עוטף עזה – סקיצה ראשונה לפיילוט לסדרת טלויזיה

 

פרק 1. החוליה החלשה

שירות התעסוקה. צילום: א"אהמסך שחור. צליל של צפירת הרגעה. פיידאין – צופר ממלא את המסך. עם היחלשות הצפירה המצלמה מנמיכה במורד העמוד, שמלא גרפיטי בערבית. כשהמצלמה מגיעה למטה היא מתחילה להתרחק לאחור ומגלה עיי הריסות. חוץ. בוקר. עזה. היללה חדלה. אבק מיתמר. מתוך בניינים שעדיין נותרו עומדים מגיחים עשרות אנשים עזתים – גברים, נשים, ילדים. הם מביטים סביבם המומים, מנסים לעכל את הנזק הבלתי נתפס. צליל של רוח חלשה בלבד, מעט מילמולים. מישהו מצביע שמאלה, וכולם מפנים את מבטם לכיוון בהדרגה, בקצב מתון. המצלמה נעה לעבר המקום אליו מצביע הנער, בתנועה סיבובית, על מקומה.

לעין נגלים כמה עשרות אוטובוסים חונים, ומסביבם מאות, אולי אלפי אנשים, שנראים כפליטים – מאובקים גם הם, מחזיקים בידיהם ילדים, שמיכות, תרמילים, צילומים, כלי נגינה, דברים בעלי ערך רגשי ותועלתי שנאספו בחופזה כשגורשו מבתיהם.

הם נטולי תנועה. הדממה נמשכת עוד כמה רגעים בזמן שהמצלמה חותכת בין זוגות עיניים משני הצדדים בקלוז-אפ מופרז א-לה-ליאונה. קאט אל גבר שעומד בחזית הקבוצה העזתית.

גבר
(בערבית) מה זה? מי אתם?!

קאט אל אישה שעומדת בחזית אספסוף הפליטים.

אישה
ישראלים. יהודים שמאלניים. שלחו אותנו לכאן.

מעבר חד באווירה. חדר אוכל בקיבוץ בעוטף עזה. אנשים ישובים אל שולחנות האוכל, הכול נקי, מבהיק מניאון, סטרילי עד חוסר תיאבון. קרקושים ופטפוטים ממלאים את האוויר. ברקע מתנגנת מוזיקת מעליות; אנחנו מקווים שזה לא קני ג'י. המצלמה סוקרת את הנקהלים, שאינם ממלאים את החלל. זום-אין על רפי, 41, שמוזג לעצמו קפה נמס עם חלב מקנקן זכוכית ואז שולח יד אל שקיות הסוכר שעומדות במתקן ייעודי. קאט אל אשר, 52, רם-קול, שזוף, יושב מול רפי בשולחן.

אשר
אני במקומך לא הייתי עושה את זה.

רפי
קטע דיאטטי? זה לא טעים בלי סוכר.

אשר
זה לא טעים גם עם סוכר, אבל לא זה העניין. אני מדבר על סרטן המלצריות.

רפי
על מה?!

אשר
יש לי תיאוריה כזאת, שלדעתי היא די מבוססת. שמת לב שאחוז חולי הסרטן רק הולך וגודל, וכולם מאשימים את החיים המודרניים, את זיהום האוויר, את האוכל המעובד, את הנפש, את המונוסודיום גלוטמט, את הסיגריות, הכימיקלים, את ראש הממשלה, שר האוצר, הריסוס, החלב, הבשר, כל החשודים השליפים? אז זהו, אני יודע שהכול בגלל המלצריות!

רפי
מה, הסרטן?

אשר
בדיוק! טוב, זה לא רק המלצריות, אני מתייחס לתופעה באופן גנרי, אבל הן האחראיות העיקריות. תחשוב רגע על בתי קפה. מה תמיד עומד על השולחן, בכל מצב? (רפי נראה מבולבל, חסר כיוון, אבל אשר ממילא לא מחכה לתשובה) בדיוק – המתקן של הסוכר. ומה המלצריות תמיד עושות כשכבר אין שום דבר על השולחן חוץ מהמעמד של הסוכר?! (שוב) בדיוק – מנקות את השולחן עם ספריי. מנקות את השולחן עם ספריי שכולו כימיקלים, בענני ענק, עוברות על השולחן עם מטלית, אבל איפה כל החרא הכימי הזה נספג בינתיים? בדיוק – בשקיות הקטנות של הסוכר והסוכרזית והאספירין והסטיביה והסוכרזית וכל השאר.

רפי
אספירין?!

אשר
לא משנה כרגע, העיקר הכוונה. מה שזה לא יהיה שיש בשקיות הקטנות הנתעבות האלה. ואז מי בא לבית הקפה? אתה! ומה אתה עושה? מתיישב כמו פריץ, שופך את הרעל הזה לתוך הקפה שלך, ואז מתפלא שאחרי כמה שנים כאלה אתה מוצא את עצמך במחלקה האונקולוגית!

רפי
אני לא יושב בבתי קפה.

אשר
מה זה משנה? מה זה משנה?! פה לא עושים את זה? לא עושים את זה בכל מקום שמגישים בו משקאות חמים? תחבר את הכול ביחד, ותבין שמיליוני אנשים שותים מדי יום נוזלים עם חומרי ניקוי מסרטנים, והנה: איפה שאתה לא מסתכל, ט-דאח – סרטן המלצריות!

רפי
אתה מטורף. אני לא מבין איך נותנים לך לנהל את המשחטה.

אשר
מטורף או לא, עד שלא ימוגרו כל המלצריות המרססות בעולם, אנשים ימשיכו לחלות ולמות. מה שמזכיר לי: מי בתורנות כלים היום? מאז הנטישה הגדולה יש לנו בעיה של כוח אדם, ולי יש פטור בגלל הגיל. ובגלל שהסירים הגדולים מזכירים לי את הסילו שאורי מת בתוכו. אורי! כמה אהבתי אותו! לפני שמת, כמובן. כל כך צעיר שאפילו לא היה לו המזל לחיות מספיק כדי למות מסרטן מלצריות.

רפי
אתה בטוח שאתה לא גונב שקיות סוכר הביתה? נראה לי שהכימיקלים דפקו לך את המוח.

אשר
רפי, שתבלע אותי האדמה אם…

האדמה בולעת אותו.

שלושת חבריו לשולחן ממהרים להיעמד מסביב לבור שנפער ברצפת חדר האוכל.

רפי
אשר, מה קורה? אתה בסדר?

אשר
(מתוך הבור החשוך) בסדר, בסדר, תן יד.

רפי ועוד קיבוצניק מושכים את אשר החוצה. הוא נעמד לידם וחובט באבק שדבק בבגדיו. הם שומעים קול מתוך הבור.

קול מתוך הבור
(מבטא ערבי קל) הו, היי, יהוד, תעזרו לצאת מפה!

הארבעה מביטים לתוך הבור.

רפי
מי זה?

קול מתוך הבור
הנה, תעזור לי עם זה.

מתוך הבור מגיח אר-פי-ג'י שרפי מרים ומניח בצד. לאחר מכן מזדקר משם קלצ'ניקוב שחבר קיבוץ אחר מושך החוצה ומניח בצד. יד נשלחת החוצה. אשר אוחז בה ומסייע לאיש בבור לעלות החוצה. ההוא יוצא מהבור מתנשף, עליז למראה, שאנן. הוא לובש אפוד עמוס ברימונים ובמחסניות.

האיש שיצא מהבור
תקשיבו, חברים, אני ממש לא ממליץ על זה למי שסובל מקלאוסטרופוביה. זה היה קטע לגמרי לא נעים. נמוך ואין אוויר ואתה מת לצאת משם כמה מהר שרק אפשר.

רפי
אתה לא מהתחזוקה, נכון?

האיש שיצא מהבור
לא, לא, אני לא מפה – מעזה, חמאס. סיירת המנהרות. החברים שלי כבר יוצאים (צועק מילות דירבון זעופות לתוך הבור. בערבית. מושיט יד לרפי). נעים מאוד, היסטמין.

כותרות פתיחה על רקע "לפתח הר הגעש" של דני ליטני. מבט מלמעלה: לכל אורך הקטע רואים עוד ועוד לוחמים ונשקים מגיחים מתוך הבור. בסוף נראה רק הבור הפתוח, ריק. זום-אין. המוזיקה מתפוגגת. זום-אאוט. ומתחלפת בצרחה אנושית שדי מזכירה את הצפירה בהתחלה. המצלמה מתרחקת "מתוך" גרון של עזתית קשישה צורחת בזעם. מדיום-שוט.

עזתית קשישה
(בערבית) לכו מפה! תסתלקו! כלבים! תחזרו למדינה שלכם!

פליט
לא יפה לקרוא לנו כלבים. חוץ מזה, זאת סוגנות!

עזתית קשישה
על מה הוא מדבר?!

אישה
אף אחד לא יודע. מג'נון.

פליט מביט עליה בתרעומת.

אבל תעזבי אותו. העיקר זה שאנחנו פה, שהגענו. אפשר להתחיל לחיות ביחד.

גבר
מה לחיות ביחד? זה מקום למות בו, לא לחיות. מה אתם רוצים מאתנו? מאיפה הגעתם? תלכו בחזרה. תנו לנו קצת שקט. תעופו מפה.

אישה
איזה מין יחס זה? איזה דיבור? מה קרה להכנסת האורחים הנודעת שלכם?!

גבר
הכנסת אורחים? הכנסת אורחים?! תגידי לי, יא לאנס ארמסטרונג ממין נקבה, לאן בדיוק נכניס אתכם, הו אורחים רמי מעלה, פּאדישָׁאח אחד-אחד? לאיפה בדיוק? (הוא מחווה מסביב) לחורים שמתוכם זחלנו הרגע? תביטי על כל זה. אתם עוללתם את זה, אתם!

פליט
סליחה, אני רוצה להעמיד דברים על דיוקם: אני שיניתי את תמונת הפרופיל שלי ל"לא בשמי"!

אישה
כן, כולנו היינו נגד זה, ובגלל זה שלחו אותנו לכאן. אנחנו התנגדנו נחרצות! פתחנו קבוצות מחאה! כתבנו לשר המשפטים! העלינו צילומים וסרטונים! עצומות! אנחנו ועוד עשרות אלפים כמונו…"

גבר
(מבוהל) עשרות אלפים?! וכולם בדרך לפה?!! (מתחיל להתפלל)

אישה
…זה בסדר, את הרוב לא איתרו … עשרות אלפים כמונו התנגדו לכל צעד ושעל שהממשלה כפתה עלינו!

גבר
התנגדתם, אה? כפתה, מה?! אז תגידי לי בטובך, אם הייתם כאלה אומללים, למה לא התקוממתם? למה לא הפלתם את המשלה? למה לא נלחמתם בה?! לא התמרדתם!

פליט
אני דווקא העליתי פוסט…

גבר
(מיואש) מה?! מה נעשה עם המטורללים האלה אללה?

חדר האוכל בקיבוץ.

דממה מתוחה. חברי הקיבוץ וחוליית החמאס הגדולה עומדים בשתי קבוצות וסוקרים אחד את השני.

רפי
רגע, באתם להרוג אותנו?

היסטמין
להרוג? מה פתאום להרוג. מה אנחנו נראים לכם ברברים? יצאו לנו דרך האף כל ההרג והמלחמות והשנאה. הצטרפנו לחמאס רק כדי שנוכל לברוח מעזה דרך המנהרות.

רפי
(בהקלה מתונה) אז למה כל הארסנל הזה?

היסטמין
לא מבין בכדורגל.

רפי
הכוונה לכל כלי הנשק האלה. אתם צבא קטן.

היסטמין
מה, נשאיר את זה מאחור? חתמנו על זה בנשקייה, אז כבר לקחנו איתנו. ואל תשכח שזה המזרח התיכון, והכול יכול לקרות פה. האזור הזה חבית חומר נפץ. פצצה מתקתקת. שכונה.

רפי
מה שנכון נכון.

אשר
איפה הנשים?

היסטמין
איזה נשים?

אשר
אתה רוצה להגיד שלא הבאתם איתכם נשים?

היסטמין
עד כאן! אל תקרא לי אחי ואל תפנטז על אחותי! הנשים שלנו נשארו בבית, רחוק מהפיתוי. לפתח חטאת רובץ ואליך (מצביע בהאשמה על אשר) תשוקתו! הנשים שלנו – מחוץ לתחום.

אשר
כל החרא. קודם הפסיקו להגיע המתנדבות השוודיות, שהמדינה שלהן התמלאה במהגרים איסלאמיים, ועכשיו אלה מגיעים בלי נשים. (בפומפוזיות) חברים, אלה ימיה האחרונים של התנועה הקיבוצית! (להיסטמין, בסוג של השלמה) טוב, אתם כבר פה, עובדה מוגמרת. מה נעשה איתכם? מה אתם יודעים לעשות?

היסטמין
חקלאות. כולנו ספצים. ואם תרצו אנחנו יכולים לחפור מנהרה לקיבוץ השכן ולהבריח משם מזון ומצרכים. או נשים!

 אשר
נשים? איך אתה מעז?! (מתקרב אליו ולוחש באוזנו) נדבר על זה אחרי זה. (בקול רם) בחקלאות אתם עדיין תקועים בעידן הטרסות ואנחנו עברנו למיחשוב, מנהרות אנחנו לא צריכים (קורץ אליו), אבל מאז הנטישה הגדולה אין לנו מי שיעשה תורנות כלים.

היסטמין
וואלה יופי, יהודי טיפוסי – רואה ערבי רואה עובד מטבח.

אשר
בקיבוץ אין מעמדות, ועובד מטבח אינו נחות וגם לא משתכר יותר או פחות מכל אחד אחר. ובכל מקרה מדובר בתורנות. זה לא על בסיס יומי. מעבר לזה גם תעבדו במשק, ותהפכו לחברי קיבוץ מן המניין.

קול מחוץ למסך
לא לא לא! סליחה! חברים!

כולם מביטים לפינת חדר האוכל. הקול שייך למישקה, 81, היחיד שנותר לשבת.

מישקה
אף אחד לא מתקבל כחבר מן המניין סתם ככה, בלי ועדת קבלה ותקופת ניסיון, הכשרה, הצבעה דמוק… כלומר סוציאליסטית! היה אמנם המקרה החריג של משפחת בורנשטיין, ב-1977, אבל יש לזכור את הנסיבות המיוחדות. אבל, אלביס מת והזמנים השתנו. החבר'ה האלה יהיו על תקן תושבי חוץ, ובמידה ויעמדו בדרישות… שנייה… כל כלי הנשק האלה… זה יכול להועיל. הרי חווינו מצוקה נוראה מאז הנטישה הגדולה, וכוח האדם שלנו התדלדל דרמטית. בנוסף, הצבא הפסיק לשמור על הישוב, ונותרנו חשופים. אם תסכימו להיות חוליית האבטחה של הקיבוץ, נוכל לארגן הליך קבלה מזורז, ועוד לפני שתספיקו להגיד "הקש בגג" תהפכו לחברים מן המניין! אז… מה אתם אומרים? האם תהיו לנו חוליית אבטחה?

היסטמין
רגע, רק רגע… איפה המילכוד? מפני מה ומי אנחנו צריכים לשמור עליכם?

מישקה
מפני טרוריסטים, כמובן! מפני החמאס ימח שמו! אלה חופרים מנהרות יומם וליל ועשויים לצוץ לך בכל רגע ובכול מקום, אפילו בחדר האוכל! אז, אני רוצה לשמוע, האם אתם מוכנים להיות חוליית האבטחה שלנו? עצמנו ובשרנו! מושיעינו ומצילינו?

חוליית החמאס
(נלהבים) בדם, באש, את החמאס נגרש! בדם, באש, את החמאס נגרש! בדם, באש, את החמאס נגרש!

היסטמין
בסטה! כל הקטע הסוציאליסטי הזה חשוד בעיניי. כמה מקבלים לשעה? יש משכורת שלוש-עשרה? ביגוד? אש"ל? הפרשות? ביטוח מנהלים? החזרי נסיעות? לי זה מריח ממש חשוד. משהו רקוב בסוחר מוונציה.

אשר
תגיד לי, יא היסטמין, אחי, למה אתה חייב להיות כזה אנטי?!

 

ארז אשרוב

מודעות פרסומת

%d בלוגרים אהבו את זה: