אספקלריה

אני לא מאמין בפסיכולוגיה.

אבל רגע, לא – אני לא סיינטולוג או משהו כזה. אני מכיר בכוחה של הפסיכולוגיה, ויודע שהיא מיטיבה עם אנשים ומשפרת את חייהם של רבים, אבל אני לא מאמין שפסיכולוגיה מתאימה לי, באופן אישי. בשבילי זה לא יעבוד, וממילא אין לי שאלות ואני לא אוהב לדבר.

למה אני כזה? טוב, אה… אופי, וגם, נו… קלינט איסטווד! אני אירה בכם ואמשיך ללעוס את הסנדוויץ' בשוויון נפש בלי לחשוב על זה יותר מדי, גם אם במקרה שלי מדובר בלחם מלא.

טראומת ילדות? לא היה לי אקדח!

עקב כך, בבואי ללמוד על עצמי דברים שלא ידעתי עד כה, קניתי מראה שמגדילה פי חמישה. ומה אומר לכם – בדיוק כמו בטיפול פסיכולוגי, למדתי על עצמי דברים שלא רציתי לדעת. יש בי גומחות ודברים נסתרים שעדיף שאיש לא יחזה בם. העור שלי, שפעם היה חלק כמו טוסיק של תינוק בלקני שיונק יוגורט פרוביוטי, הוא למעשה אדמת טרשים חרבה ועקרה. שדה לפת.

ההתבוננות הזאת הייתה מות המתום.

אבל, בעודי מריח את קנה הקולט המעשן שלי כדי להוסיף עקצוץ לטעמו של הסנדוויץ', החלטתי להרחיק לכת, וקניתי מראה שמגדילה פי עשרה.

***

כרגע אני מדווח לכם מתחנת החלל (орбитальная станция) אשרוב. יצורים בחליפות חלל לבנות מדלגים-מייקל-ג'קסון בין מכתשי פניי ומזמרים, "צעד קטן לאנושות, נסיגה ענקית לארז". אני לוחץ על העור ותולעי חול רודפות אחריהם.

מות, ראי הנפש!

I am not an animal!

א"א

קווים לדמותי

 

לא פעם שאלו אותי איך קרה שיצאתי כפי שיצאתי, מדוע נוצקתי דווקא בתבנית הלא ידידותית הזאת, ומה הביא לכך שניחנתי באופי כל כך לא נעים.

אני מאשים את הילדוּת, כמובן, וליתר דיוק את מוסדות החינוך שסגרו עליי בשתים-עשרה השנים הראשונות לקיומי, ודאגו לזגג את חיי במעטה מט של תוגה ובדידות.

 

בכניסה לבניין של בי"ס יסודי דויד ילין היה ציור קיר רחב שתיאר חקלאים בעבודה, מוּראל עם מורל: "הזורעים בדמעה, ברינה יקצרו". בתור ילד הפנמתי מיד: רק סבל יוביל לשמחה. בזיעת אפיך תאכל לחם, בעצב תלדי בנים. הבנתי שחגיגה זאת לא הולכת להיות.

במסדרים תמיד שרו שירים נוגים, והיינו צריכים להרכין את הראש בעצב כאילו איכפת לנו, או כאילו אנחנו בכלל מבינים במה מדובר.

השירים שלימדו אותנו בכיתה היו נוגעים ללב, ותמיד מדכאים. "אבא הלך לעבודה," שרנו, "יחזור יביא לך מתנה… הלך אל הכרמים, יחזור יביא לך ענבים". לא פעם דמיינתי שאני מתעורר באמצע הלילה כשליד הראש אשכול ענבים ענק, שורץ עכבישים וברחשים. ומי בכלל רוצה לאכול ענבים באמצע הלילה, ולמה האבא הזה לא מלטף, והאם הוא חושב שחייל פלסטיק הוא פיצוי נאות על היעדרו, ומה הוא באמת עושה כל השעות האלה מחוץ לבית?! לילות שלמים הייתי מתהפך במיטה, מתחבט בשאלות הנוקבות האלה.

שיר נוסף ומעיק עוד יותר סיפר על כך ש"על שפת ים כינרת ארמון רב תפארת. מי גר שם? רק נער, בודד בדמי יער. לומד שם תורה הוא, מפי הנביא אליהו". מעבר לכך שלא הצלחתי לדמיין ארמון על שפת הכינרת, ולמען האמת גם לא יער על שפת כינרת, השיר העלה בעיני רוחי חזיונות של בדידות, קור, שקט חלול, והאמת שגם די חששתי להפנות את הגב לאליהו, בחדרי האבן הגדולים והמצמררים של אותו ארמון סובטילי (אין לי מושג מה משמעות המילה. היא פשוט קפצה לי למקלדת), לאור נרות עשנים.

בין לבין לימדו אותנו סיפורים על טוטלה טוטוריטו ועל הרשל'ה מאוסטרופולי ועל חכמי חלם. יהודי אמיתי, נתנו לי להבין, הוא שוטה כפר.

אם כך, בדויד ילין הכינו אותי לחיים של בדידות, ניכור, יתמות, כאב והשתטות.

 

את הזרע נטעו עוד בגן, שם החדירו בנו את השיר "רוץ בן סוסים, רוץ ודהר, רוץ בבקעה, רוץ בכפר, רוץ בעמק, רוץ בהר, רוצה טוסה יומם וליל, פרש אתה ובן חיל". הייתי קם עייף בבקרים מרוב דהרה מנטלית. והסוס הזה – למה הוא לבד? איפה שאר חברי העדר? איזה אסון נורא פקד אותם וממה הוא בורח?

בגן הכינו אותי לחיים שאין בהם ולו צהלה אחת, חיים של בריחה אינסופית, של דהרת סולו אל מטרה לא קבועה.

 

אבל האמת היא שהפורענות של חיי התחילה כבר בגיל שמונה ימים: השקו אותי יין בכוח, ומתוך ערפול החושים הבחנתי שאיזה זקן מפוקפק מקרב את פיו אל מבושיי.

אז מה כבר ציפיתם שיצא ממני?

 

ארז אשרוב