הנבהלולים – מערבון מזרח תיכוני

יום שישי נעים, שמש אביבית, צהריים מוקדמים. אני יושב בבית קפה. קפה, זה הכל.

בצד המרוחק של המוסד הקולינרי יושב בחור אחר, משופם, שותה קפה. קפה, זה הכל.

שקט. ציפור או שתיים. הקפה לא רע. מדי פעם עוברי אורח.

המלצר ניגש אלי, ובמקום השאלה המסורתית, "הכל בסדר?", הוא מעיר, כבדרך אגב חשוד, "אל תדאג, הכל בסדר", והולך.

שקט. ציפור או ארבע.

עובר זמן, וההערה שלו מתחילה לחלחל: למה שאני אדאג? ממה? הרי אין מקום לדאגה. אני רק שותה קפה. ברור שהכל בסדר. אפילו הקפה. המצב תקין.

המלצר חוזר. "אולי עוגה? הבחור ההוא שם…" הוא מצביע על המשופם, "… הזמין קרמשנידט". אני מביט רגע עליו, רגע במשופם, הוגה בחשיבות של כל זה, כמעט יוצא לי "לא תודה", אבל השכל הישר משיג: "אתה יודע מה – יש לכם עוגת קרם גדולה, עם הרבה קרם? יופי! ותעשה לי טובה. לך לבחור ההוא מאחורי השפם, ותמסור לו שאין לי שום כוונה לזרוק עליו את עוגת הקרם. רק כדי שלא ייווצר מצב בלתי נעים. תודה".

עוד לפני שמגיעה העוגה, מכר שמעולם לא ידעתי את שמו עוצר ליד השולחן שלי, נמרץ, אומר, "אני מקווה ששמת לב שלהוא עם החזות השיעית יש קרמשנידט. לא שיש מה לדאוג, אבל שתדע. חייב לרוץ. ביי!" ונעלם.

שקט. ציפור או חמישים.

בזווית העין אני רואה שהבחור משחק עם הקרמשנידט שלו. בעצבנות שאני מקווה שאני לא מסגיר אני בודק מה עם ההזמנה שלי. המלצר מגיע עם עוגת קרם עשירה בקלוריות, עתירה בקצפת, טמירה ומתנשאת. Bomb Surprise. אני מנסה לכבוש חיוך. עכשיו נראה שההוא רק יעיז לעשות משהו עם הקרמשינדט שלו.

כנראה שהעימות השקט בינינו מקרין כלפי חוץ. אזרחים מתחילים להתגודד מסביב, סקרנים לראות מה יתרחש. חלקם מסתתרים שפופים מאחורי העצים, ליתר ביטחון. מישהי צועקת "תתרחקו מהחלונות! הם עומדים לזרוק את העוגה!"

התקשורת מגיעה. הם מראיינים את שר השותים (קפה, רק קפה), שהגיע לאתר ההתרחשות כדי להמליץ לאזרחים לרכוש משקפי מגן, "למרות שהסבירות שהם יעשו שימוש בעוגות אפסית". מומחה סלפסטיק מהוליווד, שהוטס במיוחד, מודה שאין לו בדיוק מושג מה עומד לקרות: "בסרטים שבהם השתתפתי השתמשו אך ורק בעוגות קרם. הן אפקטיביות, מכסות שטח רחב, מקשות על הראייה ומכבידות על הנשימה. עם זאת, אין לנו שום ניסיון מעשי עם קרמשנידט. הקרם שלהן לכוד במעטפת בצק שעשויה להפחית את איכות הפגיעה, אבל יש כמובן את אבקת הסוכר, שעשויה להיות מאוד דביקה ומחניקה, רק שאין לנו נתונים באשר ליכולת הפיזור שלה. משקפי מגן עשויים לתת תשובה חלקית בלבד, כך שאולי רצוי, אם כבר, להשתמש בחליפות מגן לכל הגוף, אם כי שוב, אני מדגיש שאני בספק אם הדברים האלה יעילים, ולדעתי אין מקום להיכנס לפאניקה".

ערב. כבר אין שקט. כל הזמן עוברי אורח. מסוק או שניים חגים מעל בית הקפה. האזור חסום. הרדיו והטלוויזיה מטרטרים את תיאוריות קורותינו.

המלצר מודיע לי שכרגע ביקר אצל המשופם האנטישמי, וההוא הבטיח לו חגיגית שהוא לא עומד לעשות שימוש בקרמשנידט נגדי, אלא אך ורק נגד מי שינסה לקחת כיסא מהשולחן ששייך לאבותיו.

בשלב הזה אני קצת עצבני מדי בשביל מסרים מרגיעים. הרעש וההמולה טיפה הוציאו אותי מאיפוס. ועכשיו גם שריקות הבס של המטוסים. אני מבקש מהמלצר להודיע לבחור הנכבד שאין לי שום כוונה להתקיף אותו או את שולחן מכורתו, אבל אם הוא רק יעשה תנועה חשודה לכיוון הקרמשנידט, אני אגיב במטחים אכזריים של קצפת מוכת-עובש, ושלא יחשוב שאני בוחל בשימוש בקרם ברולה – בהתאם לכל האמנות הבינלאומיות, כמובן – ושבכלל כל הישיבה שלו לא מוצאת חן בעיניי, ואולי אני בכלל אמרח אותו בקצפת סתם ככה, בשביל הכיף, רק כדי שיהיה לו מושג עם מי הוא מתעסק. שלא יחשוב שרק בגלל ששנינו באנו לשתות קפה באותו אזור גיאוגרפי, אנחנו מצויים, חלילה, זה ליד זה בשרשרת המזון.

ועכשיו זה כבר בכלל לא מעניין אותי אם הוא מתכוון או לא מתכוון לעשות שימוש בקרמשנידט, ולא מטריד אותי כלל אם העוגה שלו בכלל שמישה לפעולה, כי אני יודע היטב שגם אם העוגה קשה, הוא תמיד יכול לחמש אותה כמה שניות במיקרו, לרענן ולהפוך אותה רכה ואפקטיבית, ובבית הקפה שלי בג'ונגל לא יהיו כאלה דברים! לא!

תכף אני מראה לו מה זה בעל הבית השתגע!

א"א, שלהי המאה הקודמת ודבר לא השתנה

מודעות פרסומת

נעליים, לא חסר?

מה אני עושה?

מחכה שהנעל השנייה תיפול.

הביטוי הפואטי "לחכות שהנעל השנייה תיפול", משמעו לצפות לשלב הבלתי נמנע הבא, לתוצאה הסופית. מן הסתם, הציפייה הזאת מלווה במידה מסויימת של חרדה, ונפילת הנעל השנייה תמיד תניב קפיצה בלתי נשלטת של המצפה לה ב… בדריכות.

ולמה אני מחכה שהנעל השנייה תיפול? כי אני מרגיש כמו בלש (טלוויזיוני) שמגיע לזירת פשע ומוצא יותר מדי רמזים שמובילים אל הפושע, כלומר כאלה שנשתלו על מנת להפליל אדם חף מפשע. הכול מסודר נוח מדי, בולט מדי, והפרטים רבים מדי.

כי תראו, קודם הייתה המצגת הנלעגת של ביבי, עם הקלסרים והדיסקים מהמאה הקודמת, שקצת הזכירה לי מופעי קסמים מגושמים של ילדי חטיבה גמלוניים שקנו ערכת קסמים. אחרי זה הכול התחיל להתגלגל בתזמון חשוד: טראמפ משך את ידיו מההסכם עם איראן, ביבי נפגש עם פוטין, טראמפ דיבר עם פוטין, פוטין הזהיר את איראן, ישראל תקפה עמדה של איראן בסוריה, איראן איימה על ישראל, עמדה במילה, ושיגרה עשרים טילים לכיוון רמת הגולן, שארבעה מהם יורטו על ידי כיפת ברזל או ציצית פלדה או טוטפות ארד או מה שזה לא יהיה.

[כן, אני מנסה לפגוע ברגשותיו של בנט]

שישה-עשר הטילים האחרים הוכרזו נעדרים בפעולה צבאית. בדרך נס, המעצמה האימתנית שעשויה להשמיד את ישראל – כפי שמספרים לנו – פספסה בקליעת שישה-עשר טילים מתוך עשרים מסוריה… לרמת הגולן. שימו אותי בסוריה עם מרגמה ואני משיג סטטיסטיקה יותר מרשימה.

כשאני שיכור.

[בעצם, כשמדובר בנשק תלול-מסלול, אולי זה יתרון]

כאן עולות על הדעת שתי אופציות: או שהאיראנים ממש דרד'לה ואין לנו מה לחשוש מהם אפילו אם הם באמת נותנים לנו סיבות לחשוש מהם, או שמדובר היה במעין הצגה.

כי תראו, באופן פלאי, קצת מאוחר יותר סוריה ואיראן הגיעו להחלטה הדדית שאולי לא כדאי שהפרסים יפגינו יותר מדי נוכחות בסוריה, אז האמגושים התקפלו הלכה למעשה, אחרי הטלפון השבור של ביבי-פוטין-טראמפ-רוחאני.

אני חייב לעצור לרגע ולהצהיר שאני האחרון שמחבב תיאוריות קונספירציה, אבל אם זה הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, זה כנראה ברווז שיגמור את חייו באושפלאו.

בינתיים, יש כאלה הטוענים שהאמריקאים מצאו להם שעיר לעזאזל בדמות איראן, אותה הם מאשימים בכישלונותיהם בתימן, עיראק, אפגניסטן, סוריה ולבנון. בנוסף, המפגש הלא לגמרי ברור בין טראמפ לקים, רק העמיק את בידודה של איראן.

אם כל זה לא מספיק, פתאום ביבי מציע לאיראנים סיוע בהתפלת מים, ואתה לא יודע אם זה ביבי, בוב הבנאי, או סוכן מכירות של בריטה. מהסרטון שהוא פרסם משתמע שבאיראן יש מחסור במדענים שיודעים להתפיל מים, אבל אם זה כך, למה חיסלנו (לכאורה. טל"ח) את כל האזרחים המדענים שהתפילו (לכאורה) מים כבדים באיראן? האם עלינו להאמין שיש להם מדעני אטום אבל לא מדענים שמסוגלים לטהר שפכים?! אחרי הכול, איך אמרה גרטרוד שטיין – "צנטריפוגה היא צנטריפוגה היא צנטריפוגה."

עכשיו… אני לא הבלש (הטלוויזיוני) הכי מבריק, זה פחות או יותר התיק הראשון שלי, כך שאני אמנם מריח שמשהו פה לא תקין, אבל לא יכול לחבר את כל הפיסות ולהבין מה בדיוק קורה ולאן זה הולך.

מה שאני כן יכול לתרום לכן, היא תובנה קטנה באשר להיגיון שעומד מאחורי כל התהליכים האלה. מדובר בעיקרון פשוט שהנחה מצביאים רבים וטובים לאורך מאות בשנים: "האויב של האויב שלי הוא החבר שלי". אלא מה, הנוסחה הפשוטה והזכה הזאת מתחילה להסתבך כשהאויב של האויב שלך הוא גם האויב שלך. במצב הזה אתה מגלה שלא רק שהחבר שלך הוא אויב שלך, אלא שמכורח הנסיבות האויב שלך הוא החבר שלך. בשלב הזה אתה חייב לתמרן בזהירות יתירה כשאתה פועל בצוותא עם החבר שלך כנגד האויב שלך, שהוא כאמור גם החבר שלך, נגדו אתה פועל עם האויב שלך, שלסירוגין הוא גם חבר שלך. עוד לא הספקת להגיד רובינזון קרוזו, מנהג אווילי שלך מהמאה הקודמת, והופ – אתה מוקף בחברים ובאויבים לרוב, וכולכם תוקפים זה את זה וזוממים בצוותא נגד כולכם.

ועכשיו שכולנו מבינים את הלוגיקה היצוקה שרוחשת מאחורי מה שמתרחש, אנחנו יכולים לחכות ביחד שהנעל השנייה תיפול.

רק שליתר ביטחון, אני מציע שנצטייד בקסדות.

א"א

הזמנים הם א'משתינים. סליחה – משתנים

"אינסטגרם שינתה את האופן שבו עובד הפיד שלה, והמשתמשים לא כל כך מרוצים". –הארץ

"בגיל עשרים אתה זועק: נשנה את העולם! בגיל ארבעים אתה מיילל: שינו לנו את העולם!" –הארז

זוכרים את הפעם הקודמת שפייסבוק שינו את הפלטפורמה? זוכרות? גם אני לא ממש זוכר את זה, אבל אני כן זוכר שייללתם. שהשינוי החריד אתכם מסיבה דרמטית כגון המעבר מכחול PB29 ל-PB15.

כך גם נחרדתם במעבר מחלונות 1.1 לחלונות 1.12, שבע, שמונה, עשר, אלומיניום וכן הלאה.
ולמה לקחו לנו את הפורטלים?! למה?!!?
*
כן, אני יודע ששינוי זה דבר מפחיד, אבל כנראה שכול השינויים מהם פחדתם – ללא יוצא מן הכלל – היו טובים. איך אני יודע? כי כשהגיע השינוי הבא, מחיתם על כך שלוקחים מכם את המצב הקיים, שלמעשה היה השינוי עליו מחיתם שנה לפני כן.
*
דברים צריכים להשתנות; אתן לא רוצים לחיות במים עומדים. השגרה היא תבנית נחמדה, אבל תבניות נועדו לביצים ולמאפים, לא לבני אדם.
*
אני רוצה שינוי בכול יום. בכול דבר.
*
במיוחד בפייסבוק – לראות דברים שונים מדי יום, ולא כפות רגליים; היה לנו מספיק מאלה. גם עם השקיעות אפשר להפסיק, ועם הציטוטים המיוחסים למריל סטריפ, ועם ההפניות לכתבות שהחלק השני של הכותרת שלהן הוא "לא תאמינו מה קרה אחרי זה". נאמין גם נאמין ואף נפהקנה.
המצב הרפואי שלכם? תאמינו או לא – לא מעניין אותי כהוא זה. אם תמותו אתעצב, אבל כל עוד אתם חיים, הנקודות בהן קו החיים שלכן מתערער אינן מענייני; הסטטוסקופ שלי מיועד לדברים אחרים, ומעבר לחוסם עורקים אין לי משהו פרקטי לתרום.
פוליטיקה? אתם צוחקות עליי?! זה כמו לגרד ציסטה. אם יש סרטון של פוליטיקאי שנופל במדרגות, אשמח לראות. במיוחד אם הוא נפצע באיזו צורה מחרידה. מעבר לזה, לא מעניין אותי לדשדש במי האפסיים האלה. אני יודע שכולם מנוולים. נקסט!
ואולי הכי גרוע – הסלפי עם האפליקציה שמוחקת לכן את הקמטים. ואת שאר תווי הפנים. והאופי. והאנושיות. לא רק שזה לא עובד על אף אחד, אלא שאתן נראות כמו בובות בחלון ראווה. זה בדיוק כמו לצעוק "יש לי קמטים ואני פוחדת שתגלו שאני כבר לא בת עשרים!", או להצטלם בים כשאת מתחבאת מאחורי החברה היותר רזה שלך (או מאחורי הבת! מנוולת!). די.
גברים? אל תצטלמו בכלל; אין לי שימוש בזה.
ילדים? תרשו לי לרמוז לכם משהו: לא משנה כמה תגובות "בן אפרת החוזרי", "אין דברים כאלה", "איזה נסיך!!!!", "המון אמוטיקונים אינפנטיליים וכוס שמפניה" אתם מקבלים על צילום של הילד, אם אתה מכוער ואשתך מכוערת, רוב הסיכויים שגם הילד מכוער, וזה בסדר: צריך גיוון בעולם. רק אל תשלו את עצמכם שהוא יפה. (אגב, יש אפליקציה שמוחקת תווי פנים… רק מציע).
*
שינוי הוא דבר נהדר. אני מגדולי התומכים בשינוי!
והשינוי שלטעמי יביא לכם הכי הרבה תועלת יגיע כשאני אהיה ראש הממשלה. איתי, וזאת הבטחה, יש עתיד. השינוי שאביא ייצור את העתיד הזה.
וכשאהיה ראש ממשלה אני מבטיח לעשות לייק לכפות רגליים, לילדים מכוערים, לאינפוזיות, לנשים שמתחבאות מאחורי נשים אחרות, לגברים על אופניים.
לא כי אשתנה כבנאדם, אלא כי כשאתה ראש ממשלה, חנפנות וחוסר יושר ויושרה ועמוד שדרה זה חלק מדרישות התפקיד.
*
רק דבר אחד חשוב לציין: חסר לכם – חסר לכן! – שתשתפו את הסרטון שבו אני נופל במדרגות ונוקע את המפשעה!
א"א

הימין ההיסטרי – אזעקת הרגעה

אני לא רוצה להכליל, כי הכללות זה משהו שרק הימין עושה, אז אני אנסה לנסח את זה ככה:

יש בימין חלק, חלק ניכר, לא הרוב אבל ניכר, כפי שניכר מתגובות בפייסבוק ומטוקבקים באתרים השונים ובכלל, שאותו אני מגדיר בשם "הימין ההיסטרי".

המאפיין הבולט של הימין ההיסטרי (הי"ה, לשם נוחות) הוא שהוא היסטרי (אני קצת מאוכזב, כי קיוויתי שתבינו את זה לבד).

אני לא מדבר כמובן על מה שבעבר כינו "היסטריה נשית" והיום מכנים "אורגזמה כדת וכדין", שהרי זה דבר ש-הי"ה לא התברך בו. מה שאני כן מדבר עליו הוא ההפרעה הדיסוציאטיבית של צמצום שדה המודעות.

למה הכוונה?

אני שמח ששאלתן.

ההפרעה הדיסוציאטיבית השכיחה היא, ואני מצטט מבלי לתת קרדיט (בין השאר כי אני חושש שאם אכתוב "DSM-V" יחשבו חלילה שמדובר בארגון כזה או אחר): "האמנזיה ההיסטרית או הפסיכוגנית, שבה אירועים מתקופות שלמות נשכחים".

זה נשמע מסובך, אבל בשטח זה מאוד פשוט: כשמישהו מאנשי הי"ה נתקל במשהו שאינו מוצא חן בעיניו, הוא מיד מכנה אותו "שמאלני". כמובן שזה הגיוני וסביר כל עוד הדבר שאינו מוצא חן בעיני אותו חבר הי"ה אכן שייך לצד השמאלי של המפה הפוליטית, אבל יש להבין שלמפה הזאת (שלא במפתיע) אין שום גבולות נראים לעין בעיני רוחו של איש הי"ה.

כך קורה שאם מירי רגב, נפתלי בנט, הנשיא, שחקן, זמר, מנהיג המורדים הפיגמים הלבקנים מזימבבווה, לא משנה מי ולא משנה שהוא ימני מובהק ואפילו מעט קיצוני, אומר משהו שאינו מתיישב עם תפיסת עולמו הצר החלקלקה של איש הי"ה, הוא מיד מואשם בכך שהוא "שמאלני" וכמובן "בוגד" (אלה מילים נרדפות בעולמו של איש הי"ה), וזה תוך כדי שאירועים מתקופות שלמות נשכחים, גם אם האירועים האלה כוללים חברות של השמאלני לכאורה במחתרת היהודית. לא משנה מי ומה אתה – אמרת משהו לא לעניין? אתה הופך להיות "שמאלני".

יוצא הדופן היחיד הוא ראש הממשלה שלנו, אבל החסינות שלו אינה נובעת בהכרח מההערצה העיוורת אליו, כמו מהעובדה שהוא לא עושה או אומר דבר ממשי מזה שנים. איך נהגה לומר סבתא שלי: "כשאין אשכים אין דאגות".

בכול מקרה, רגע אחרי שאתה מוכתר כ"שמאלני", חבר הי"ה מתיישב פבלובית וטוּרטית אל המחשב, ומעטר את צילומיך בכאפיות, במדים של נאצי וכן הלאה. אפשר היה לקרוא לזה "ריפוי בעיסוק", אבל עד כה אין כל עדויות שהריפוי הצליח.

פה אני חייב לעצור ולהיות מעט אקדמי (כלומר שמאלני): בניגוד לעמיתיי, אני לא סבור שמדובר דווקא בהפרעה דיסוציאטיבית, מה גם שזאת מילה שמאוד קשה יהיה לאיש הי"ה לבטא.

לטעמי מדובר פשוט באוצר מילים מוגבל שנובע משנים של הרעבה מכוונת של הסקרנות האינטלקטואלית על ידי הממסד. כשאיש הי"ה אומר "שמאלני", הוא בעצם מתכוון להגיד המון דברים אחרים: מעצבן, מאתגר, לא תואם את עמדתי, מעורר מחשבה, צודק, מתלבש משונה, מביע את דעתו כשהיא אינה דעתי, לא מסתדר לי, אני צריך לחשוב על זה קצת, לא מובן, הומניסט, מענטש, וכן הלאה.

נכון לעכשיו ההאשמה הזאת מופנית רק כלפי אנשים, אבל זה רק עניין של זמן עד שאנשי הי"ה יתחילו להרחיב את תחום המאבק כלפי חוץ, ואז כל מה שלא ימצא חן בעיניהם יהפוך לשמאלני:

"הלו, יס? הממיר השמאלני שלכם לא מקליט!"

"בית"ר יכלו לנצח, אבל השוער השמאלני שלהם נתן לכדור-שהוא-בטוח-שמאלני להיכנס לשער-החשוד-כשמאלני".

"לא עצמתי עין – הכלב השמאלני שלי נבח כל הלילה."

"הרמזור המניאק השמאלני הזה לא מתחלף לירוק!"

"אני שונא צהוב – למה כהנא בחר כזה צבע שמאלני?!"

אני בכלל לא אתפלא אם בעתיד הקרוב, כשתפתחו חוברות הפעלה של מכשירים חשמליים, בחלק של "פתרון בעיות" תגלו משהו כמו:

תיאור הבעיה:     מכונת הכביסה אינה מרוקנת מים.
סיבות אפשריות:  * צינור הניקוז סתום   * הפילטר מלוכלך  * המכונה שמאלנית!

טוב, נראה לי שהבנתם את העיקרון, ובכול מקרה כרגע חם לי מכדי להמשיך.

האמת שזה לא כל כך החום, כמו הלחות השמאלנית הזאת!

א"א

4 הארות

1. אזהרה לחבריי המשוררים

משורר, משורר, ממה תתפרנס?

משורר צפנים ורזים ליודעי ח"ן ממושקפים ורזים

גם אם לא תהיה אומלל לא יקום פה נס:

אפילו האינדיאנים כבר לא סוחרים בחרוזים.

 

2. האקלים שלנו

ישראל מדינה עם הרבה משקעים;

לא מהסוג הנכון.

אנחנו ממוקמים באזור סוּבּארוּ-טרופי:

לא יורד מספיק גשם כדי לכלכל אותנו, אבל מספיק כדי ללכלך את המכונית.

 

3. הפוליטיקה המקומית

ממשלת ימין, ממשלת שמאל,

חיגרים או איטרים –

כולנו נסבול.

 

4. חישול ממוקד

כמו רבים,

מזמן תמכתי בדעה שמה שלא מחסל אותי, מחשל אותי.

לוקח לאדם הרבה שנים להבין

שלפעמים מה שמחשל אותו, בסופו של דבר גם מחסל אותו.

 

5. ציפיות

אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית!

 

ארז אשרוב

%d בלוגרים אהבו את זה: