

אתמול איתרע מזלי וראיתי טלוויזיה. חיברתי לווריד טלוויזיה כמו מנה של חומר כימותרפי, רק בלי הערך הרפואי. רעל התפשט בעורקיי, ויותר מכל השתררה עליי תוגה.

תחילה הגיעה "ארץ נהדרת", תוכנית שיש רק מילה אחת לתאר אותה: מתועבת. היא מתועבת כי הפורמט שלה מתועב – אולפן חדשות; והיא מתועבת כי החומרים שלה מתועבים – אותם החומרים שמלעיסים אותנו ממילא לכל אורך היום, השבוע והשנה. לא די בכך שעם שלם חי את "האח הגדול" כאילו יש לזה משמעות, אלא שאז באים ביום שישי ונותנים לנו את הגרסה החקיינית שלו, רק שלא ברור מה יותר נלעג – המקור או הפרפראזה.

כן, אני יודע, אסי כהן כשרוני. אני מת על טל פרידמן, שלתחושתי הולך וקמל בדבר הזה. פה ושם יש הברקות, נכון. ועלמה זק וכולי. אבל עדיין, רוב המסה בנויה להאדיר את מה שמואדר (לטוב או לרע) ממילא בחיי היומיום שלנו: סלבריטאים, פוליטיקאים, אירועים חדשותיים. ומכאן תחושת התיעוב: לוקחים את כל האנשים הריקים האלה, ובעזרת חיקויים מנסים לרוקן אותם מתוכן שממילא אין להם, והתוצאה – ואקום רוחני מאיים. משתמשים בחומרים הדלוחים שמהם בנויים החיים כאן בימי חול, מוהלים אותם ומגישים בחימום-מיקרו, כי לאף אחד אין חשק (או יכולת) ליצור משהו מבריק וחדש.

אחרי "ארץ נהדרת" הוקרן פרק של "רמזור", סדרה שכבר ראיתי פרק או שניים ממנה, והופתעתי לטובה. בעיקר מהנשים; הגברים בתוכנית שלוכים ארצישראליים טיפוסיים, בעוד שלנשים יש אופי. היה פרק אחד עם קוסמת ארסית שעשתה תפקיד נהדר, ואתמול הייתה בחורה שגילמה תלמידת משחק ברבגוניות מהנה.

לקינוח ראיתי משהו שנקרא "לילה בכיף 2". לפני זמן מה נתקלתי בקדימונים של התוכנית, וכבר שם חטפתי חלחלה. אלא שזה מקרה נדיר שהפרומו מקיים מעל ומעבר את מה שהבטיח: זאת לא אלטרנטיבה, זאת לא תוכנית פראית, זה "ארץ נהדרת" בגרסת תלמידי תיכון לא מוכשרים. דודו ארז (ארז? באיזו זכות?!) הוא גרסה עילגת (הטעויות שלו מכוונות? לא חושב) של אייל קיציס, שחר חסון מהווה הוכחה ניצחת לכך שיש מקרים ששימוש בריטלין לא רק מומלץ אלא גם עשוי להציל חיים (את שלי, לדוגמה), ויש שם עוד מישהו שאפילו לא נראה לי חשוב מספיק כדי להתייחס אליו. שוב הלכו על פורמט בטוח וקל לכותבים – תוכנית אירוח – ואם בארץ נהדרת מחקים את משתתפי האח הגדול, פה הביאו את שפרה, שהתבשרתי כי זכתה באח הגדול הראשון. טוענים שהיא בחורה מבריקה, אבל אתמול זה לא התבטא, ואולי גם לא יכול היה להתבטא, כי חסון קטע אותה כל הזמן והשתלט על האולפן באופן כללי; זה הסיידקיק הראשון שהופך לסנטר-קיק וזקוק לבעיטה הגונה. הבטתי בכל המחזה הזה בעצב. אין דרך אחרת לתאר את זה.

אבל תוגה אמיתית ועמוקה ירדה עליי בגלל כל מה שקורה באמצע התוכניות, הדבר שבגללו הבית שלי לעולם לא יחובר לכבלים: הקדימונים והפרסומות. למה צריך אזרח תמים להיחשף פעם אחר פעם לעגלת הקניות של אברי גלעד, לעגלה המתחרה של שופרסל דיל, לטיפוס ששואל מה היינו עושים, או לקדימונים הפתטיים של "החטופים"; הנה הם עושים לנו את זה שוב – מביאים את האקטואליה לטלוויזיה בתחפושת, שבמקרה הזה היא יבבנית. בשישי שוטפים לאזרח את המוח, והוא משלם על זה בדמי אגרה, בדמי חיבור לכבלים, ובעיקר בהיגיינה הנפשית שלו.

חברים – מלכלכים לכם את המוח!

ובעצם נתתי לשחר חסון קרדיט שלא מגיע לו: הסיידקיק הראשון שהפך לדבר העיקרי הן הפרסומות, שמשתלטות על כל תוכנית ונטרזות בה כמו מסמרים בצלוב.

והתוגה, התוגה, התוגה, התחלפה ביגון אורפאי קודר למראה מאמץ ווקאלי של כמה זמרים מקומיים מוכשרים שהתאחדו למטרה נעלה: פרסומת לכרטיס אשראי. איזה יופי. וגם קרן מור ואיזה עלם מפרסמים כרטיס אשראי. ומתי כספי, מוזיקאי עילאי, מוכר את נשמתו לעולם הפרסום. כי זה גורל הסלבריטאי בארצנו: לרעוב עד שהסוכנת שלו יוצרת קשר עם בנק או יצרנית מוצרי חלב, וסוגרת איתם דיל שנחתם איפשהו בהאדֶס. ויש משהו אירוני בזה שהפרסום האישי לא שווה הרבה, בעוד הפרסום שעושים המפורסמים שווה להם הון קטן, ועושר גדול למפרסמים, שממשיכים להלעיט אותנו בדילים הנאלחים שלהם וחיים בגדול על חשבון כולנו תוך פיטום מוחנו בשירי זמר שיווקי. חלק מהמפרסמים האלה הייתי שולח להאג.

אבל יש, יש נקודת אור לסלבריטאים האומללים – עוד יחקו אותם ב"ארץ נהדרת", משמע הם היו קיימים.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: