ההיסטוריה המלאה של הניצוח, בקיצור נמרץ

פעם, לפני כמה מאות שנים (התאריך המדויק נשמט מזיכרוני), העניינים היו פשוטים. גם המוזיקה הייתה פשוטה ונעה קדימה בקווים ישרים, נגנים הסתדרו לבד, הכול היה טוב. אבל אז החלו עניינים להסתבך, המוזיקה נעשתה קצת יותר מורכבת, ובשלב מסוים החליטו שיש צורך במישהו שינחה את הכל, שינהיג, שיפקח, בקיצור – מנצח.

הסיבה לכך הייתה כפולה: מצד אחד, במוזיקה הקלאסית שלטו בני אצולה, והם פחדו שמא העם יראה שקבוצה של 40-60 נגנים מסתדרת לבד, יסיק מסקנות, ומשם הדרך לאנרכיה קצרה. מצד שני, פילוסופים של האמנות הבינו שמשהו חסר: יושבת קבוצת נגנים בחצי מעגל, ומבחינה אסתטית חסר מישהו באמצע, שייצור סימטרייה, ימלא את החלל הריק. בתחילה השתמשו בוואזה, אבל אז החליטו שצריך משהו יותר מעניין, שלא יסתיר את הנגנים. הרעיון להביא רקדנית בטן נפסל, וכך נולד מקצוע המנצח, שמסתיר רק חלק מהנגנים חלק מהזמן (שהרי לפי האמרה הנודעת אי אפשר להסתיר את כל הנגנים כל הזמן).

אגב, התיעוד הראשון של אדם עומד מול תזמורת ומנופף בידיו מחזיר אותנו לשנת 1681, לחצרו של הקיסר ופטרון האמנויות האוסטרי דוהנלד פון-מק ה-II, מטורלל ידוע שעליו מבוסס הסרט "טירופו של המלך ג'ורג' ה-II." האיש, שכינה את עצמו "ציפור מחול קטנה ("טאנצפוגליין"), היה מפרפר בכנפיו אנושות ומפזז מול התזמורת, למבוכת המוזמנים. תיעוד מאוחר יותר של מקרה דומה אירע בתוכניתו של דן שילון, כאשר יוסי שריד "ניצח" על הפילהרמונית הישראלית במרצ מוגזם, ועורר את החשש שמא תנועות ידיו הפראיות יגרמו לו להינתק מהקרקע.

אבל חזרה להיסטוריה: בתחילת ימי הניצוח העניינים היו פשוטים – המנצח עמד במרכז, בידו מוט גדול אותו העלה מעלה מטה, על מנת לשמור על הקצב של היצירה. עם הזמן, בגלל דאגה ליערות הגשם, המקל הגדול הפך למוט קטן, "בּאטוֹן". ומרגע שהמנצחים החזיקו ביד משהו קטן יותר (אין פה כוונה למשחק מילים), הם גילו שיש להם חופש גדול יותר: פתאום הם יכולים להזיז את הידיים בתנועות אקספרסיביות ,להפיק מחוות, לעורר את הרושם שהם עושים משהו מעבר להכתבת קצב. כך, בתחילת המאה ה-20, נולד המנצח הכוכב, זה שאינו רק מוזיקאי אלא חצי רקדן שמתייסר על הבמה לא פחות מהסולן והנגנים בתזמורת. היה זה טוסקניני ,מאבותיה של אחינועם.

מעניין לבדוק את המקור האטימולוגי של התואר "מנצח" בשפות שונות. באנגלית הוא מכונה "קונדקטר", בדיוק כמו האיש שבודק כרטיסים ברכבת. מישהו שמוליך ,מוביל, דואג להתנהגות (קונדקט) תקינה. בגרמנית הוא "לייטר", דהיינו מנהיג, מנהל, מוליך (בשתי השפות מוטמעת גם הולכה חשמלית, וכך רומזים לנו שיש בכוחו של המנצח להעביר חשמל בתזמורת ובקהל). לייטר הוא גם סולם בגרמנית ,ו"לייטונג", ניצוח, נשמע כמו מיתר פוקע. בשאר השפות העיקרון די דומה, ואילו בעברית נבחרה המילה "מנצח": שמתם את הצבר בראש פלוגה של נגנים, הוא כבר ינצח, ואולי אפילו יקבל כנפי צניחה. לפעמים זה יישמע כנצח עד שהוא יגמור עם יצירה, לפעמים הוא נראה כמו חוצן, לעיתים אפילו עולה ממנו צחנה ,אבל הוא מסתכל על הבאטון הקטן ואומר "זה מה שיש ועם זה ננצח!"

 ישראלי אמיתי.

אם כך, תפקידו האמיתי של המנצח הוא לשכנע את הקהל בעזרת תנועות גפיים שיש במוזיקה יותר ממה שמסגירים הפנים המשועממים של הנגנים, שמרוכזים עד מאוד בתווים שלפניהם. מה שמביא אותנו לנקודה הכי מעניינת בתופעת המנצח: למרות שמדובר בכוכבים של ממש, אנשים שמרוויחים יותר מטובי הנגנים, שהשמות שלהם מובלטים על עטיפות דיסקים יותר בגדול משמות המלחינים –  "קרסטובסקי מנצח על סטראווינסקי", כשלמען ההגינות צ"ל "סטראווינסקי בביצוע הרשל קרסטובסקי ותזמורת"), שתמונותיהם מופיעות על גבי הדיסקים במקום תמונות המלחינים, ועדיין, במהלך הקונצרט אנחנו לא רואים את פניהם .הם מפנים את הגב לקהל. מדובר באנשים שהחלק הכי חשוב עבורם בביקור אצל ספר זה הקטע שהוא מראה להם איך הם נראים מאחור .אנשים שיכולים להגיע להופעה עם פצעון גדול על האף בלי לדאוג שהקהל יתמקד אך ורק בזה כל הערב (מה שהיה מניב שיחות-טרקלין כגון "נו, איך היה בטהובן?"… "גדול, לוהט ומאיים להתפרץ".)

ייתכן שהדבר בא למנוע מהקהל לגלות שאפילו על פרצופו של המנצח שולטת הבעה משועממת, כאומר "קיבינימט, עוד פעם סימפוניית ההפתעה". אגב, סימפוניית ההפתעה נקראת כך כי הקהל מאוד מופתע אם יש עונה שהיא לא מנוגנת. בכלל, להיידן היו שמות מוזרים לסימפוניות שלו: לסימפוניה מס' 43 קרא "כספית", ברמיזה לחומר שגרם לטירופו של הקיסר פון-מק השני; למס' 55 קרא "המנהל", כי אם מנגנים אותה לאחור שומעים נאצות נגד מנהל האקדמיה למוזיקה בה למד; למס' 63 קרא "רוקסולן", והיא הוקדשה לתרופה האהובה עליו נגד עצירות; למס' 96 קרא "הנֵס" כי חשב שזה ממש נס שכתב כל כך הרבה סימפוניות; למס' 105 קרא "נושם דרך שורשים", והיא כתובה לתזמורת ולמקהלה בלתי נראית.

לסיכום ההרצאה ,המנצח אמור לעמוד באמצע הבמה ולא להפריע לנגנים. בתום שנים ארוכות של לימוד מפרך, כשהוא בקי בכל חוקי המוזיקולוגיה, מנצח טוב מגיע לחזרה ואומר לתזמורת "אתם תנגנו מהנייר ואני אעשה תנועות משונות, העיקר שלא אפריע לאף אחד". עובדה: בטהובן בערוב ימיו ניצח על יצירותיו למרות שהיה חירש, וזה לא הפריע לאיש.

במיוחד לא לבטהובן עצמו.

ארז אשרוב

מודעות פרסומת

להקריב בתולה ולנוח

התזמורת הפילהרמונית הישראלית ותיאטרון קליפה, מנצח: יואל לוי, אודיטוריום חיפה, 24.2.2009

לאודיטוריום חיפה יש בעיית אקוסטיקה ידועה. יחד עם זאת, במהלך שנים רבות של ביקורים באולם, גיליתי שיש נקודות שבהן כמעט תמיד שומעים טוב (אחת מהן היא גוב המאחרים, בתחתית גרם המדרגות הקטן האחרון המוביל לאולם, שמספק יתרון כפול ומשולש: אתה לבד, התזמורת לא נראית לעין והסאונד טוב), ושאם אתה עובר מקום אחרי ההפסקה, עשויה הבעיה להיעלם. בנוסף, שמעתי באודיטוריום מנצח בשם כריסטיאן מנדיאל, שחולל פלאים עם הסימפונית החיפאית (באותו ערב, אבל לא מאוחר יותר כמנהל המוזיקלי שלה), ובדרך נס נעלמו כל הבעיות האקוסטיות.

כך או אחרת, בערב הספציפי ישבתי בשורה 6, ומשם נשמעה הפילהרמונית עמומה ושטוחה. בתחילת הערב נוגנה הפתיחה לאופרה "רוסלן ולודמילה" של גלינקה, יצירה כל כך סתמית שאפילו ממרח שוקולד סתמי מקבל משמעות לידה, מה גם שסברתי שתנוגן סוויטה מס' 1 לבלט של שוסטקוביץ' (סואיטה, כתבו בברושורים של הפילהרמונית), ובגלל זה הייתי מוכן לשלם 284 שקלים: 84 לשוסטקוביץ', 100 לרחמנינוב ו-100 לסטראווינסקי – שוסטקוביץ' אמנם אהוב עליי מכולם, אבל זאת לא אחת מהיצירות הטובות שלו. על גלינקה, לעומת זאת, לא הייתי מוכן לשלם, והאמת שאני רוצה את הכסף בחזרה. "המנצח עובד בלי תווים," אמרה שותפתי לחוויה. זה בסדר, אמרתי, גם המלחין עבד בלי תווים.

אחרי הכלום הזה נוגן הקונצ'רטו השני לפסנתר של רחמנינוב, יצירה שמאלצית לעילא אבל רבת הוד והדר ויופי. אלא מה, שוב התזמורת עמומה, ועל הפסנתר הופקדה אנה ויניטסקאיה, צעירה שהזכירה לי שיר של אמילי דיקינסון: הנגינה שלה הייתה עצית, וכל התווים היו אמנם במקום הנכון (הישג טכני: הרי לרחמנינוב היו ידיים כל כך גדולות ששומאן בוודאי היה חותך את קרומי האצבעות שלו לו ידע עליהן), אבל הייתה בנגינה שלה מידה של אלימות ובעיקר חוסר משמעות. נכשלתי למצוא חן, מבע או משהו שגיב בניסוחים שלה, ונותרתי קר. בנוסף, התזמורת בלעה אותה לעיתים מזומנות, בעיקר בפרק הראשון. הקהל הזמין אותה לנגן הדרן, ואמנע מלדבר בכך, משום שלא זיהיתי את היצירה ולא הייתי רוצה להסגיר את העובדה בפני קהל הקוראים שלי. D'oh!

החלק השני של הערב הפחיד אותי עוד לפני שהתחיל: אם התזמורת תמשיך להישמע ככה בביצוע פולחן האביב של סטראווינסקי – יצירה שהיא מפלצת אדירה שמחוללת נזק אפילו לפני שהיא מתעוררת, ולקראת הסוף גם קמה מרבצה ומתחילה לנשום ולנשוף ולפעום ולזרוע הרס רבתי – ובנוסף לזה יפזזו בקדמת הבמה כמה שוחרי תנועה מתיאטרון קליפה, אני אבוד.

הפתיחה לא הייתה מעודדת: את הבמה מילאו חייזרים מוארכי-קודקוד במדי א' של כוכב שאינו מפותח במיוחד בכל הקשור לאופנה, בגדים שגם נראו איומים לריקוד (וכנראה שגם הרקדנים הגיעו לאותה מסקנה, כי באמצע הם פשטו מעליהם את המדים בזעף, אולי מסר אנטי-מלחמתי, איך וייס). בנוסף, העיניים שלהם היו כל כך אדומות שחשבתי שזה משהו אישי, בהשראת הבקרים שאני מקיץ אחרי לילה של שתייה כבדה. מה, הם מציצים לי?!

הערה: אני מת שיגיע היום שחייזרים יצרו מגע ונגלה שיש להם תלתלים אדמוניים.

בנוסף, התפאורה (אם לקרוא לזה ככה) נראתה כמו משהו ממכירת חיסול של בורסקאי, או כמו כלב תחש שמכבש עבר עליו כמה פעמים. משני קצוות הבמה עמדו שתי מגלשות, והחשש שזה יהפוך למתקן שעשועים למבוגרים, הלך והחמיר.

אלא שפה דווקא הפתיעו לטובה רקדני קליפה והכוריאוגרפית עידית הרמן. היו הרבה רגעים של יופי, הרבה רגעים חינניים, והרבה התכתבות עם המוזיקה. החלק השלילי קשור להבעות הפנים החובבניות להפליא של הרקדנים/שחקנים; זה היה מעין מחול בוטו פוגש שנה א' ללימודי משחק. ותאמינו לי, זה לא היה מפגש נעים.

הערה נוספת: כשרקדן פועל על הבמה, הוא יוצר מוזיקה של חבטות וחיכוכים, שלפעמים לא הולמת את המוזיקה שברקע. התנשפויות מכוונות ואחרות עשויות להשתלב או ליצור דיסוננס, ויש להקדיש לכך שימת לב מיוחדת.

עכשיו, מרגע שהעיפו את הפסנתר מהבמה, המצב השתפר פלאים. הפילהרמונית נשמעה מצוין, ויואל לוי הגיש פולחן אגרסיבי, משונן, ער, מחדש, מלהיב, מכאיב ורבגוני. לא ניתן היה שלא להתלהב, למרות שחלוקת הקשב (אם זה המונח הנכון) נעה בין התזמורת לרקדנים.

אגב, שותפתי לחוויה, שגנחה בהתרגשות אחרי רחמנינוב, לא הבינה למה התלהבתי מהפולחן.

כן, אתם צודקים: את כל זה אני כותב כדי שתדעו שמישהי מוכנה להיראות איתי בציבור.  

*

הערה אחרונה: הבמה של האודיטוריום מכוערת, ממורטת, האגפים מכאיבים לעיניים, הקיר ה"אקוסטי" מאחור נראה כאילו פרדי קרוגר עשה עליו חזרות ל"אדוארד ידי מספריים", והחוויה כולה לא נעימה. לוח הנחושת על הפסנתר לא תורם. בקונצרטים ראוי להחליש את האור מעל הקהל, ולהתחיל להשתמש סוף כל סוף בהגברה מלאכותית (מהסוג המעודן, המסייע, הכוונה), אחרת האודיטוריום לא ייוושע.

והערה פוסט-אחרונה לקהל: אם יש לך ריח רע מהפה ואתה מוצץ סוכריית מנטה, זה לא עושה ריח טוב, אלא רק נושא את גלי הריח הרע על אדי המנטה.

ארז אשרוב

נ.ב. המוח האנושי הוא מתג הפעלה של מנגנון השמדה עצמית

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: