סוג של הגות

מרסל דושאן, "אראטום מוזיקל – 7 וריאציות על שליפה של 88 פתקים", פסנתר: סטפן גינסבורג, סב-רוזה, 68 דק'

תו אחד בודד בכל פעם. זה מה שנקרא הפסנתרן לנגן. תו אחד בודד. כל אחד מ-88 הקלידים זוכה למגע קצר אחד בכל אחת מהווריאציות. וזהו. זו היצירה. אנטי-תיחכום: על המבצע לנגן את כל התווים במידה שווה של חוסר איכפתיות, ללא הטעמה, בקצב אחיד. סדר נגינת התווים נקבע על ידי שליפת פתקים ממוספרים מתוך כד.

הרעיון כולו נשלף מתוך הקופסה הירוקה של מרסל דושאן. או בעצם של Rרוז סֶלַאוִי. מאה שנה חלפו מאז נהגה.

בווריאציה הראשונה מנוגנים התווים ביובש, בהפוגות ארוכות יחסית. הם מופרדים היטב אחד מהשני; בווריאציה השנייה הם מנוגנים עם פדל ההשהיה של הפסנתר, כך שאחד מחלחל לתוך השני ונוצרים מעין אקורדים; בווריאציה החמישית מנוגנים כל התווים פעמיים – פעם מהסוף להתחלה, ופעם בסדר ה"נכון".

אורכם של הפרקים נע בין 3 ל-8 דקות, אולם הווריאציה הרביעית, מרכז היצירה, שכותרתה "לאט מאוד, חזק", נמתחת על פני למעלה מ-36 דקות. הרווחים בין התווים משתנים – 13 שניות, 26, 17… בממוצע יש לכל תו 24 שניות. אתם מוזמנים להקשיב להם מתאדים עד דוק, נעלמים מן האוזן, אולי לחלוטין ואולי לא, לתהות אם אכן הפסקתם לשמוע אותם, אם אולי הצליל עוד נעוץ במוח מבלי לצאת בעוד קיומו הפיזי בחלל פסק, או שאולי הוא ממשיך אך אוזניכם כבר לא מה שהיו פעם (אם אי פעם היו). ההופעה של כל תו חדש דרמטית, סערה אחרי שקט.

האם זאת אכן "טעות מוזיקלית"? האם זו מוזיקה? אנטי-מוזיקה? האם זה שווה-ערך לתשיעית של בטהובן, או של ברוקנר? שאל קייג': מה מוזיקלי יותר – צליל של משאית חולפת, או צלילה של משאית החולפת על פני בי"ס למוזיקה? לצורך הביצוע השתמשו בפסנתר ביזנדורפר שקודם לכן שימש לנגינת הקרייזלריאנה של שומאן. האם התוצאה הייתה פחות מוזיקלית אם היו משתמשים בפסנתר רוסי יד-שנייה שקודם לכן ניגנו בו סולמות? כנראה שלא לדעת דושאן, שייעד את היצירה לכל מקלדת שלא תהיה.

יומיים האזנתי לדיסק הזה ללא הרף, מה שלא ניתן היה לבצע עם ברוקנר או בטהובן. האם הדבר הופך את התשיעיות שלהם לפחותות-ערך מול התווים האקראיים של דושאן? מוזיקה אמורה הרי לרגש, לגרום לך לתחושת התעלות, לא? בטהובן מרגש. אתה ניצב מולו וברור לך מעבר לכל צל של ספק שאוזניך עדות לאמנות שגיבה. יש מלחינים אינטלקטואליים, אבל פנייה לאינטלקט אינה ערובה למוזיקה מרגשת (אלא אם כן היא מרגשת למרות האינטלקט שמאחוריה). יש מלחינים פרימיטיביים. פרימיטיביות עשויה לרגש, כמובן, אבל הפרימיטיביות שבפניה אנחנו ניצבים במקרה הנוכחי כל כך מוחלטת, שאין לה סיכוי לרגש. זו התחתית של התחתית. מלבד "4:33" של קייג', זו כנראה היצירה הקלה ביותר לביצוע בהיסטוריה של המוזיקה, אפילו בהשוואה למוזיקה של הראמונס, לדוגמה. האם יצירה שקל לנגן אינה בעלת ערך? אם כך, מדוע קמו לראמונס כל כך הרבה מעריצים בכל רחבי העולם? האם אני שואל יותר מדי שאלות?

העניין במוזיקה הוא כנראה שהיא לא אמורה לעשות משהו ספציפי. האבסטרקטיות המובנית במוזיקה הופכת אותה לפונקציונלית. אנחנו מערים לתוכה את התכנים, לפי תבניות מחשבתנו, ומאותו רגע כבר לא חשוב מה הייתה כוונת המלחין ומה חושבים אחרים: היא תרגיע אותנו, תסעיר אותנו, תלווה אותנו בשעת הספונג'ה, ברגעי זעם, ברגעי אבל… לכל מצב רוח יש מוזיקה משלו, ולהפך.

הדיסק הזה, שהוענק לי על ידי חבר שאמר "על זה שום קיסר לא יגיד שיש פה יותר מדי תווים", קסום בעיניי. אפשר להאזין לו בקשב רב ולראות כיצד כל תו הופך לעולם בפני עצמו; אפשר לשים אותו ברקע, להסתובב בבית, ולהיות מופתע כל פעם מחדש כאשר אתה שומע צליל – היי, משהו קורה! ומעבר לזאת הוא כל כך זעום ומימי, שניתן לשמוע אותו אפילו במצבים שלא בא לשמוע מוזיקה; סוג של הגות. המוזיקה מופשטת על ידי מבצעיה, אפילו.

 א"א

מודעות פרסומת

%d בלוגרים אהבו את זה: