רַנְדֶווּ (אלגיה במבטא צרפתי)

אהובתי,

חזרתי מפגישה מקרית

עם אהבתי הקודמת.

לא הרגשתי אליה דבר.

עשינו סקס, כמובן, אבל זה היה בלי רגש.

סקס קר. טכני. אוטומטי.  נהניתי, אבל לא מספיק.

ועכשיו חזרתי אלייך, אהובתי, מפגישה מקרית.

*

לסיכום, לאהבתי הקודמת התווספו שני קמטים,

וברגליים שלה קצת יותר רך.

יש לה את אותה בעיה קטנה בעור (יש דברים שלא משתנים)

ואת אותו חיוך ממיס גם אם בעיניה משהו דעך.

כמו תמיד, כשחדרתי, היא נעצה בי ציפורניים; מזה השריטות על הגב.

אבל הנה חזרתי אלייך, אהובתי,

אני שלך.

*

נפגשתי במקרה עם אהובתי הקודמת

וכל מה שהרגשתי אליה פעם התפוגג.

האהבה נעלמה, גם הרצון לעשות לה ילד

לא תפקד, וזה רק גרם לי לתהות מתי הסיפור שלנו גם הוא

יצטמק ויתגמד.

*

היא ואני נחנו מעט על כוס של יין אדום

ואפרופו – הפלקתי לה קצת בתחת

ואז עשינו את זה שוב; מזה השריטות בירך

כי מה לא עושים כדי להתענג.

*

אהובתי,

במחשבה שנייה נמלכתי וארזתי.

כשתתעוררי ותמצאי את הפתק, אני כבר אלך.

אין לי מה לחפש אצלה ואין לי מה לחפש אצלך.

*

הכול מקסם שווא, נווה מדבר שמתאבך

אהבה היא תהליך של נסיגה, של התדרדרות,

כי כשאתה מתחיל בפסגה, לאן כבר תמשיך ותלך?

אז זהו, אהבתיך,

ועכשיו נותר ממני רק פתק על כרית.

אולי אי פעם נתאחד שוב בפגישה מקרית.

א"א

מודעות פרסומת

סרז' גנסבורג – שיכור (גרסה עברית)

שותֶה
מנה אחת אפיים
רואה
פילים פורשים כפּיים
עַכְּבִישִׁים על חליפת
הסמוקינג
עטלפים מהתקרה
של הסלון

.

ואת
עומדת כמו קוזינה
סמוקה,
בובת שברי חרסינה
יותר רשמית מחליפת הסמוקינג
יותר אקרילית מֵהַטִּיחַ
בסלון

.

גמוּר –
לחצת לי על ההדק;
חמוּר –
צובעים לי את החדק;
עַכְּבִישִׁים לי לוחשים
"נו סמוקינג"
עטלפים מְטַנְפְּפִים
את הסלון

.

ואת
עומדת כמו קוזינה
סמוקה
עם כתר מחרסינה
יותר רשמית מחליפת הסמוקינג
יותר אקרילית מהטיח
בסלון

עברית: א"א

דוקטור זפת ופרופסור נוצה

על שני צרפתים גדולים אני רוצה לדבר, אחד בלגי והשני יהודי.

אחד שמו ז'ק ברל, השני סרז' גנסבוּר(ג), גינצבורג במקור.

אחד בער בלהבה כְּתֻמָּנְגּוֹ, השני בלהבה כְּחֻלָּנִית.

את שניהם ניתן להבין (עד גבול [] מסוים) בלי להבין צרפתית, מהסיבה הפשוטה שהם חודרניים. הם טיפול פולשני במוּזיקול.

ברל קורע את הבנאדם לגזרים; מבלי להבין מילה אתה יודע שהוא לא רק דובר אמת, אלא את האמת הכי מוחלטת, הכי בוערת והכי חשובה. הוא העד המרכזי. המוקד. ברל יתיש אותך, כי גם בשפתיים צוחקות הוא מוציא את האנושיות מהאנושות מרוב אנושיות. הוא יגרום לך לבכות מבלי להבין למה. והוא עצמו יהיה באותה שעה אנושי ובוכה ומותש. הוא הליבה היוקדת של האדם. האיש שנשלח להכין ולהגיש את תקציר היותנו ולשיר אותו חד כמסמרים בצלב. הוא הרגש היצרי.

גנסבורג מאחה; הוא נוסך דבש רפואי על פצעיכם, מטיס אתכם לכוכב שליו, משקיט לכם את החרדות: הוא כתב ההגנה. במתק שפתיים בל יתואר הוא ישיר לכם על נפיחות, גילוי עריות, סקס אנאלי, היטלר והנאצים (הוא זכר את הכוכב הצהוב שענד בילדותו), מוות, רצח, התאבדות. מציצות וצואה. או אהבה קודרת. ומתחת לשלג הפתותים החומים תרגישו חום אהבה והזדככות. הוא שמיכת צמר הגמל העוטפת אותנו בקור. האיש שנשלח להסביר לנו שהכול בסדר ואין מה לדאוג או להתייסר-מצפוּן: הנתיב שלנו נכון. הוא היצר הרגשי.

הם היין והיינג על דגל צרפת, הלחישה והזעקה שלה, קריאת הכאב וגניחת הפורקן.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: