מעבדות לחרטוט – סיפור לפסח

היה זה יום שמשי וחם, אבל הפרט הזה אינו חשוב לסיפור שלנו, משום שבקרוליינה הדרומית כמעט תמיד חם, וכך היה אפילו לפני ההתחממות הגלובלית, ב-1849, השנה בה כינס קיילבּ סוואנה ג'ונסון את עבדיו בחצר הקדמית של האחוזה שלו.

"תקשיבו," הוא אמר, "חשבתי קצת על כל הסיפור הזה של העבדות, וגם התייעצתי עם רעייתי היקרה, שרה ג'זמין, והגענו למסקנה שזה לא מוסרי ולא הוגן להחזיק עבדים. לכן…" הגביר קולו והשתהה לשם האפקט הדרמטי (בנעוריו, לפני שהתחיל בעסקי ייבוא מאפריקה, שיחק בתיאטרון חובבנים) "… מהיום אתם אנשים חופשיים! לא עוד עבדות! לא עוד שוטים! לא עוד אינוס!?" פה ניכר היה שהוא מהסס, וחלק נשבעו ששמעו אותו מלמל מאחורי שפמו העבות, "טוב, זה אולי יישאר. לבנאדם הלבן יש צרכים…"

אחרי שגוועו קריאות השמחה וההלם וההשתפכות הסנטימנטלית הכללית, הוא המשיך:

"עכשיו תראו… אני יודע שזה מעבר חד, הלם, ואני לא רוצה להשלות אתכם – בהתחלה זה יהיה קשה. אולי אפילו קשה מאוד. אז מה שאני מציע לכם זה ככה: בשלב הביניים אתם יכולים להישאר לגור כאן, כרגיל, במעונות החוץ שלי ושל רעייתי. בנוסף, אני בהחלט מודע לכך שלא בכול מקום בדרום יקבלו אתכם בזרועות פתוחות, ושהזדמנויות התעסוקה דלות, והרי בכול אופן תצטרכו להתפרנס, אז מי שרוצה, מי שמעוניין, יכול להישאר לעבוד פה, במשרה הקודמת שלו, אני פתוח לאפשרות הזאת, רק שכמובן שהחל ממחר אני אשלם לכם שכר מינימום ויהיו לכם תנאים סוציאליים."

שוב, קריאות שמחה, מבטים מאושרים, בוקה, מבולקה, אולי איזה פזמון בלוז שמח (Me Gonna Have Me Money Someday), שקט.

"מה שכן, עם הזכויות באות חובות. זאת עסקת חבילה בלתי נמנעת. אז כן, על המגורים שעד היום סיפקתי לכם בחינם תצטרכו לשלם. אני מציע לכם שני מסלולים: אחד נקרא 'שכר דירה', וזה אומר שמדי חודש אתם משלמים לי סכום מסוים ואסור לכם לקדוח בקירות, השני נקרא 'משכנתה', וזה אומר שמדי חודש אתם משלמים לי סכום מסוים ומתישהו אורוות הסוסים צמודת הקרקע תהיה שלכם ותוכלו להוריש אותה לילדיכם.

"זאת ועוד – גם המים שאני מספק יעלו לכם כסף, ומאחר שאנחנו בכול זאת חיים בבידוד מסוים, אני מניח שבשלב הראשוני לא תוכלו לנדוד לבתי מסחר ולחוות באזור, כך שגם את המזון שעד היום קיבלתם חינם אין כסף תיאלצו לרכוש. יש מושג שנקרא 'הקפה', או 'קרדיט', ובמקרה זה צריך לשלם 'ריבית' על החוב, אבל נוגש העב… מנהל הבנק שלי יסביר לכם הכול מאוחר יותר. אגב, פרי משונה עולה יותר מפרי רגיל, כי זה אורגני.

"יש כמובן שירותים חוותיים כגון פינוי אשפה וגינון, שעל זה תצטרכו לשלם 'ארנונה', אני פותח לכם את קווי הטלגרף, וגם זה כמובן יגרור תשלום כלשהו, תאורת הפרפין מצריכה גבייה, ואם יתמזל מזלכם ותהיו בעלים גאים של סוס וכרכרה, ברגע שהם יחדלו מתנועה זה יעלה לכם בדמי חניה. כשהם כן יהיו בתנועה תצטרכו לשלם על זה אגרת רישוי, מן הסתם, בדיקת פרסות, חיסונים, השד יודע…

"אגב, הכלוב עם האריה נקרא מהיום 'גן חיות', ואם הילדים ירצו לראות את החתול הם יצטרכו לשלם. אה, כמעט שכחתי – כל איחור בתשלום כזה או אחר גורר משהו שנקרא 'קנס', אבל גם על זה יסביר לכם מאוחר יותר השיקוץ המש… מנהל הבנק שלי.

"אז זהו – בני חורים אתם! כה לחי וברכותיי הלבביות! אני גאה בכך שהייתה לי ההזדמנות לחולל את השינוי המופלא הזה בחייכם, ומאחל לכם עתיד של אושר ועושר בארץ ההזדמנויות הבלתי אפשריות! קחו לכם יום חופש, להתארגן, ונתראה מחר בחמש וחצי בבוקר, בשדה הכותנה."

א"א

 

מודעות פרסומת

יפה פה

יפה לנו –

יפה לנו ב"גדרה-חדרה", החוק החדש שמטרתו לעצור ולגרש עובדים זרים, אותם אלה שמבצעים את העבודות הנקלות ביותר, הקדושות ביותר, שאף יהודי, אפילו לא ערבי, אפילו לא רוסי, לא יהיו מוכנים לעשות, בחיים, תמורת השכר הפיליפיני. ארבעת-אלפים שקלים לחודש הוא שכר העבדות העדכני.

יפה לנו ששופט בית המשפט המחוזי בירושלים, נעם סולברג, החליט לא להאריך את דרכונו של אזרח בן 24 שמתגורר ולומד כרגע בארה"ב, כי לא שירת בצבא. וינמק סולברג: "חברה לא תיכון מבלעדי מילוי חובותיהם של יחידיה כלפי מוסדות החברה". אכן ואמן. אלא שפה מדובר בחובה אחת, ספציפית, ולא בשלל החובות האזרחיות האחרות, שכוללות גם, אם תשאלו אותי, אנושיות, אדיבות, סובלנות, מחשבה, אפילו עבודה. יניב דוד הראל, שלומד רפואה, לא יתרום חלילה מאום אם יציל חיים בבית חולים זה או אחר; אבל אם יהרוג בשירות צה"ל – הידד!

יפה נורא, נורא יפה, שאחד מנמק והשני יינמק.

יפה לנו שהמע"מ מתייקר והכול יתייקר יחד איתו ואולי גם על הפירות והירקות יוטל מע"מ, והעניים ימשיכו לאכול חרא בכל מובן אפשרי: הלחם הכי זול, הפירות הכי רקובים, הבריאות הכי רופפת, את כל הבאושים שיש למדינה שלנו להציע לשכבות החלשות. ממרומי תחתיות האטימות שלהם מעבירים חברי הכנסת חוקים שמסוגלים להעביר רק אנשים שלא יודעים איך זה להישאר עם 20 שקל בכיס.

והנשים יקבלו סכום יפה: 197 ש"ח. זה בוודאי יאפשר להן לצאת לעבוד.

אבל הכי יפה ונוגע ללב זה שברחובות, עיר נאורה, מיידים אבנים על מעון של מפגרים. ויש גם כאלה שנוהגים ביתר חוכמה, ובמקום לידות אבנים על חסרי ישע, פשוט חומסים את כספיהם. צודקים: מה כבר יעשו המפגרים והנכים עם הכסף? לנו, החיים, יש צרכים יותר דחופים.

הנה עוד דבר יפה: חוק המים החדש. המטרה, לכאורה, לצמצם את בזבוז המים. אז שוב, העניים והחלשים יתקלחו פחות או יניחו לחלקת הדשא הקטנה שלהם למות, והעשירים יגנחו ויוציאו עוד כמה פונטים על מילוי הבריכה. חיים קשים; אולי ייאלצו לרחוץ בחלב.

ועוד מעט עושים ערב מחווה יפה לאריק איינשטיין, שלא יגיע לאירוע, כי הוא למד את הלקח מרבין: לא להגיע לעצרות. זאת שיטה מצוינת לא להיראות. ובקונצרט המרגש ישירו משירי "ארץ ישראל הישנה והטובה" (היפה?), לרמז לנו שאולי פעם היה אחרת.

אולי. אבל מה שבטח יבוא מחר, בטח לא יהיה  נעים.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: