יום שישי נעים, שמש אביבית, צהריים מוקדמים. אני יושב בבית קפה. קפה, זה הכל.
בצד המרוחק של המוסד הקולינרי יושב בחור אחר, משופם, שותה קפה. קפה, זה הכל.
שקט. ציפור או שתיים. הקפה לא רע. מדי פעם עוברי אורח.
המלצר ניגש אלי, ובמקום השאלה המסורתית, "הכל בסדר?", הוא מעיר, כבדרך אגב חשוד, "אל תדאג, הכל בסדר", והולך.
שקט. ציפור או ארבע.
עובר זמן, וההערה שלו מתחילה לחלחל: למה שאני אדאג? ממה? הרי אין מקום לדאגה. אני רק שותה קפה. ברור שהכל בסדר. אפילו הקפה. המצב תקין.
המלצר חוזר. "אולי עוגה? הבחור ההוא שם…" הוא מצביע על המשופם, "… הזמין קרמשנידט". אני מביט רגע עליו, רגע במשופם, הוגה בחשיבות של כל זה, כמעט יוצא לי "לא תודה", אבל השכל הישר משיג: "אתה יודע מה – יש לכם עוגת קרם גדולה, עם הרבה קרם? יופי! ותעשה לי טובה. לך לבחור ההוא מאחורי השפם, ותמסור לו שאין לי שום כוונה לזרוק עליו את עוגת הקרם. רק כדי שלא ייווצר מצב בלתי נעים. תודה".
עוד לפני שמגיעה העוגה, מכר שמעולם לא ידעתי את שמו עוצר ליד השולחן שלי, נמרץ, אומר, "אני מקווה ששמת לב שלהוא עם החזות השיעית יש קרמשנידט. לא שיש מה לדאוג, אבל שתדע. חייב לרוץ. ביי!" ונעלם.
שקט. ציפור או חמישים.
בזווית העין אני רואה שהבחור משחק עם הקרמשנידט שלו. בעצבנות שאני מקווה שאני לא מסגיר אני בודק מה עם ההזמנה שלי. המלצר מגיע עם עוגת קרם עשירה בקלוריות, עתירה בקצפת, טמירה ומתנשאת. Bomb Surprise. אני מנסה לכבוש חיוך. עכשיו נראה שההוא רק יעיז לעשות משהו עם הקרמשינדט שלו.
כנראה שהעימות השקט בינינו מקרין כלפי חוץ. אזרחים מתחילים להתגודד מסביב, סקרנים לראות מה יתרחש. חלקם מסתתרים שפופים מאחורי העצים, ליתר ביטחון. מישהי צועקת "תתרחקו מהחלונות! הם עומדים לזרוק את העוגה!"
התקשורת מגיעה. הם מראיינים את שר השותים (קפה, רק קפה), שהגיע לאתר ההתרחשות כדי להמליץ לאזרחים לרכוש משקפי מגן, "למרות שהסבירות שהם יעשו שימוש בעוגות אפסית". מומחה סלפסטיק מהוליווד, שהוטס במיוחד, מודה שאין לו בדיוק מושג מה עומד לקרות: "בסרטים שבהם השתתפתי השתמשו אך ורק בעוגות קרם. הן אפקטיביות, מכסות שטח רחב, מקשות על הראייה ומכבידות על הנשימה. עם זאת, אין לנו שום ניסיון מעשי עם קרמשנידט. הקרם שלהן לכוד במעטפת בצק שעשויה להפחית את איכות הפגיעה, אבל יש כמובן את אבקת הסוכר, שעשויה להיות מאוד דביקה ומחניקה, רק שאין לנו נתונים באשר ליכולת הפיזור שלה. משקפי מגן עשויים לתת תשובה חלקית בלבד, כך שאולי רצוי, אם כבר, להשתמש בחליפות מגן לכל הגוף, אם כי שוב, אני מדגיש שאני בספק אם הדברים האלה יעילים, ולדעתי אין מקום להיכנס לפאניקה".
ערב. כבר אין שקט. כל הזמן עוברי אורח. מסוק או שניים חגים מעל בית הקפה. האזור חסום. הרדיו והטלוויזיה מטרטרים את תיאוריות קורותינו.
המלצר מודיע לי שכרגע ביקר אצל המשופם האנטישמי, וההוא הבטיח לו חגיגית שהוא לא עומד לעשות שימוש בקרמשנידט נגדי, אלא אך ורק נגד מי שינסה לקחת כיסא מהשולחן ששייך לאבותיו.
בשלב הזה אני קצת עצבני מדי בשביל מסרים מרגיעים. הרעש וההמולה טיפה הוציאו אותי מאיפוס. ועכשיו גם שריקות הבס של המטוסים. אני מבקש מהמלצר להודיע לבחור הנכבד שאין לי שום כוונה להתקיף אותו או את שולחן מכורתו, אבל אם הוא רק יעשה תנועה חשודה לכיוון הקרמשנידט, אני אגיב במטחים אכזריים של קצפת מוכת-עובש, ושלא יחשוב שאני בוחל בשימוש בקרם ברולה – בהתאם לכל האמנות הבינלאומיות, כמובן – ושבכלל כל הישיבה שלו לא מוצאת חן בעיניי, ואולי אני בכלל אמרח אותו בקצפת סתם ככה, בשביל הכיף, רק כדי שיהיה לו מושג עם מי הוא מתעסק. שלא יחשוב שרק בגלל ששנינו באנו לשתות קפה באותו אזור גיאוגרפי, אנחנו מצויים, חלילה, זה ליד זה בשרשרת המזון.
ועכשיו זה כבר בכלל לא מעניין אותי אם הוא מתכוון או לא מתכוון לעשות שימוש בקרמשנידט, ולא מטריד אותי כלל אם העוגה שלו בכלל שמישה לפעולה, כי אני יודע היטב שגם אם העוגה קשה, הוא תמיד יכול לחמש אותה כמה שניות במיקרו, לרענן ולהפוך אותה רכה ואפקטיבית, ובבית הקפה שלי בג'ונגל לא יהיו כאלה דברים! לא!
תכף אני מראה לו מה זה בעל הבית השתגע!
א"א, שלהי המאה הקודמת ודבר לא השתנה
. אזהרה לחבריי המשוררים
החיים בתהיתי 