ההיסטוריה המלאה של הניצוח, בקיצור נמרץ

פעם, לפני כמה מאות שנים (התאריך המדויק נשמט מזיכרוני), העניינים היו פשוטים. גם המוזיקה הייתה פשוטה ונעה קדימה בקווים ישרים, נגנים הסתדרו לבד, הכול היה טוב. אבל אז החלו עניינים להסתבך, המוזיקה נעשתה קצת יותר מורכבת, ובשלב מסוים החליטו שיש צורך במישהו שינחה את הכל, שינהיג, שיפקח, בקיצור – מנצח.

הסיבה לכך הייתה כפולה: מצד אחד, במוזיקה הקלאסית שלטו בני אצולה, והם פחדו שמא העם יראה שקבוצה של 40-60 נגנים מסתדרת לבד, יסיק מסקנות, ומשם הדרך לאנרכיה קצרה. מצד שני, פילוסופים של האמנות הבינו שמשהו חסר: יושבת קבוצת נגנים בחצי מעגל, ומבחינה אסתטית חסר מישהו באמצע, שייצור סימטרייה, ימלא את החלל הריק. בתחילה השתמשו בוואזה, אבל אז החליטו שצריך משהו יותר מעניין, שלא יסתיר את הנגנים. הרעיון להביא רקדנית בטן נפסל, וכך נולד מקצוע המנצח, שמסתיר רק חלק מהנגנים חלק מהזמן (שהרי לפי האמרה הנודעת אי אפשר להסתיר את כל הנגנים כל הזמן).

אגב, התיעוד הראשון של אדם עומד מול תזמורת ומנופף בידיו מחזיר אותנו לשנת 1681, לחצרו של הקיסר ופטרון האמנויות האוסטרי דוהנלד פון-מק ה-II, מטורלל ידוע שעליו מבוסס הסרט "טירופו של המלך ג'ורג' ה-II." האיש, שכינה את עצמו "ציפור מחול קטנה ("טאנצפוגליין"), היה מפרפר בכנפיו אנושות ומפזז מול התזמורת, למבוכת המוזמנים. תיעוד מאוחר יותר של מקרה דומה אירע בתוכניתו של דן שילון, כאשר יוסי שריד "ניצח" על הפילהרמונית הישראלית במרצ מוגזם, ועורר את החשש שמא תנועות ידיו הפראיות יגרמו לו להינתק מהקרקע.

אבל חזרה להיסטוריה: בתחילת ימי הניצוח העניינים היו פשוטים – המנצח עמד במרכז, בידו מוט גדול אותו העלה מעלה מטה, על מנת לשמור על הקצב של היצירה. עם הזמן, בגלל דאגה ליערות הגשם, המקל הגדול הפך למוט קטן, "בּאטוֹן". ומרגע שהמנצחים החזיקו ביד משהו קטן יותר (אין פה כוונה למשחק מילים), הם גילו שיש להם חופש גדול יותר: פתאום הם יכולים להזיז את הידיים בתנועות אקספרסיביות ,להפיק מחוות, לעורר את הרושם שהם עושים משהו מעבר להכתבת קצב. כך, בתחילת המאה ה-20, נולד המנצח הכוכב, זה שאינו רק מוזיקאי אלא חצי רקדן שמתייסר על הבמה לא פחות מהסולן והנגנים בתזמורת. היה זה טוסקניני ,מאבותיה של אחינועם.

מעניין לבדוק את המקור האטימולוגי של התואר "מנצח" בשפות שונות. באנגלית הוא מכונה "קונדקטר", בדיוק כמו האיש שבודק כרטיסים ברכבת. מישהו שמוליך ,מוביל, דואג להתנהגות (קונדקט) תקינה. בגרמנית הוא "לייטר", דהיינו מנהיג, מנהל, מוליך (בשתי השפות מוטמעת גם הולכה חשמלית, וכך רומזים לנו שיש בכוחו של המנצח להעביר חשמל בתזמורת ובקהל). לייטר הוא גם סולם בגרמנית ,ו"לייטונג", ניצוח, נשמע כמו מיתר פוקע. בשאר השפות העיקרון די דומה, ואילו בעברית נבחרה המילה "מנצח": שמתם את הצבר בראש פלוגה של נגנים, הוא כבר ינצח, ואולי אפילו יקבל כנפי צניחה. לפעמים זה יישמע כנצח עד שהוא יגמור עם יצירה, לפעמים הוא נראה כמו חוצן, לעיתים אפילו עולה ממנו צחנה ,אבל הוא מסתכל על הבאטון הקטן ואומר "זה מה שיש ועם זה ננצח!"

 ישראלי אמיתי.

אם כך, תפקידו האמיתי של המנצח הוא לשכנע את הקהל בעזרת תנועות גפיים שיש במוזיקה יותר ממה שמסגירים הפנים המשועממים של הנגנים, שמרוכזים עד מאוד בתווים שלפניהם. מה שמביא אותנו לנקודה הכי מעניינת בתופעת המנצח: למרות שמדובר בכוכבים של ממש, אנשים שמרוויחים יותר מטובי הנגנים, שהשמות שלהם מובלטים על עטיפות דיסקים יותר בגדול משמות המלחינים –  "קרסטובסקי מנצח על סטראווינסקי", כשלמען ההגינות צ"ל "סטראווינסקי בביצוע הרשל קרסטובסקי ותזמורת"), שתמונותיהם מופיעות על גבי הדיסקים במקום תמונות המלחינים, ועדיין, במהלך הקונצרט אנחנו לא רואים את פניהם .הם מפנים את הגב לקהל. מדובר באנשים שהחלק הכי חשוב עבורם בביקור אצל ספר זה הקטע שהוא מראה להם איך הם נראים מאחור .אנשים שיכולים להגיע להופעה עם פצעון גדול על האף בלי לדאוג שהקהל יתמקד אך ורק בזה כל הערב (מה שהיה מניב שיחות-טרקלין כגון "נו, איך היה בטהובן?"… "גדול, לוהט ומאיים להתפרץ".)

ייתכן שהדבר בא למנוע מהקהל לגלות שאפילו על פרצופו של המנצח שולטת הבעה משועממת, כאומר "קיבינימט, עוד פעם סימפוניית ההפתעה". אגב, סימפוניית ההפתעה נקראת כך כי הקהל מאוד מופתע אם יש עונה שהיא לא מנוגנת. בכלל, להיידן היו שמות מוזרים לסימפוניות שלו: לסימפוניה מס' 43 קרא "כספית", ברמיזה לחומר שגרם לטירופו של הקיסר פון-מק השני; למס' 55 קרא "המנהל", כי אם מנגנים אותה לאחור שומעים נאצות נגד מנהל האקדמיה למוזיקה בה למד; למס' 63 קרא "רוקסולן", והיא הוקדשה לתרופה האהובה עליו נגד עצירות; למס' 96 קרא "הנֵס" כי חשב שזה ממש נס שכתב כל כך הרבה סימפוניות; למס' 105 קרא "נושם דרך שורשים", והיא כתובה לתזמורת ולמקהלה בלתי נראית.

לסיכום ההרצאה ,המנצח אמור לעמוד באמצע הבמה ולא להפריע לנגנים. בתום שנים ארוכות של לימוד מפרך, כשהוא בקי בכל חוקי המוזיקולוגיה, מנצח טוב מגיע לחזרה ואומר לתזמורת "אתם תנגנו מהנייר ואני אעשה תנועות משונות, העיקר שלא אפריע לאף אחד". עובדה: בטהובן בערוב ימיו ניצח על יצירותיו למרות שהיה חירש, וזה לא הפריע לאיש.

במיוחד לא לבטהובן עצמו.

ארז אשרוב

מודעות פרסומת

%d בלוגרים אהבו את זה: