היושרה והשאפתנות של בואי ואינו דיברו אליי

להקת המחול של טוויילה ת'ארפ תבצע בישראל את "סימפוניית גיבורים". את המוזיקה כתב פיליפ גלאס, בעקבות היצירה של דייויד בואי. שיחה על הסימפוניה, על בואי, על אייפקס טווין, ועל תפקידו של המלחין בחברה

פיליפ גלאס מלחין מפלים מוזיקליים, על כל תפאורת הרקע שלהם. הוא מתחיל בזרם קל; המנגינה נישאת על פני המים, ממשיכה הלאה על פני גלים קטנים, אדוות, הולכת ונעשית סוערת, מתעגלת, לא מתעלמת מהעשבים הקטנים שצומחים על הגדה, מחלוקי האבן, ואז, באופן בלתי נמנע, הופכת לאשד של מים זורמים באקסטזה, נופלים, אבל לעולם לא סוערים מדי. אלה מפלים אסתטיים, לא איתני טבע. אם תתקרבו, תראו שהם עשויים מפיקסלים קטנים, מפרטים מיניאטוריים, ושבעצם לא מדובר בחטיבה הומוגנית מאיימת של מים שנכנעים כגוף עצום אחד לחוק הכבידה, אלא באשליה אופטית שהאוזן שמחה לאמץ.

גלאס מלחין פופולרי במיוחד, נגיש, תופעה ייחודית בין מלחיני המאה ה-20, והמוזיקה שלו מתחברת בצורה מושלמת לתנועה. אולי הדוגמה הכי טובה לכך היא הסרט "הנבואה" ("קויאניסקטי"), שעשוי כולו כשצף ויזואלי שנע לצלילי המוזיקה של גלאס. התוצאה מהפנטת, רבת הוד, והחיבור בין המוזיקה לסרט מושלם, מובן מאליו, טבעי. רק טבעי, אם כך, רבות מיצירותיו של גלאס נכתבו או הוזמנו לתיאטרון או למחול.

בחודש הבא תגיע ארצה להקת המחול של טוויילה ת'ארפ, שתבצע בין השאר את יצירתו האחרונה לעת עתה של גלאס, "סימפוניית גיבורים", המבוססת על "גיבורים" של דייויד בואי ובריאן אינו. בימים אלה נמצא גלאס בלונדון לכבוד הבכורה של "גיבורים", בביצוע תזמורת סנט מרינר בשדות ובניצוחו של מרטין בראבינז (Brabbyns). זו לא הפעם הראשונה שגלאס מעבד לסימפוניה תקליט של בואי-אינו. גם Low, זכה בטיפול דומה.

גלאס, שהשנה מלאו לו 60, משויך לזרם שנקרא מינימליזם, שחבריו הבולטים הם סטיב רייך, לה מונטה יאנג, טרי ריילי וג'ון אדמס, כולם אמריקאים, וכולם הכל חוץ ממינימליסטים. רייך הגדיר את מה שהוא עושה כ"מוזיקה של שינויים קטנים", ובמקרה שלו זה מדויק. רייך גם טען כי מי שהמציא את המושג מינימליזם היה המלחין מייקל ניימן, שמוכר משיתוף הפעולה שלו עם הבמאי פיטר גרינאוויי. גלאס, בזמנו, אמר כי מי שטבע את המושג היה טום ג'ונסון, מלחין ומבקר מוזיקה של הווילג' וויס, "ולעולם לא אסלח לו על זה. קצת לפני שעזב את הווילג' הוא כתב מאמר אחר, ובו טען שטעה, ושזה לא היה מינימליזם".

כשאני שואל את גלאס אם הוא מינימליסט, הוא מגיב באי נוחות בולטת, למרות כל השנים שעברו. "לא בעשרים השנה האחרונות. התקופה שאנשים קוראים לה מינימליזם נמשכה אצלי בעצם בין 65' ל-75'. אחרי זה התחלתי לעבוד כמעט באופן ייחודי בבתי אופרה ועם להקות בלט, כך שהכיוון האסתטי שונה לחלוטין. בוא ננסח את זה ככה: לו היית אומר למישהו שהוא עומד לשמוע בלט מינימליסטי והיית משמיע לו את 'גיבורים', לא היה לו מושג על מה אתה מדבר".

למעשה המוזיקה שלך מעולם לא הייתה מינימליסטית.

"אני מסכים איתך, אבל אני לא יכול להיאבק בזה. מה אני יכול לעשות? לוותר על המלחמה הזו; אבל בכל מקרה אסור לקרוא ככה לעבודה החדשה, כי זה מאוד מטעה. אני מאמין שכשאנחנו מנסים לתאר לאנשים את המוזיקה, אסור לנו להטעות אותם".

היית מכנה אותה רומנטית, במובן מסוים?

"מה שאני אומר זה שבאופן בסיסי היא מוזיקה תיאטרלית. אני לא משתמש במונחים אחרים, כי 90 אחוזים ממה שאני עושה זה אופרה או ריקוד או תיאטרון, וקולנוע מדי פעם, כך שזו מוזיקה שמתייחסת ספציפית לנושא מסוים, וזה מעניק לה איכות מיוחדת. השאלה אם המוזיקה טונאלית או לא אינה חשובה כמו השימוש שנעשה בה".

נראה שהמוזיקה שלך ממש דורשת שיחברו לה תנועה.

"אפשר לחשוב ככה, כי ככה היא נוצרה. לדוגמה, את 'סטיאגראהא' (אופרה של גלאס משנת 85') עדיף ככל הנראה לראות בגרסה בימתית. הסיבה שאני מזכיר דווקא את היצירה הזו היא שמחר בערב אנחנו מעלים גרסה קונצרטנטית שלה בלונדון. מובן שאנשים מצפים לשמוע את המוזיקה, אבל מבחינתי רק כשהיא מלווה בהתרחשות בימתית אתה מבין על מה היא".

יום אחד, בדרך הביתה, שמעתי את סימפוניית Low באוזניות. מזג האוויר היה סוער, והמוזיקה השתלבה כל כך יפה עם העצים המתנועעים והגשם, שלא נכנסתי הביתה עד שהסימפוניה נגמרה; נראה כאילו היא נכתבה כפסקול למזג האוויר הזה.

"את Low אמנם לא כתבתי מתוך מחשבה על מראות ספציפיים, אבל דרך הכתיבה שלי עוצבה במידה רבה על ידי מראות, כך שגם אנשים נוטים לחשוב בדרך הזו על המוזיקה שלי. זה יהיה הוגן להגיד שזה מאפיין את המוזיקה שלי".

וגם הנגישות שלה. היא רבה מזו של מלחינים "מודרניים" אחרים, בריו נניח, או אפילו רייך.

"ביצירות של סוף המאה ה-19 ושל המאה ה-20 תמיד הייתה צורה כזו או אחרת של מוזיקה שהייתה קלה יותר לשמיעה. אני חושב ששלי מתאימה לקטגוריה הזו. באופן מאוד מודע, המטרה שלה היא לתפקד בחברה באופן ברור. היא לא אבסטרקטית. נראה לי שזו לא שאלה של אידיאליזם. מוזיקה יכולה להיות מאוד אידיאליסטית, עם מטרות וכוונות משלה, ועדיין לדבר אל הקהל בצורה ישירה. אני חושב שבתחילת המאה ה-20 ובאמצעה, רבים מהמלחינים ומהקהל חשבו שאם עבודות נגישות, זה מקלקל איכשהו את הטוהר שלהן. הדעה שלי שונה. אני חושב שכאמנים אנחנו מתפקדים ותורמים ולוקחים חלק בעולם שאנו חיים בו, ולא נראה לי שיש בזה פסול".

מה היה הרעיון מאחורי הפיכת Low ו"גיבורים" לסימפוניות?

"הכרתי את העבודות המקוריות בשנות ה-70, התקופה שבה הכרתי גם את דייויד ואת בריאן. בתחום המוזיקה הפופולרית הבידורית הם היו אקספרימנטליסטים אמתיים. הם ניסו לשבור את הנוסחאות. פרנק זאפה, קראפטוורק וטנג'רין דרים היו מהמעטים שעשו את זה, שהרי מוזיקה בידורית היא בעיקרה עיצוב מוצר למכירה, כמו שאנחנו יודעים. היושרה והשאפתנות של בואי ושל אינו דיברו אליי. אהבתי את המוזיקה וחשבתי שיש בה איכות אמתית, וידעתי שיום יבוא ואעשה איתה משהו, כמו שרחמנינוב עשה עם פגניני ובראהמס עם היידן – להטביע את חותמך על מוזיקה שאתה אוהב. נוסף על כך, חשתי שאני יכול לעשות עם העבודה הזו משהו שהם לא יכלו לעשות, בכיוון התזמור ופיתוח הרעיונות; לתרום משלי ולקחת את המוזיקה שיצרו דרגה אחת הלאה. דיברתי עם דייויד והוא אהב את הרעיון. במקרה של 'גיבורים' זה הסתבך במידה מסוימת, כי טוויילה דיברה משלב מוקדם על זה שהיא רוצה לעשות מזה בלט, כך שהייתי צריך לעצב את היצירה כך שהיא תעבוד כריקוד".

אז אילו היא לא הייתה מתערבת, זה היה עשוי להתפתח באופן שונה?

"ככה אני חושב. אולי לא היו שישה פרקים, אלא רק ארבעה או חמישה. פורמט השישה פרקים לא נפוץ בסימפוניות, אבל מבחינה פרקטית הרקדנים מעדיפים שכל פרק יימשך שש או שבע דקות, כך שזה לא יעייף אותם מדי. ידעתי גם שזה ינעל את התוכנית של טוויילה, כך שרציתי שזה יהיה פינאלה כזה. אם לא הייתי עושה את זה איתה, ככל הנראה הפרק האחרון היה איטי יותר, כמו ב-Low. לסימפוניות השנייה והשלישית, שאותן כתבתי אחרי Low, היו פרקים אחרונים מהירים, אז חשבתי שאת זו, הרביעית, אעשה עם פרק מסיים איטי, אבל אחרי שדיברתי עם טוויילה נטיתי לשלב מבנה סימפוני עם משהו שישרת טוב את להקת המחול".

כשאתה קורא לזה סימפוניה, זה מגביל אותך, בייחוד במקרה זה, כי יש לך את הסולמות המקוריים של השירים.

"בדיוק. כשמלחין כותב סימפוניה, או אומר שזו סימפוניה, באיזה מקום במוחו הוא זוכר את ההיסטוריה והמסורת המתחייבות. יכולתי לקרוא לזה בלט, אבל למעשה התכוונתי שבמונחים של התזמור, המבנה הכללי והכוונה של היצירה התוצאה תהיה כזו, שאפשר יהיה לחשוב עליה במסגרת המסורת הסימפונית".

הפרק הראשון, "גיבורים", אינו מבוסס על השיר הנושא אותו שם.

"לדעתי כן, אבל הוא עבר כל כך הרבה שינויים, שבקושי יכולים לזהות אותו. לקחתי את המלודיה המקורית, אבל כשדיוויד שר אותה לא ברור מה התווים – הוא מדקלם את המלים, לא שר בצורה מכווננת. אז הגעתי למה שחשבתי שעשויה הייתה להיות המלודיה, ואז הוספתי הרמוניה חדשה, וכשגמרתי, זה היה משהו שונה לחלוטין. מלחין צעיר מלונדון, אייפקס טווין, עשה ניסוי מעניין – הוא לקח את הרצועה הסימפונית שלי, והלביש עליה את השירה המקורית של דיוויד, וזה עבד. האינסטינקט שלי אמר שהייתי קרוב למקור יותר ממה שאנשים חושבים. בפרקים האחרים אתה יכול לשמוע בלי בעיה את המקור, אפילו ב-'וי2 שניידר', שיש בו רק פרגמנט קטן מהמקור. אז בוא נאמר שהגישה שלי לחומר הייתה חופשית למדי. בחלק מהמקרים נשארתי קרוב אליו, ובמקומות אחרים אפילו הגעתי לנקודה שבה אנשים אולי לא יזהו את השיר".

הפרק הראשון מאגד את האווירה הכללית של כל התקליט של בואי.

"תודה. אתה מאזין רגיש – זה היה הרעיון ההתחלתי. לגביי, ההפתעה הייתה 'עבדולמג'יד', שכפי שאתה יודע לא נכלל בתקליט המקורי אלא בקטעי הבונוס שצורפו לדיסקים, והכרתי אותו רק לאחרונה. אני חושב שזה אחד מהקטעים הליריים והנהירים שדיוויד ואינו עשו".

אם כבר דיברנו על אייפקס טווין, אתה אוהב את המוזיקה האלקטרונית החדשה?

"אני אוהב אותם והם אותי. לא מזמן, אחד מהדי-ג'יי הצעירים מלונדון הגיע לניו יורק ועשה מיקס חי לקונצרט שלי. אני מאוד מתעניין במלחינים צעירים ואוהב את הרעיונות שלהם. בקונצרט שיתקיים מחר בלונדון יהיו רבים מהם, שלאו דווקא באו מקונסרבטוריונים, אלא עובדים על צורות אלקטרוניות חדשות של מוזיקה".

תהיה סימפוניית "תחנה לתחנה"?

(צוחק) "לא, לא. אנחנו מדברים על 'דייר' (Lodger), כי הוא היה החלק האחרון בטרילוגיה המקורית, אבל זה ייקח עוד כמה שנים*. דייויד רוצה שאני אעשה את זה".

 

ארז אשרוב, 1997

 

* הבכורה של סימפוניית דייר התקיימה 22 שנים מאוחר יותר, ביום השנה השלישי למותו של בואי