מי בכלל רוצה לזוז?!

דניס ג'ונסון, לא לזוז, בבל

 

זאת היא המלצה חמה.

בנוסף לטמפרטורת ההגשה, ההמלצה תיקח דוגמה מהספר ותהיה תמציתית ברינקס, עם מדד בי-אם-איי שיגרום לאורן סמדג'ה לרייר (נא לא לדמיין), ועם רמת גימור של נערת אמצע בפלייבוי (אפשר לדמיין).

למה פלייבוי? בשביל הכתבות!

כן, ינוקאים שלא מכירים את ההיסטוריה של פלייבוי ירימו גבה כשישמעו שהספר התפרסם בארבעה חלקים במגזין הפורנו, שבימיו הטובים הביא כתבות עומק מופלאות וכתבים של הסופרים הכי נחשבים ומוערכים, ממי שתרצו ועד נבוקוב.

וכמובן, צילומים של פארה פוסט.

[עוד לא הגעתי למאה מילים וכבר הפרתי את המצע שלי]

"לא לזוז" הוא לא ספר עם משפטים ששווה לצטט ושייוחסו בעתיד למריל סטריפ; הוא לא כזה. מה שלא סותר את העובדה שהכתיבה נהדרת ומהנה וייחודית. פשוט אין לו זמן לשטויות האלה, לצִעצוע, לערבסקות – כמו אצל דיימון רניון, הספר הזה הוא עיר של גברים. לפחות זה מה שנדמה להם.

במרכז העלילה ניצוד וצייד: ג'ימי לַנץ, מהמר כפייתי וזמר מהרמן; וגמבּל, גובה חובות שנשלח על ידי חוארז, ששמו אינו מעיד על מוצאו.

מתפתח מרדף.

לשני אלה חוברות שתי נשים מחושלות-אופי, אניטה ומרי, בהתאמה, ושני הזוגות הנצים האלה הופכים למרכז תשומת הלב והחיבה שלנו. מלבדם יש עוד שלושה זוגות, כולם גבריים, כולם קרימינלים: שני שותפים לפשע: שופט, ותובע שעד לפני רגע היה בעלה של אניטה; שני שותפים לחיים שחולקים עבר משותף עם לנץ: סול (סאלי) וקפרה; ושני שותפים לפשע אחר: חוארז ויד ימינו מטיל המורא, "האיש הגבוה".

כשאני אומר אופי מחושל, אגב, אין הכוונה בהכרח שהוא חושל ביד נפח מיומן. גמבל ומרי מאוד שיטתיים, קליניים, ואילו לנץ ואניטה אימפולסיביים, פורקי עול, חסרי רסן.

ג'ונסון כמעט שלא מספק לנו פרטים אודות כל אלה. גם במקרה הזה הוא נמנע מסירבול, מסאות תפוחות, מתכול-עיניים ומסיקוס שרירים. הפרט המדויק היחיד שהוא טורח לספק הוא גובהו של האיש הגבוה. כך אנחנו יכולים למזוג נוזלים כראות עינינו לתוך הכלים הריקים של הדמויות ולהרכיב אותן טוב יותר, גם אם באופן יותר אבסטרקטי.

מה שהכי יפה אצל ג'ונסון הם הניסוחים. בתור התחלה הם מקוריים – אתה יכול לשמוע סופר פחות טוב משתמש בכול הקלישאות הזמינות, אבל ג'ונסון עושה את זה בשפה ובדרך המיוחדות לו. הנימה שלו מדודה, יציבה, כפי שקורה אצל אמריקאים רבים, ובזכות זה גם מאוד קצבית, קשוחה וסוחפת. פשע אמריקאי כמו שצריך.

יש ספרים שכתובים כהכנה לסרט – אתה קורא אותם ורואה איך זה הופך לסרט, וגם מבחין במקומות שבהם הסופר החליט לקרוץ למפיקים שכדאי להם. אלה לא ספרים גרועים אפריורי, אבל אצל ג'ונסון אתה מקבל הרבה יותר – הוא מספק את הסטוריבורד, כך שאתה לא רואה איך זה הופך לסרט, אלא רואה את הסרט עצמו.

א"א

מודעות פרסומת

ג'וליאן עושה את המוות

האזנתי לג'וליאן בארנס מקריין את ספרו "אין מה לפחד".

ככה לפחות קוראים לספר בעברית, אבל נראה שלא ניתן לתרגם את שמו באופן מספק, שיעביר את הדו-משמעות, שכן השם הוא אמפיבולוגיה: Nothing to be Frightened of יכול להתפרש כ"אין ממה לפחד", אבל בהרהור שני כ"האין הוא הדבר ממנו יש לפחד".

באופן דומה, כששואלים אותי מה שלומי, אני עונה, "לא יכול להיות יותר טוב". נשמע אופטימי, אבל זאת עוד אמפיבולוגיה. "לא יכול להיות יותר טוב" היא גם הצהרה קיומית דעוכה: הגענו לשיא; השיא מפוקפק, חרא, ועם זאת שיא. לא ישתפר. לא יכול להיות יותר טוב.

לטכניקה הזאת יש עוד שם – Equivocation, שפה מעורפלת. פעם השתמשו בזה כדי להישבע שבועות שקר, או יותר נכון כדי לשקר מבלי לשקר: אתה אומר משהו, והמבין יבין מה שמתחשק לו להבין. אלוהים, בינתיים, מעלים עין.

בספר עוסק בארנס במוות, בהרהורים על המוות, בהכנות למוות, בסקירה היסטורית של המוות, בפחד מפני המוות, אבל בעיקר בכך שאנחנו לא יכולים להתכונן למיתה עצמה, שהרי אין מורים מנוסים בתחום. "בעיקר" היא מילה מטעה, כי אולי זה רק הרושם שלי. בספר הנהדר הזה הוא יורד לשאול, אבל מצליח לשזור בו באופן מבריק את קורות המשפחה שלו, את הרקע הצפוד ממנו נבט. לפעמים נדמה שהעיקר (שוב המילה הזאת) הוא דווקא תיאור המוות הרגשי המשפחתי שבארנס ואחיו נבטו ממנו. המוות ממנו נולדו חייהם.

בתור אתאיסט מוצהר הוא מדבר יותר מדי על אלוהים, לטעמי נושא-שאינו-נושא, אבל גם במקומות האלה הוא מצליח לספק תובנות מעניינות, תוך היעזרות בשלל מקורות, כולל אחיו הפילוסוף שמעקם אף כשבארנס טוען שזווית הראייה שלו היא זווית ראייה של פילוסוף.

בארנס הוא פרנקופיל מוצהר, ובמסגרת הנקרופיליה המסוימת שהספר מחייב הוא מביא שלל סיפורים על סופרים, מוזיקאים ואמנים אחרים שסיימו את חייהם בדעיכה מחרידה של היכולות המנטליות; הקלישות המבהילה של הזיכרון הוא עוד נושא… עיקרי בספר. משום כך הפתיע אותי שלא הזכיר את סיפורו של בודלר, שבסוף ימיו טופל על ידי נזירות שסילקו אותו מעליהן מפני שהדבר היחיד שהצליח להוציא מהפה היה – למרבה ההפתעה לא "בורדל" – "קְרֶה נוֹ" (Cré nom!), קיצור של Sacré nom de Dieu, שבזמנו נחשב חילול השם. אולי האפזיה של בודלר הייתה טריוויאלית מדי בעיניו של בארנס.

כן לאקי, אפזיה אלוהית, אתה יכול להירגע.

בכול מקרה, השבוע חזרתי הביתה עם שק אוכל לכלבים, 15 קילו בלבד. עליתי לדירה כשהשק על הכתף, שתי מדרגות בכול צעד, והבחנתי שנדרש ממני מאמץ רגלי רב יותר בהשוואה לעלייה רגילה במדרגות, ללא משא. לא בדיוק רגע ארכימדי. אבל אז נזכרתי שהייתה תקופה ששקלתי בדיוק 15 קילו יותר ממה שאני שוקל היום. בלתי נתפס: איפה בדיוק הכלתי את שק האוכל הזה, ולמה אז לא הייתי שם לב לכך שהעלייה במדרגות מאומצת יותר מהרגיל?

כמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי לשער איך יכול היה להסתפח משקל כזה לגופי.

ואז חשבתי שאולי כזה הוא המוות: אתה משיל ממשקלך עוד ועוד, עוד 15 קילו של מזון פרימיום בכול פעם, בכול פעם לא מצליח לדמיין איך בכלל ייתכן ששקלת יותר, איך בכלל ייתכן קיום כבד יותר, עד שלא נותר כלום.

וגם אז אתה לא מצליח לדמיין איך פעם היה יותר.

אז בסופו של דבר אולי אין מה לפחד מהאין.

א"א

ows_137963211335655

בארנס ואשתו המנוחה, פט קוואנה. צילום: ג'יליאן אדלסטיין, סטאר טריביון

41rjDZUJFjL._SY344_BO1,204,203,200_ אין_מה_לפחד(2)

שמש בלונדון דום – ראיון עם ג'וליאן בארנס, 1993

Photo: Alan Edwards

Photo: Alan Edwards

ג'וליאן בארנס הוא מהסופרים הטובים והבולטים שיצאו מאנגליה בעשורים האחרונים. שבעה ספרים כתב עד היום, שלושה מהם תורגמו לעברית: "ההיסטוריה של העולם בעשרה וחצי פרקים", "התוכי של פלובר", יצירתו המוכרת והמוערכת ביותר עד כה, ו"ללטוש עיניים לשמש", שנכתב אמנם בשנת 86', אך רק עתה ראה אור בתרגום לעברית. הספר שייך בעיקר לג'ין סרג'נט, ועוקב אחריה, לאו דווקא באופן רציף, החל מנעוריה, בימי מלחמת העולם השנייה, ועד שנת 2020, בעתיד. המוטיב החוזר בספר מספר על טייס קרבי שחג בגובה רב, ורואה את השמש זורחת. הוא מאבד גובה במהירות, בכוונה תחילה, ואז, למרבה הפלא, חוזה פעם שנייה באותו בוקר בזריחת השמש.

 

כמו כל ספריו של בארנס, גם "ללטוש עיניים" נגוע בקסם מילולי ורעיוני, בריחוק מכל נוסחה מוכרת ובמקוריות. הוא מצליח למצוא נקודות מבט חדשות על נושאים שנראה לנו כי מוצו כבר מזמן כמו אלוהים, סוכני ביטוח, או טיסה: באסון אווירי, מסביר הסופר, אתה עשוי למות כתוצאה מהתקף לב שנגרם על ידי חגורת הבטיחות ברגע שאתה נוגע בקרקע, לאחר מכן אש מכלה אותך והורגת אותך מחדש, לאחר מכן התפוצצות מפזרת אותך לכל עבר, ואז חתיכות קטנות שלך מתות בשעה שצוותי ההצלה מחפשים ניצולים. לא רק זה, אלא שעד אז, כל הדרך למטה, אתה סובל חברה אנושית בלתי נסבלת – כולם צורחים.

 

כמו כל שיחה אנגלית מסורתית, גם זו שלנו פותחת בדיון קצר על מזג האוויר. אבל בעוד אני מסוגל לפלוט רק הערה בסגנון "חם פה נורא", בארנס ממחיש את העובדה שהאנגלים הפכו את הדיון בטמפרטורה לצורת אמנות: "עכשיו החליט מזג האוויר להפוך לסתיו. מעט לח, אבל זה בוקר יפהפה. כך תחילתם של כל הבקרים בעונה זו: השעה הראשונה נפלאה. הסתיו הוא מזג האוויר האנגלי הכי טוב; היה לנו אמנם קיץ חם אבל לא משכנע – לכל מדינה יש עונה אותנטית משלה, ובאנגליה אני חושב שזה הסתיו. בזה אנחנו ממש טובים".

 

כך נראים החיים בפארק דארטמות', למרות שהשמש זורחת שם רק פעם אחת ביום.

 

***

 

יליד 46', בארנס פירסם את הרומן הראשון שלו, "מטרולנד", בשנת 80'. "לקח לי בערך שמונה או תשע שנים לכתוב את הרומן הראשון שלי, למרות שזה ספר קצר. עד גיל 34 הייתי בעיקר עיתונאי פרילנס. אני מניח שחיכיתי עד השלב בו הייתה בי היהירות או השחצנות הנדרשת לומר לעצמך 'אני סופר'. בשלבים מוקדמים יותר של הכתיבה החלטתי שזה לא היה טוב מספיק, או שלא ידעתי מה אני עושה, או שלא הייתה לי הזכות להיות סופר. אני לא מאלה שמתחילים בביטחון הרב שהם מתת האל לספרות; מעולם לא הייתי מאותם ילדים בלתי נסבלים שמשרבטים מתחת למצעים ומפרסמים את הרומן הראשון בגיל שמונה. לקח לי הרבה זמן להתחיל, וזו הייתה בעיקר שאלה של אמון בכך שיש לי משהו מעניין להגיד. בתקופה הזו למדתי, דרך קריאה וכתיבה; באופן בסיסי האינדיבידואליות שלך בתור סופר היא תוצאה של לימוד עצמי, וזה דבר שלא ניתן ללמד בבית ספר. אני לא חושב שצריך ללמד כאלה דברים, ונמנע ככל האפשר מקורסים לכתיבה יוצרת. הייתי רק פעם אחת אורח במשך שלושה ימים בקורס לכתיבה יוצרת באלבמה, ונראה שאתה בהחלט יכול ללמד סופר-לעתיד דברים שליליים, אבל זה כמעט בלתי אפשרי ללמד מישהו לבטא את הייחוד שלו או שלה. אתה יכול להצביע על בנאליות או חזרה או משהו שהשתבש, אבל אז אתה מתקן את זה בדרך שלך, ומשמעות הדבר היא לכפות את הטכניקה שלך על סטודנט זה או אחר. יכול בהחלט להיות שבית ספר לכתיבה יוציא כותבים מוכשרים, אך הם יהיו חסרי כל אופי".

 

יש באנגליה הרבה סופרים טובים מהדור החדש?

"הייתי אומר שיש סופרים טובים מהדור שלי, וזו בוודאי התשובה שרוב הסופרים היו נותנים. כותבי רומנים במיוחד נוטים להבשיל מאוחר, כך שאני חושב שיש עניין רב בקרב הקבוצה של בני הארבעים, ומתחת לזה קצת מוקדם מדי לדעת".

 

אתה מתכוון לקבוצת הסופרים שמכונה "המאפיה של לונדון"?

"הו, הלוואי שהייתה כזו, כי הרי למאפיות יש כוח. אני חושב שבכל המדינות יש ריכוזים שונים של אמנים, שכל אחד מהם פרנואידי במידה מסוימת כלפי האחר, אבל אולי על זו הלונדונית מסתכלים בפרנויה ניכרת יותר, למרות שהלכה למעשה היא לא קיימת. אין קבוצת סופרים מאוחדת שכזו".

 

אילו סופרים אתה מעריך במיוחד?

"זו יכולה להיות רשימה ארוכה או קצרה מאוד. אפשר להתחיל עם שייקספיר ולהפליג הלאה. אבל פלובר, ברור מאליו, נמצא בפסגה. בשנים מסוימות הייתי אומר וולטר והרוסים: צ'כוב, טולסטוי. לאחרונה אנשים כמו גראהם גרין, מישל טורנייה, פורד לנוקס פורד. כשאתה נכנס לרשימות של סופרים אהובים עליך קשה לייחס להם השפיעה על כתיבתך, כי חלק מתהליך הכתיבה הוא חיסול כל מה שנראה כמו השפעה – אם אתה כותב משפט שלדעתך נשמע קצת כמו גראהם גרין או מישהו אחר, אתה מוציא או משנה אותו. אבל כמובן שאתה מושפע וכותב בתוך מסורת ספרותית וחברתית, למרות שתוך כדי מעשה אתה משכנע את עצמך שזה אקט ייחודי ואישי. את השפעות רואים דווקא אנשים בחוץ, וזה יכול להיות קומי, כשאומרים לך ממי אתה מושפע. לדוגמה הרומן שלי 'התוכי של פלובר'. החוק הביקורתי הנפוץ הוא שאם אתה לא יכול לתאר משהו אז אתה משווה אותו למשהו אחר. אז אנשים יכלו לחשוב רק על השוואה עם 'אש חיוורת' של נבוקוב, ספר שלא קראתי בזמנו, ועל זה המבקר יכול לענות 'אה, אבל שמעת עליו, אז ידעת שרומן מוזר והפוך הוא אפשרי'. אבל אני לא יודע אם זה מה שחשבתי כשכתבתי את התוכי".

 

פעם אמרת ש"ללטוש עיניים" הוא הרומן המעניין ביותר שלך מבחינה טכנית. זה עדיין נכון?

"באמת אמרתי את זה? אני לא יודע למה. אולי הרגשתי צורך להגן עליו. אני אוהב את האופן בו הוא מחסיר כמה פרטים, את האופן שהוא עושה שתי קפיצות ענקיות בין הפרקים, ועם זאת אני מקווה שהוא מחובר יחדיו על ידי תמונות חוזרות, משפטים, היפוכי תמונות וכיו"ב. הספרים שלי מאוד שונים אחד מהשני, אבל אני חושב שזה השונה מכל האחרים. זה מה שאני קולט גם מהתגובות של קוראים שאומרים 'זה ספרך האהוב עליי ביותר', או 'דווקא לא אהבתי אותו כל כך'".

 

***

 

אחת מהיכולות הבולטות של בארנס היא יצירת דמויות נשיות בצורה משכנעת ביותר, כפי שעשה עם ג'ין, הגיבורה של "ללטוש עיניים", עם גיליאן, צלע במשולש של "מדברים על זה", ועם ההרפתקניות בפרקים שונים של "ההיסטוריה של העולם". בארנס מסביר את היכולת הזו: "רוב חבריי הן נשים, זה נכון, אבל מצד שני התהליך של יצירת דמות נשית משכנעת היא משהו אחר; היא חייבת להיות צירוף של דמיון והתבוננות".

 

חיי המין של ג'ין מדכאים.

"כן, זה ספר שבו סקס אינו עובד, שאין בו מפגש מיני מוצלח לאיש, ואצלה זה אלמנט שמוסיף לסבל ולגבורה שלה, לתהילה השקטה שלה בסוף. זה לא מעודד אנשים לקרוא את זה, כי אנשים אוהבים לקרוא תיאורים עליזים של סקס מוצלח".

 

אתה תמיד משלב הומור עם דרמה. מה מהם חשוב לך יותר?

"קשה להפריד את הקטבים בכתיבה של עצמך. אני כותב בהומור כי כזה אני, ככה אני רואה דברים, ואני לא מחליט על האיזון בין התערובת – קצת טרגדיה פה, ואז בדיחה. זה לא בישול. אני תערובת של שני הקטבים הללו ומשום כך כתיבתי היא תערובת. העובדה שהיא מוצלחת בעיני אנשים היא עניין של מזל. בז'אנר של הפיקציה אתה יכול לכתוב לשוק מסוים או לפי נוסחה, אבל לפעמים אתה יכול לכתוב רק כעצמך ועל מה שגורם לך השתאות, ואם זה גורם לאנשים אחרים לתקתק, זה רק עניין של מזל. במקרה כזה אתה לא יכול לעצב ספר לפי שוק מסוים, אתה פשוט עושה את זה כי ככה זה חייב להיות, ואז מוצא את הקהל שלך".

 

כתיבתך נועזת במובן זה – אתה לא מתפשר.

"כל פעם שאני כותב ספר חדש אני יודע יותר טוב מה אני עושה, אבל אני עדיין לומד. אולי בחלקו זה עניין נברוטי, אי-נוחות מעשיית דבר פעמיים, או משהו קרוב למה שעשיתי כבר, כך שזה טבוע בי. אולי זה מתוך אידיאל אפלטוני של חיי הסופר. במובן מסוים אתה תמיד נמצא בהכנות".

 

לעיתים נראה שמעל הכל המסר של "ללטוש עיניים" הוא לדבוק בחיים בעקשנות, כמו החורפנים.

"זה מה שאנחנו עושים ממילא, לא? מסר היא תמיד מילה שמעלה מידה של חשדנות. המינגוויי אמר פעם 'אם אתם רוצים מסר תתקשרו לווסטרן יוניון'. סופר לא צריך לשלוח מברקים. במקור ראיתי את הספר כעוסק בסוגים שונים של אומץ. החלק הראשון הוא על אומץ פיזי – בעת מלחמה, השני על אומץ חברתי – להיות לבד, לגדל ילד לבד, לחיות בלי סקס, ובשלישי זה אומץ בפני המוות והשאלות הגדולות. אבל בפעם הראשונה שריאיינו אותי על ללטוש עיניים זה היה ברדיו, ומה שעושים זה מראיינים אותך, ואז, בשלב העריכה, פונים אל מבקר ספרות ושואלים מה הוא חושב, והוא בביטחון עצמי פנטסטי אומר 'ובכן, בארנס אולי חושב שרומן זה הוא על אומץ, אבל כמובן שהוא על נושא אחר לגמרי'. שמו אותי מיד במקום".

 

קיבלת הרבה ביקורות רעות?

"זה משתנה מספר לספר, אבל אחד מהדברים שאתה לומד זה שיש מין עקומה כזו של ביקורות טובות ורעות, והיא עולה ויורדת לפי הקשרים עם המוניטין שיצא לך, איך אתה נראה, כמה נמאס לאנשים שאתה מוציא עוד ספר, ולאו דווקא עם האיכות המסוימת של הספר. ראיתי את זה אצל סופרים אחרים ולא רק אצלי. אתה רואה את הדפוס ההתנהגותי: הספר הראשון מתקבל בנדיבות, בשני יש ביקורות אוהדות למדי, ואז זה מגיע לנקודה בה מהללים אותך יתר על המידה, ובשלב מסוים זה הופך לעניין של שגרה, ואז יש את הקול שאומר לך אני לא כל כך טוב, לא יכול להיות, לא ניקח את זה ברצינות. במיוחד באנגליה יש איזשהו מעבר לכיוון של רגשי כבוד, מתחילים להתייחס אליך כאל אוצר לאומי, מישהו שלא יכול לעשות רע. זה מדהים לדוגמה לראות מה קרה עם אנתוני ברג'ס. הוא תמיד כתב הרבה וקיבל ביקורות לכאן ולכאן, בגיל 70 כתב אוטוביוגרפיה, ואז פתאום הפך לאיש זקן גדול, בעוד מה שהוא כותב היום לא טוב או רע יותר ממה שכתב לפני עשרים שנה. אני מחכה לשנות השבעים והשמונים שלי".

 

עד היום זכה בארנס בפרסים רבים, הן באנגליה, הן באיטליה, הן באמריקה, בה קיבל את פרס אי אם פורסטר, והן בצרפת, בה היה האנגלי הראשון לו הוענק ה-PRIX MEDICIS היוקרתי. למרות זאת, הוא נמצא ברשימה של אלה שהיו ראויים, אך שלא בצדק לא קיבלו את פרס "בוקר" האנגלי, שנחשב רם בקרב העולם הספרותי, במיוחד בבריטניה.

 

"פרס הבוקר תמיד נמצא ברקע, וזה גם מוכיח שוב שאין מאפיה לונדונית. אם היו נותנים לי לבחור בין לא לזכות בפרס בוקר ולהרוויח מספיק כסף מהספרים שלי, ושהרבה אנשים ימצאו אותם מספיק מעניינים כדי לקנות אותם, לבין קבלת הפרס ומחסור בפרנסה, אני יודע איזו מהאפשרויות אני מעדיף. הכתיבה אינה פרנסה בטוחה. עד גיל 40 עשיתי עבודות אחרות, כי הספרים לא הכניסו מספיק, אבל בשבע השנים האחרונות אני חי מהספרים – היה לי המזל הזה. זה נפלא. אבל יש סיפורים איומים על סופרים שגמרו רע, אפילו אנשים מפורסמים כמו אנגוס ווילסון, סופר מכובד ונחשב, פרופסור לאנגלית שכתב כתשעה ספרים, ושנתיים לפני מותו קיבלתי הזמנה לתרום למעשה למחייה שלו. הוא נתקל בזמנים קשים ובסוף חייו לא היה לו כסף וסופרים בריטיים יצאו לעזור לו. מה שמראה ששם אינו ערובה לביטחון כלכלי. אבל זה חלק מהעניין. חוסר הביטחון דוחף אותך לכתוב את הספר הבא".

 

אם כך הלחץ מועיל.

"כן, אני חושב שזה תוצר של מתחים מסוגים שונים, עירוב של ביטחון וחוסר ביטחון. יש מתח יצירתי במחשבה שכל זה עשוי להתפוגג או שהאופנה הספרותית תשתנה. אני מקווה שבמקרה שלי זו אינה אופנה, אבל אופנה משחקת תפקיד בכל האמנויות. הייתי רוצה להאמין שזה הכל עניין של איכות, אבל זו רק העמדת פנים".

 

***

 

"הדורבן", רומן של בארנס שיצא לאור באנגליה זה עתה, עוסק במשפטו הדמיוני של סטויו פטקאנוב, נשיא לשעבר של מדינה קומוניסטית זו או אחרת, ששמה המפורש אינו מוזכר בטקסט. באופן מוזר למדי, עוד לפני שהספר ראה אור בבריטניה, הבולגרים פירסמו אותו.

 

"הדורבן מבוסס באופן כללי על המשפט של ז'יבקוב בבולגריה. יש לי שם חברים, ושלחתי את הספר בשלב מוקדם למתרגם שלי לבולגרית, שהוא גם המו"ל שלי שם, כדי שיביע דעה על אירועים בספר – האם דברים כאלה היו עשויים להתרחש, האם הם נראים אמינים. לא קיבלתי תשובה, אבל אחרי שבועיים קיבלתי פקס: 'תירגמנו את הספר והוא יוצא לאור ביוני'. שלחתי פקס בחזרה ואמרתי 'חכו רגע, זו רק טיוטה ראשונה, תתאזרו בסבלנות עד השנייה'. הם, מצדם, שלחו פקס נוסף: 'בסדר, אז נפרסם אותו בספטמבר'. באנגליה עוברים כתשעה חודשים עד הפרסום, אבל שם הספר יוצא לאור כשהוא יוצא מבית הדפוס. כרגע אני לא כותב עוד ספר. אני עסוק בין השאר בכתיבת סיפורים קצרים, ומסקר את אליפות העולם בשחמט, שמתקיימת באנגליה, עבור הניו יורקר; אני הכתב שלהם בלונדון".

 

אתה מזכיר בספריך לא מעט את משחק הגולף.

"זה מוזר, לא? פעם שיחקתי כדורגל, היום אני עדיין משחק טניס, שח וסנוקר. גולף אני משחק אולי פעם בשנתיים. אין שחקני גולף ישראלים גדולים, נכון?"

http://www.julianbarnes.com

 

ארז אשרוב

עונה בגיהינום

להזדהות עם חייל גרמנימכל הציטוטים הנפלאים שניתן ללקט מתוך "במערב אין כל חדש" של אריך מריה רמרק, שלמען האמת כולו ראוי לציטוט חוזר ונשנה, זה האהוב עליי במיוחד:

"אין איש שהאדמה חשובה לו כפי שהיא חשובה לחייל. כשהוא נצמד אליה בכוח, באריכות, כשפניו ואיבריו מתחפרים בה באימת מוות מפני האש, הרי היא ידידתו היחידה, אחותו, אמו, הוא גונח את חרדתו וכובש את זעקותיו בחיק שתיקתה הבוטחת, היא קולטת אותן ומשחררת אותו לעשר שניות חדשות של ריצה, של חיים, ושבה וקולטת אותו, לפעמים לעד."

הנשימה נעתקת בגוף קפוא-דם. דומה שמעולם נכתבה אמת יותר צרופה ומזוקקת אודות המלחמות וחיי החיילים. כמעט חוטאים במחשבה שמלחמת העולם הראשונה לא הייתה לשווא, אם כתוצאה נכתב ספר שכזה. אבל מובן הרי שכל המלחמות עקרות ומיותרות:

"למה הם מצפים מאיתנו ביום שלא תהיה עוד מלחמה? שנים על שנים עסקנו במלאכת ההריגה – זה היה המקצוע הראשון שרכשנו בחיים. ידיעת החיים שלנו מצטמצמת לידיעת המוות."

וכמובן:

"בעלי המפעלים בגרמניה התעשרו – ואת מעינו מכלה הדיזנטריה." (התרגום המוצק הוא של גדי גולדברג)

אחרי שסגרתי וחיבקתי את הספר עלה על דעתי ש"בעלי המפעלים בגרמניה" (שם גנרי לכל בעלי האינטרסים) חייבים לשמר אש קרב נצחית שתאפשר את התעצמות שגשוגם, אבל מאחר שמלחמות של ממש הרי לא יכולות להתקיים כל הזמן, המוצא הפשוט הוא לשמר אותנו במצב מלחמה.

נראה שזאת תכלית הקפיטליזם (ש"ייחנק על העודפים של עצמו", כפי שטען מרקס): להשאיר אותך, החפ"ש, במצב תמידי של לוחמה. גם אנחנו, שלכאורה איננו לובשים מדים ואיננו שוכנים בשוחות ובבונקרים ואיננו מופגזים, לשם קיומנו הכלכלי נברח על גדמים, נהרוג אנשים שכלל לא היה עולה על דעתנו להרוג אלמלא היו עומדים בדרכנו לנצח במלחמה חסרת הפשר אליה נשלחנו שלא מרצון, נמות, נצא מדעתנו, נתגסס, נתרפש בבוץ, נאכל מכל הבא ליד, נרעב, נכאב, נמציא לנו פטנטים להשתמט, להתחמק, לעקוף ולהימנע, לחמוד את מגפי העור של האחר הגוסס, לבזוז, לפלות כינים.

את הפצועים שולחים ללשכת האבטלה, לחולי הנפש נותנים פטור ממס הכנסה, מסגרות אשראי הן גדרות תיל, האותיות הקטנות הן מוקשים, מלכודות פתאים, דפי הפירוט תוצאות בדיקת הדיזנטריה, סניף הבנק הוא המפקדה, החשבון שלך הוא צינוק, כרטיס האשראי סימני דרגה, נשק מקוצר.

ההומלסים הם הפציפיסטים האמיתיים.

כי אכן, במערב אין כל חדש.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: