סקריד

אחרי שעתיים-שלוש של שתייה אינטנסיבית בפאב שכונתי מתון, בורגני, ממנו נשקף נוף תמ"ע פיגומי, ניגש דווקא אליך הפסיכופת התורן ונותן לך טיפ לגבי מקום בילוי בעיר התחתית.

באופן מסורתי, איש לא מקשיב לפת"ן (הפסיכופת התורן), לעולם לא, כי כולם יודעים לזהות פת"ן על פי עיניו נעדרות המיקוד ולשונו המחורצת השלופה למחצה, וכולם נכוו מהטיפוסים האלה ומודעים לסכנה הטמונה בעיניים המהפנטות והלשון המחורצת החלקה המשכנעת, אבל אחרי שעתיים-שלוש של שתייה אינטנסיבית בפאב שכונתי מתון, בורגני, מציית לתמרורים, ממנו נשקף נוף תמ"ע פיגומי של שכונה על הר הכרמל, אתה מפתח נטייה להאמין שכדאי להישמע לפסיכופת הספציפי בפרט ולדומיו בכלל, וזין על הבורגנים ופיגומיהם המפילים פועלים זרים אל מותם.

"אתה טומי לפיד החדש שלי!" אני אומר לו בהתלהבות, ומקליד לתוך הווייז את הכתובת.

אני משער שמישהו מאתנו נוהג לעיר התחתית, כי בסוף אנחנו מגיעים לשם. אין הסבר אחר לכך שאנחנו והמכונית שבטוח אינה שלי מוצאים את עצמנו שם.

מהרחוב קשה לזהות את מיקומו של המועדון; אנחנו עוקבים אחרי הבסים, המובילים אותנו אל תור של אנשים שנראים כמו לפני אודישן לעבודה על סיפון אניית לווייתנים.

המקום חשוך לחלוטין כבר כשאנחנו נכנסים, ובהמשך הולך ונעשה שחור וחשוך עוד יותר. יש שם כמה נוריות אדומות, וזהו. התקרה נמוכה, החלל מוגבל: המקום כולו בערך בגודל הלול שהיה לי, אליו אני מתגעגע; היה משהו בקשיות של המזרן. עשרות צלליות רוקדות מוזיקת טכנו  כבדה, סמיכה, מול הדי-ג'יי, שעומד בקצה אחד של החלל המלבני. בקצה השני נמצא הבר, שברזי הבירה שלו מספקים את מקור התאורה המשמעותי היחיד, פחות או יותר.

הברמן חולש על דלפק ברוחב חליל, ושני ברזי הבירה שלו אמנם מאירים, אבל בירה אין בהם. גם צנרת אין להם. אני מחליט שקוראים לו יאיר, או בגלל האור, או בגלל ניצני. "שלושה דרינקים זה מאה שקל," אומר יאיר, "אבל שאר הערב אני דואג לכם."

זה נשמע מבטיח ומדאיג במידה שווה.

הוא שופך נוזלים כלשהם לשלוש כוסות פלסטיק גבוהות. עבות. חלביות. "מה שמת בזה בסוף?" אני צועק. הניסיון שלי להזמין מבעוד מועד משהו ספציפי או להבין מה יש במלאי, סוכל על ידי תודעת השירות הייחודית של יאיר, המבוססת על התחמקות לא מודעת לעצמו.

"זה נטול בי-פי-איי ונטול קפאין," הוא מעודד.

"אבל מה יש בזה?" אני שואל.

הוא מצביע בפרפור כף יד שאינה אלא עלה צפצפה על שלט מאחוריו שמכריז, "משקה הבית – שנאפס אשקלון + משהו". המשהו הזה נראה לי חשוד. למשקה אין טעם ספציפי, ואני משאיר אותו על הבר אחרי לגימה קטנה. שיאנסו מישהו אחר. אני מושיט את שתי הכוסות האחרות לנשים שהסיעו אותי לשם, אלא אם כן באתי לבד ועכשיו אני מטרד מיני. ואולי הפסיכופת נהג ואז ברח; זה הרי אופייני לפוליטיקאים.

בנעוריי ובבגרותי המוקדמת שנאתי מועדונים. היום, בגיל 52, משהבשלתי, אני שונא אותם עוד יותר. אבל אני כבר שם, ולעמוד זועף בפינה אינה אופציה, אז אני מנסה להיכנס לאווירה. אני מדמיין את עצמי נהנה, מדמיין שאני חופשי-תנועה כמו אישה, כמו ג'ניס ג'ופלין או בט מידלר שמחקה את ג'ניס ג'ופלין, מדמיין שאני רוקד כמו מישהו שמרגיש את המוזיקה ומתנועע בתגובה אליה, ולא בתגובה לדחפים האלימים המולדים של גופו שהמוזיקה מחזירה לערבות, ומשלה את עצמי שככה זה נראה גם מבחוץ, לאלה שמסתכלות עליי.

אני עייף והבטן שלי נפוחה מהאוכל המטוגן של הפאב. הוציאו אותי מהמים והזימים דבוקים, מתקשים לזוז. התחושה היא שכלי הדם שלי מצטמקים כמו חשופיות בשמש. אם לא אמות תוך חמש דקות זה יהיה נס.

אם זה לא מספיק, מישהו מחליט שעשן הסיגריות והגראס לא מספק הסוואה מספקת, ומפעיל מכונת עשן שמשלשלת ערפל. מיניאטורה של המועדון נפתחת בתוך ריאותיי. אבחות אור פתאומיות ולא מוסברות מגלות שהדי-ג'יי מבסוט מעצמו, אי שם על הבמה, במרחק שני מטר מלפנים.

נדמה לי שאני רואה בקהל שתי… כבר לא אומרים קוקסינליות, נכון? טרנסג'נדריות? נשים חדשות? טרנסווסטיטיות? אין לי איך לדעת, ואני לא רוצה שייעלבו אם יקראו את זה. הן נעלמים לתוך הקהל, ופתאום אני תוהה אם זה בכלל מועדון של הומואים, כי כמות הגברים שם פנומנלית. מצד שני, אף אחד לא התחיל איתי. כולם בגבם אליי. מתעלמים ממני ומתרכזים בדי-ג'יי, הצעיר ממני. בטח גם יש לו שיער, לחריאט.

המוזיקה תופסת ראש.

אני לא לגמרי בטוח שכול המפזזים מקדימה באמת חיים. כן, אני אומר לה, ברור לי שהמתים מנועים מלרקוד. ברור שאני יודע, אני אומר לה, תוך כדי חיפוש אחר חותמת המועדון על מפרק כף היד הנעדרת שלה. אבל הייתי רוצה לדמיין שחלק מהם מתים, כי לפעמים אתה מרגיש אשם שדווקא אתה עדיין חי. זאת לא אשמה גורפת, מכלה, אבל היא שם. מתייצבת מדי פעם להגיד שלום.
אל תחשבי על זה, אני אומר לה. אין בזה היגיון.

עוברת שעה, אולי עוברות שעתיים. הקצב עשה בי שמות. המחושים הפיזיים שלי נעלמו, הגוף מתגבר על הכול, אבל אני כבר לא מצליח להעמיד פנים שאני נהנה, שאני חלק מזה. אני עומד זעוף בפינה, מאחורה, בנפרד, מוקף בתאורת ברזי הבר הקלושה, ומשקיף בידיים שלובות על הרוקדים שלכדו אותי בפינה הזאת. כן, הם עדיין בגבם אליי, כולם, מתגודדים מקדימה במרחק מה, אבל זה עשוי להשתנות בכול רגע. איתות קטן של הדי-ג'יי והם יסתובבו ויסתערו.

הנשים שלי נעלמו אל תוך לב המאפליה. אני לא יודע מה מעוללים להן שם, איך אמצא אותן, מה מתחולל שם. אני חייב לחלץ אותן מלפיתת הפראים האלה. אסתער לתוך ההמון הזעום ואשלוף אותן למבטחים דרך נתיב של דם. עוד שנייה… עוד שנייה… רגע, לחטא עוד קצת את התוך ואני מוכן.

"שנאפס!" אני צורח אל הברמן. "שנאאאאאפס!"

הוא זורק אליי או עליי בקבוק שמתנפץ על הקיר בפינה. אני מלקק מהקיר בלשוני המחורצת את השנאפס ואת השחור ואת עשן הגראס ואת שברי הזכוכית ואת שרידי הדי-אן-איי של כל מי שאי פעם ביקר פה ונשען על דפנות הנפש שלי.

אני מסתובב בחזרה להביט ברוקדים, בעיניים לא ממוקדות. הם צעירים, המניאקים. אני רואה את חוליות העורף שלהם, את הגרוגרות, הרגליים הדקות, חוסר הניסיון והאונים, את כל הנקודות הפגיעות, השבירות, את חדילת מחול הדידוי העתידית שלהם. אני הולך להרוג את כולם ולעשות פה שקט. זאת תהיה זירה של טבח מרהיב, עם המוני עורפים מנותצים וגרונות נשוכים. הם לא יספיקו להסתובב. הם לא ילכדו אותי בפינה שלי, במקום המואר היחיד בגיהינום העשן הזה. ואני גם הולך לאנוס את שתי הקוקסינלים, אם אצליח למצוא אותו בתוך הגוש האפל הזה. השתחררי, נפשי, השתחררי ובצעי בהם את הפוגרום המונגולי המאופק שנולדת לבצע לפני עשרה גלגולים – החושך יאה להם!

גופי עוטה חברבורות, להבות עיניי מעמעמות את תאורת ברזי הבירה, הרמקולים שואגים מגרוני, חייהם של המפזזים מתקרבים לקצם הפראי.

אני מגרד את הגבה באגודל ורואה את השעון. כבר ארבע, שעון ננטקט.

הכוח אוזל ממני. הגוף נוטה להתכרבל בפינה עם הגב לאור המסמא של ברזי הבירה ולישון בתקווה להתעורר. בתקווה שלא. לפחות לא כאן.

אני רוצה לחזור הביתה ולא יודע איפה זה, איך אגיע לשם, מי ייקח אותי. אולי באמת הגעתי לפה לבד. אולי רק אני פה. אולי אני האחרון שימשיך לרקוד אחרי שאצא מכאן. אולי לא אצא מכאן. אולי תמיד הייתי כאן.

זה המקום היחיד.

הלול.

יש משהו בקשיות של רצפת הבטון.

א"א

מודעות פרסומת

הדחה

Elevator010

צילום: אבי תל

מגיע השלב שבו אתה כל כך רעב שהרעב עושה אותך מאוד חד וממוקד, והייאוש שולח אותך לשדוד סניף דואר.

אתה יוצא מהבית חד כתער וממוקד כאזור חלוקה, לשדוד דואר, עם קפוצ'ון ואקדח פלסטיק, ומגלה שאולי הרעב מחדד את החושים, אבל הייאוש מערפל את השכל הישר; לילה; כל סניפי הדואר סגורים.

לרגע אתה חושב שאולי תוכל למצוא דואר תורן, ואז מבין שהתבלבלת עם בית מרקחת. אז אולי לשדוד בית מרקחת?

לא. אתה רעב, ואין בית מרקחת שיש בו מספיק סוכריות ריקולה כדי להשביע את תיאבונך. ובבתי מרקחת אין מספיק כסף. אז בכול זאת סניף דואר.

אולי עם לום, או פטיש חמישה קילו.

אבל לילה, אז אולי כבר אין כסף בדואר, כי בטח הפקידו את זה בבנק בסוף היום.

זה מה שעושים בדואר? יכול להיות? מפקידים כסף בבנק מן המניין? אין להם את בנק הדואר? ואולי לדואר עצמו אין חשבון בבנק הדואר, מי יודע; בימינו כולם מסוכסכים עם כולם. ובכלל, בחיים לא ראית סניף של בנק הדואר, אם אתה לא טועה, והכי קרוב יש סניף של דיסקונט, אז אתה מגיע למסקנה שזה המקום שהכי נבון יהיה ללכת אליו.

לפני זה אתה חוזר הביתה, לקחת פטיש חמישה קילו. כי אין לך לום.

כבד, החרא. הרבה ללכת. ובדרך עלי שלכת. מה זה שייך?

אתה נסחב עם הפטיש עד לסניף הקרוב של דיסקונט, ומשום מה איש לא מגלה עניין בגבר המדבר לעצמו בתוך הקפוצ'ון, שגורר חתיכת פטיש.

אחרי כמה מהלומות על הכספומט חלקי הפלסטיק נשברים, ההבהוב הירוק המעצבן מפסיק, משהו בהחלט מתעקם, אבל אתה לא רואה איך הג'וב הזה יכול להסתיים בהצלחה, ובנוסף אתה מותש מהפעילות הפיזית המופרזת. מתעורר חשש לשאריות האנרגיה שלך, ועיניך נעצמות. אין תעצומות.

אתה מסתובב ורואה מדחן. רעיון מצוין. אחרי כמה מכות מדויקות באופן מפתיע יחסית למצבך על המנעול של המדחן המכסה נשבר ואתה מצליח להוציא מבפנים את תיבת המתכת עם הכסף הקטן. אוצר! הלילה לא נגווע!

הזבן הצעיר בפיצוצייה דווקא נראה די מבוהל מהגבר שנכנס לחנות באמצע הלילה וממלמל בהתרגשות בתוך הקפוצ'ון שלו, כשהוא גורר אתו פטיש חמישה קילו.

אתה לוקח לחם לבן, חלב, שני בקבוקים מהמקרר ולא משנה מאיזה סוג, ארבע פחיות טונה, חומוס, סוכר למטרה לא ברורה, משרוקית סוכריה כי הצבע מושך, שלושה טוויסט, שקית גרעינים, שופך את תכולת תיבת המתכת על הדלפק. מאות מטבעות מתפזרות על, מאחורי ולפני הדלפק.

אתה פונה לצאת ואז נעצר, מטה את הקפוצ'ון לעבר הזבן ונוהם, "תעשה טובה, שים עין על הפטיש. אני חוזר מחר לעשות עוד קנייה, ולפני זה אבוא לקחת אותו."

אתה חד. אתה חד. הרעב משחיז את חושיך. בזכותו היית עשיר לרגע, ועכשיו תוכל להשקיט אותו.

אין מה לדאוג.

מחר שוב יושחזו החושים.

א"א

שלוש ציפורים

IMG_3166השוטרים הביטו בתמיהה ממני אל חורי הקליעים שהשחיתו את קיר המקלחון שלי, שנים-עשר במספר. הרצפה הייתה זרועה שברי זכוכית וחלקיקי חרסינה שלא רק שעדיין היו רטובים, אלא שעל חלקם עוד ביעבעו בועות סבון.

גם אני התעמקתי בחורי הקליעים שצצו באריחים: תהיתי מה משמעותם לגבי הסעיף בחוזה השכירות שלי שעל פיו אסור לי לקדוח בקירות ללא הסכמה מראש מבעל הבית. בנוסף, תוך התנתקות מסוימת מהסביבה ומהסיטואציה, ניסיתי לאמוד אם יש שני חורי קליעים שנמצאים במרחק מתאים זה מזה ובגובה פחות או יותר זהה, כך שאוכל לנצל את המצב ולתקוע לתוכם דיבלים ולתלות את המתקן הפינתי היקר שלקחתי איתי מהדירה הקודמת, ושעכשיו ניצב שפוף על רצפת המקלחון מתוך חשש מזרועו הארוכה של עורך הדין של בעל הבית. לצערי העמוק, היורה עשה עבודה שטחית מבחינה סימטרית.

"היית בתוך המקלחת ואפילו לא נשרטת?" שאל הבלש הבכיר, או מי שזה לא היה, וסקר אותי כמו מישהו שמצפה שבכול רגע אתחיל לדמם בכול זאת. תמיד היו לי תגובות מאוחרות, אבל כמובן שהוא לא יכול היה לדעת את זה.

"למזלי, בדיוק התכופפתי להרים את הסבון," עניתי.

פניו של הבלש הבכיר עטו הבעה קמוטה של פאג, ארשת חמוצה של מישהו שלחלוטין לא היה ערוך לכך שאחרי שהוא השתתף בקורס מקיף של שלושה חודשים, יגיע טיפוס כמוני שישרוט בציפורניו את לוח נפשו ויפיק צרימה קוגניטיבית שכזאת; זה לא היה משפט שהוא ציפה לשמוע אי פעם בחייו.

"וכול הזכוכיות התרסקו מסביבי," הוספתי.

"אף קליע ואף שבר זכוכית לא פגעו בך," אמר הבלש הבכיר בנימה שנשמעה חצי ספקנית וחצי מאוכזבת מסרבנות הדימום שלי, "אפילו לא שריטה. אבל איכשהו המתנקש הצליח להרוג שלוש ציפורים שמצאנו בחוץ."

"אולי הוא סתם יצא לצוד," התבדחתי. טעות. שוטרים לא מפרשים נכון חיוכים, והיד שלהם נשלחת ישר אל הטייזר, למקרה שיהיה צורך לנטרל את המטורף. "תראו, אולי היה לי קן על אדן החלון, אני לא יודע. בכול מקרה, כל הסיפור הזה חייב להיות טעות איומה. מתנקש? מי ירצה להתנקש בי?"

עוד שוטרים זרמו לזירה, ובשלב מסוים נדחסו למרפסת השירות שלי שנים-עשר מהם, אחד על כל קליע. הרגשתי שלא בנוח. במיוחד כשהבלש הבכיר ביקש ממני להדגים איך בדיוק התכופפתי להרים את הסבון. אני חייב להודות שזמן התגובה שלהם היה מהיר: עדיין הייתי עם מגבת סביב המותניים.

יצאנו לסלון. הצעתי לכולם מים, לא קפה, בגלל מחיר הקפסולות; חצי מהתקציב השבועי שלי היה הולך על האספרסו שלהם. הם בדקו, חזרו ובדקו, הצליבו נתונים, עשו טלפונים, ביררו, ובסוף הגיעו למסקנה שאני לא מוּכר למשטרה. לא ידעתי מה לחשוב על זה, שהרי עכשיו הם אצלי בסלון, מתוודעים אליי, כך שאם בעוד שבוע מישהו ירצח אותי, בעיתונים עוד יהיה כתוב, "הקורבן היה מוכר למשטרה".

אבל התקמצן על הקפה.

"למי יכולה להיות סיבה לנסות להרוג אותך?" שאל הבלש הבכיר. אני חייב להפסיק לכנות אותו כך; יש לו שם, כפי שהעידה התגית שהתנוססה לראווה על חולצתו.

"כמו שכבר אמרתי וחזרתי ואמרתי, לאף אחד," עניתי. "זה אבסורד מוחלט. טעות, או שיכור, או מילואימניק שפלט, או השד יודע מה."

"מילואימניקים לא מסתובבים עם קלצ'ניקוב, מר אשרוב. תנסה לחשוב," הוא דחק. "שוב: אתה חייב למישהו כסף, הלוואות בשוק האפור, שכבת עם אישה נשואה, מחלוקת פוליטית?"

אה, הימים בהם שכבתי עם נשים של אחרים… גל געגועים הציף אותי, אבל אז נזכרתי בצ'רלי שין. "ממש שום דבר. כלום. פוליטיקה? השטויות הרגילות בפייסבוק, אבל מעבר לזה אפס. אני המתרגם של קפטן תחתונים, מי ירצה להרוג אותי, ועד הורים?!"

"פייסבוק?" הוא נדרך מעט בספה, תוך התעלמות בוטה וצורבת מקפטן תחתונים. סופית, הוא לא מקבל עותק לבּן שלו.

"זה כלום, חבל שבכלל הזכרתי את זה. היה לי אתמול איזה עימות מילולי מקוון עם חתיכת ימני, אבל תשכח מזה. לא ראוי לבדיקה. שטות אני אומר לך. כלום."

אבל ההוא נדנד עד שהראיתי לו את התכתובת המתונה בפייסבוק, חזרתי והבהרתי שזה ממש שום דבר, אבל הוא התעקש שיזמן את האיש לחקירה. בתור אחד שזכה שאכנה אותו בלש בכיר, הייתי מצפה ממנו להפגין יותר אינטליגנציה.

אחרי שכול תריסר השוטרים מיצו את כל האפשרויות, לקחו את כל הדגימות, עשו את כל המדידות, שתו את כל המים, הם התפוגגו ספונטנית בבת אחת ובמהירות דרך הדלת.

"אתם מחמירים את חרדת הנטישה שלי!" אמרתי כשהם יצאו, והאחרון, קטן ותוקפני כמו פינצ'ר, עם שיניים של צ'יוואווה, התחיל לנהום לעברי משהו אגרסיבי, אבל החוקר הבכיר סגר את הדלת בהבעת ייאוש לפני שהספקתי לשמוע מה בדיוק היה לפינצ'י להגיד.

שוטרים… קהל קשה.

√√√

הבליסטיקה לא העלתה כלום. ברחוב לא היו תרמילים, כך שההנחה הייתה שמדובר במתנקש מקצועי. הדגנרט האומלל שהתעמת איתי בפייסבוק נחקר במשך חמש שעות, נשלח הביתה תחת אזהרה, המחשב והטלפון שלו נלקחו לבדיקה בזכות צו של שופטת גומי, אבל מובן מאליו שלא יצא מזה שום דבר. אמרתי להם. זאת הייתה טעות ביזארית.

ובכול זאת, היה לי מזל מטורף. יש אנשים שניצלים ממוות בזכות תנ"ך שהם נושאים בכיס הפנימי של הז'קט. במקרה שלי, ייתכן שציפורים ספגו את הקליעים שאמורים היו למצוא אותי. גם אם לא באמת היו אמורים למצוא אותי.

הנטייה הטבעית שלנו היא לחשוב שהכול נגדנו. למה דווקא אני?! אם אתה קם בבוקר ומגלה שמישהו חרט לך על המכונית במפתח, או שבר לך את הפנס או את המראה הצדדית, אתה בטוח שזה משהו אישי, שזה נגדך, שזה השכן, מאהבת מרירה, עמית קנאי, משהו כזה. ברוב המקרים זה לא. החרא שדרכת עליו היה שם בלי כל קשר אליך. זה מקרה. טעות, תאונה, ילד שיכור שעבר ברחוב, מישהו שאפילו לא שם לב למה שהוא עושה. אותו חלק נלוז במוח שגורם לנו לחשוב שאנחנו עשויים לעניין את אלוהים או את החייזרים או את אגודת שורטי-המכוניות-בארבע-בבוקר, אותו חלק אווילי במוח שאינו אלא זכוכית מגדלת דרכה אנחנו מביטים על עצמנו, גורם לנו גם לשטות ולהאמין שכול דבר רע שקורה מכוון נגדנו. אבל לא צריך להיות דתי או תמהוני כדי לנוע בין שיגעון גדלות לפרנויה; זה המצב הטבעי שלנו. כי הניסיון מוכיח שברוב המוחלט של המקרים, לא השכן המטורף שלך העלים את החתולים. למעשה, הוא אפילו לא מטורף. זה הכול בראש שלך.

√√√

כונסה ישיבה דחופה של דיירי הבניין. במקלט.

"אתה חייב לעבור מכאן!"

"מה? יצאתם מדעתכם?! זאת הייתה טעות, אין לאף אחד מושג מה זה בדיוק היה, אין לי אויבים. תהיו הגיוניים, קצת, קדימה, אני הקורבן פה, עכשיו אתם מקרבנים אותי הלאה? מגרשים אותי מהבית?! אני פה קצת יותר משנה, בחיים לא הפרעתי לכם, ועד בית אני משלם בזמן, אבל כל זה בכלל לא רלוונטי. הדרישה הזאת לא לגיטימית. זה כמו לסלק את אנה פרנק מעליית הגג בגלל שנאצים מחפשים אותה, ואותי אפילו לא מחפשים נאצים! טוב, אני מודה, אולי זה היה קצת מוגזם. אבל באמת, החוזה שלי הוא עד אוגוסט הבא, בלי חורים בקירות, כך שיש לי עוד עשרה חודשים ושנים-עשר חורים לסגור, המעבר עלה לי הון, כמעט רושש אותי, בקושי התמקמתי, עדיין יש לי סיוטים על ארגזים מעופפים ועל הוראות הרכבה של איקאה, ועכשיו אתם רוצים לנפנף אותי בגלל שאיזה דפקט ירה לכיווני? זה הרי לא משהו שיחזור על עצמו: סטטיסטית זה קורה לי בממוצע רק פעם בחמישים שנה! כולנו כבר נהיה בקבר כששוב ינסו לרצוח אותי!"

"המקלחון שלך נמצא בדיוק מעל חדר הילדים שלנו. הם שמעו את היריות. הם בטראומה!" אמרה השכנה הפסיכית שהעלימה לי את החתולים. ניסיתי לגייס כלפיה סימפטיה, אבל זה היה אחד מהמצבים האלה שבהם אין בך ולו שריד של חמלה למין האנושי, כאילו כולם פקחי עירייה. שוב לעבור דירה? עוד לא הספקתי לסדר את הספרים כמו שצריך.

"חדר השירות שלי, עם המקלחון, נמצא בגובה הרחוב, וזאת הסיבה היחידה שהקליעים פגעו בו. מי שירה, ירה מסיבה כלשהי או בלי שום סיבה, אבל לא עליי! זה לא בתחומי המציאות! אני לא עובר מפה. אין שום סיכוי או סיבה בעולם שאני חוזר על הטראומה הזאת של אריזת הדירה, וההובלות, הרהיטים, התיאומים… אתם יודעים שבאחד הימים הראשונים שלי פה, כשהעבירו לי את הקו, התחלתי לבכות אחרי שהטכנאי של בזק הלך?! זאת הייתה הפעם הראשונה שבכיתי מאז רצח רבין! מה שאתם מציעים זה פשע!"

אבל לא היה עם מי לדבר. כולם היו במצב של היסטריה עמוקה, את הילדים הם שלחו כבר אחר הצהריים להשתכן זמנית אצל הסבים והסבתות, והבנתי שהאופציה להישאר לגור בבניין שבו כולם שונאים אותי אינה קורצת. על כל תלונה שלי הם הציעו פיצוי, כך שבסופו של דבר הם הבטיחו למצוא דייר חלופי, להביא מתווך שימצא לי דירה על פי דרישותיי, לטפל בכול הסידורים מול בעל הבית, להעביר על חשבונם את הדירה כולל טיפ דשן לסבלים, להזמין חברה שתארוז ותפרוק לי את כל התכולה, לשלם לי עשרת-אלפים שקלים על עוגמת הנפש, ובנוסף לממן לי שבוע במלון באילת בזמן שהמעבר והצביעה וכל החרא הזה מתבצעים. העיקר שאסתלק להם מהעיניים. חרדת הנטישה שלי עברה לקוד כתום.

√√√

בסופו של תהליך, פחות משבועיים לאחר מכן, מצאתי את עצמי נכנס לדירה החדשה שלי, שכבר סודרה וטופלה ונוקתה ונצבעה, והייתה מוצלחת בכול  מקודמתה, יש להודות. כל מה שנשאר לי לעשות היה לנעול את הדלת, להתיישב על המרפסת עם כוס וויסקי, ולהרים טלפון (הפעם אפילו לא ראיתי את הטכנאי של בזק) לציון, שיבוא לשתות איתי.

ציון ואני חברים כבר שלושים-ושתיים שנים. שירתנו באותה היחידה, אבל החברות שלנו התגבשה בכלא הצבאי, לשם נשלחנו בגלל שצה"ל לא ראה בעין יפה את השימוש הליברלי שעשינו בחומרי נפץ. אין משהו שציון לא יעשה למעני או משהו שאני לא אעשה למענו, ומאחר ששנינו נשארנו מאוד ליברליים בשימוש בחומרי נפץ, רשימת הדברים שעשינו אחד למען השני לאורך השנים האלה בוודאי היה מזעזעת את רוב האזרחים שומרי החוק. בהנחה שעוד נותרו כאלה.

הטלפון הקודם שלי אליו היה לפני שבועיים: "אני צריך שתרוקן חצי מחסנית לתוך מרפסת השירות שלי. בבוקר, כשילדים רק מתעוררים לקראת בית ספר."

"קרה משהו רציני?" הוא שאל.

"לא, לא קריטי," עניתי. "אני פשוט לא סובל את הדירה החדשה, נגמרו לי המזומנים, ויש איזה דגנרט ימני שבא לי לשבש לו קצת את החיים."

א"א

אין לי כל זיכרונות ילדות

רק שעפתי.

מאום בי אינו מעיד שאי פעם הייתי ילד, שלא ניחנתי בקרחת השמנונית, בעור היבש המכחיל, בחוטם החרוש נימים מפוצצים, במפרקים הנעולים. ומעבר למראה החיצוני, בפנים לא נצרבו בי זיכרונות ילדות משום סוג: לא ריחו הנמוג של מזרן העגלה המעופש, לא זיכרון טעם הגומי הנוכרי של מוצץ חדש, אפילו לא צעצועים שבורים מתחת למיטה. לא תמונות ולא טראומות; הותרתי את עצמי נקי. אולי זה משום שהזיכרון שלי דפוק, ואולי בדיוק להפך: אולי מנגנון זיכרון נשגב בחר למחוק את כל הפרטים האלה לחלוטין ממאגרי המידע, מסיבות השמורות עימו.

הרי סביר להניח שגם אילו הייתי זוכר את התקופה המוקדמת הזו בחיי, הייתי מתחרט על כל רגע, כפי שאני מתחרט על מרבית ימי נעורי, שעברו בלכלוך תמידי בקפלי הצוואר, בצחנת גרביים ובקרבות רחוב. ומובן מאליו שגם על ימי בגרותי המכלימים. ובכל מקרה, למי אכפת (אפילו לא לי) ומי כבר יכול או מעוניין לנחש מה עבר עליי? אולי היכו אותי, אולי נישקו אותי, אהבו או שנאו אותי, כיסו או גיהצו אותי: הכל אבוד, ותודה; העבר מקומו בתהום הנשייה, משם אינו יכול להאט אותנו כעוגן נסרח.

השריד הבודד בזן הנכחד של זיכרונות הילדות שלי הוא היום בו עפתי. ואיזו הרגשה נפלאה! שלוש קומות צנחתי בקיבה מצטמקת, ונחתי נחיתה רכה מאין כמוה.

גרנו בבית קומות מכוער, הוריי ואני – עוד לא ניתנה לי החירות לברוח – בקומה השלישית, כפי שכבר טרחתי לציין. זה היה יום מוצף שמש, אני מניח, אם כי בהחלט ייתכן שזה היה היום הסגרירי ביותר בעשור ההוא.

בעצם כן, קיץ, כי אמי החזיקה אותי בזרועותיה ליד החלון הפתוח, והרי סביר להניח שדאגה, ושלא הייתה מסכנת את ריאותיי בחשיפה לרוח פרצים, שמא אצטנן.

ציפורים לא צייצו. אבא חזר מהעבודה (אני לא כותב שיר). הוא החל לעלות במדרגות, מזיע כתמיד, כשהיא קראה לעברו "היי גבר, תפוס. זה שייך לך," והשליכה אותי החוצה מהחלון. כלבה.

נהניתי במיוחד. זה היה חלום. אין שום ספק שתוך כדי ריחוף נמרח חיוך אווילי ושטותי על פרצופי הרך, שכבר אז נהג להיצמד ביניקה אל חזותיהן של מיניקות. למזלו של השד-יודע-מי בהיסטוריה העלובה שהתרחשה מאז, אבא היה איש שרירים, והוא קלט אותי בזרועותיו בקלות יתירה, כמעט מבלי שהיציבה שלו תעורער, בהמשך ישיר לתנועת הנסיקה החלקה שלו, שלוש מדרגות מדי פסיעה, כאילו נפילת תינוקות מהקומה השלישית היא חלק טבעי מהתנהלות הדברים. הוא ליטף אותי, הרכין ראשו לעברי, הביט בי במבט עצוב (אני מוסיף פרטים לטובת הנפח המלודרמתי) והמשיך לעלות אל אשתו.

עד היום לא הצלחתי להחליט – לא שהתעמקתי בזה יותר מדי – אם היא סמכה על כוחו וראתה במעשה שעשוע, או שאולי רצתה להיפטר ממני, אישה יקרה גם אם חסרת אחריות. אם זה המקרה, טוב, אפשר להבין, בטח בכיתי בלילות.

בכל אופן, הוא עלה הביתה, נכנס פנימה ולא אמר מילה. דממה. הוא גם לא הכניס לה את הפליק שהגיע לה. וזה דווקא מאוד מצער: לזיכרון הילדות הבודד והנדיר שלי יש את הוויזואליות שלו, את התחושה הפיזית של הבטן המתהפכת והמעבר השקט באוויר מזרועות רכות וניחוחיות לזרועות מוצקות וחמוצות-בשמת, את הריח של האוויר החורפי (?!!?), והדבר היחיד שחסר הוא החלק המוזיקלי: צליל המצלתיים המעודד, היבש, של הפליק שהיה אמור לנחות, ולו רק למען אמות המידה האמנותיות, על פניה העדינות של אמי.

א"א

* נכתב מתישהו בסוף שנות השמונים *

שיימוס עגנון

עגנוןכבר שבוע שהוא עומד בחושך מדי לילה, בגינה שמחוץ לחלון שלי.

אני שומע אותו דורך בחשאי על העלים היבשים, מנסה לנשום בשקט, ומדי פעם רואה בזווית העין את משתיק הקול שלו מנצנץ כשהאחיזה שלו מתרפה מעט ותאורת הרחוב הרחוקה משתקפת בו.

אני לא מבין מה עוצר בעדו.

יש לו פקודות, ואני יושב חצי לילה בפרופיל מופנה לחלון הפתוח, עם המרפקים נעוצים בשולחן, כשהאגודלים נתמכים מתחת לעצמות הלחיים ושאר האצבעות על המצח.

אני לא עושה תנועות פתאומיות, כדי לא לסכל את המשימה שלו.

הוא נמצא בזווית מאוד נוחה לתקוע לי קליע ברקה.

עם התנוחה שלי נדמה לי שאני אפילו לא אפול הצידה, אלא ישר קדימה, הראש ינגח במקלדת והדם וחלקיקי מוח יזלגו בין הקלידים כפי שתמיד היה.

אבל הוא לא יורה,
רעש הדממה משתלט עליי,
והמחשבות שלי רק הולכות ונעשות מחרידות יותר.

א"א

סיגוף

IMG022

*

יום שלישי, היום הרביעי בלי אלכוהול.

23:10. בחוץ צרצר בודד אבל עקבי.

הריק של חיי מהמהם סביבי. כבר עשיתי היום כל מה שהיה לעשות – עבודה, ניקיונות, אוננות, קריאה, מוזיקה, טלפונים – ואני מרגיש שלא עשיתי כלום. רוב היום הייתי תקוע מול המחשב, הגב מזיע לתוך המשענת, הפצע שהולך וגדל על הירך מגיר מוגלה אל תוך המושב. שני הנוזלים, זיעה ומוגלה, לא נספגים – זה כיסא עור – אלא חוזרים כמדומה וחודרים לתוך גופי, כמו ציפור שחוזרת לכלוב לאכול. לאכול אותי מבפנים.

עברו עליי שלושה לילות מעייפים. נרדמתי, בסופו של דבר, ללא בעיות מיוחדות, לקראת השעה 02:00, אבל השינה הייתה מוצפת בחלומות פעילים. קפצתי, שחיתי, שרדתי, ניצחתי, הצלתי, השד זוכר מה עוד עשיתי, אבל כל בוקר קמתי מאוחר ועייף. מותש. גיבור סרטי פעולה ליליים שחייב לחזור לפעילות היום.

כוסית של וודקה, אולי שתיים, זה הכל. הגוף שלי לא זקוק לזה כלל, רק המוח הטורדני הזה, הזיעה העקבית שבשעה הזו הופכת לאיום מוחשי שמתממש בצעדים ננסיים, הגירוד, המאום.

הגוף מסתדר בלי בעיות בלי אלכוהול. אין שום סימנים של היזקקות, אותות מצוקה, רעידות, תנועות עצבניות. כאילו כלום. אבל הנפש זקוקה למכה הזו, לסנוקרת שתפיל אותי לשינה של חלומות שלווים. שמישהו אחר יציל את העולם, ישחה וירוץ ויתאמץ. אני צריך לישון.

אבל זה לא יקרה עד יום שישי. בשישי אני מקבל מזומן, ואז אני אפצח באורגיה של אלכוהול, טבק וקפה. בינתיים, כבר שבוע שאני חי עם חמישה שקלים בכיס (שמיועדים להביא אותי ביום שישי לעבודה בפאב), עם סיגריות ווינסטון לייטס שאני מתעב (ושבינתיים ממילא נגמרו) ועם קפה נח'לה עם הל שאני מכין במקינטה על הגז. גועל נפש. כל יום אני נשבע לא לגעת בזה יותר, כל יום אני שותה שתי כוסיות כאלה בבוקר ובצוהריים. ושוב נגעל ונשבע. אבל זה מה שנשאר לי.

מצב האוכל גם הוא לא מעודד. הביצים נגמרו, החומוס נגמר, לחם בקושי יש. המקרר ריק מחוץ לקופסת זיתים קטנים גדולה שאני מכרסם בלילות. יש עגבנייה אחת שמישה ומלפפון קלוש ורפה, שבוודאי אגיע אליו בסוף. שלוש חפיסות פסטה ושתי קופסאות של עגבניות מרוסקות הן התקווה שלי עד יום שישי. זה יספיק. משעמם, אבל מספיק. סיפור חיי.

רביעי.

התחלתי למרוח על הפצע איזו משחה אנטיביוטית שמצאתי בארון, והוא מתחיל להתרפא, אחרי שבועיים של זעם אדום ומוגלה והתרחבות. זה התחיל משריטה של חתול, וגרם לי לתסכול רב: ממתי נעשיתי רגיש לשריטות של חתולים? עד יום שישי אולי זה ייעלם לחלוטין, ואז אולי ארשה לעצמי לשכב עם מישהי. בינתיים, אחרי שבועיים של צליעה והפצעים האלה, אני נזיר מהלך. מדדה, ליתר דיוק. רוב הזמן גם לא יכולתי לרוץ בגלל הפצעים.

אז ישבתי מול המחשב ודלפתי נוזלים ומילים. וגם המילים יחזרו לתוכי, לחנוק אותי. אני שונא את המילים; הן לא מוצלחות.

והצרצר.

חמישי.

פעם אחת לישון טוב. זה יהיה מרענן. אבל גם הלילה הוא מאבק מזיע. אני ניגר לתוך הסדין והכרית ולא מסוגל להריח אותם יותר. רוצה להתקלח, אבל זה רק יעיר אותי. העור דביק, שמנוני, דוחה. אין דבר שנוא עליי יותר מאשר הקיץ, הלחות, האי-יכולת להתנועע מבלי לשלם בכּדי זיעה. לא אנושי.

ומה עכשיו? אין לי כוח לעשות שום פעילות אינטליגנטית, ואין לי שום רעיון לפעילות אחרת. משעמם בפה, מטריד, חולם על סטייק. על אורגיה של אלכוהול וטבק וקפה ובשר.

אבל בינתיים – סיגוף בנקאי.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: