הסוטה

09-03-2013 12;46;19

צילום: אבי תל

"בוא, תיכנס, שב, אני כבר מתפנה," אמר הפסיכולוג, דוקטור הוֹפְנָר, ברנש שנראה בערך בן שישים ולבש חלוק לבן של קופת חולים. הגיל והחלוק, בשילוב עם קומתו הנמוכה, מבנה גופו המלא, פניו החלקים התמימים ושיערו הלבן הקצר העשוי בפריזורה מיושנת סביב פדחת, יצקו בי רושם חמים ומעורר אמון שלפניי עומד ללא ספק ספר מנוסה, שהולך על נוסחאות קלאסיות שהוכיחו את עצמן, ולא עושה ניסיונות מודרניים בראשיהם של גברים. ולא פחות חשוב – זול!

"סליחה עוד שנייה," הוא אמר לי, וחזר להתרכז בסלולרי שלו, שהשמיע קולות משונים. הכרתי את המוזיקה… אנגרי בירדס. האיש טלטל את הטלפון כה וכה, מרח עליו אצבעות, ובסוף נואש. "תגיד, אולי תוכל לעזור לי לעבור את השלב הזה?" הוא הרים אליי מבט בתקווה.

"תביא," אמרתי. "אה, כן… בוא תראה: אתה מעיף את הציפור הכחולה פה לאמצע, דופק על המסך, היא מתחילה להתפרפר ועושה נזק איום ונורא ומפנה לך מסלול ירי. עכשיו אתה מכוון את החמקן הצהוב למוט העץ הזה שתומך בכל, שוב דופק על המסך, החמקן מרסק את זה, והנה – הכול נופל."

"שלושה כוכבים!" שאג דוקטור הופנר בשמחה. "תודה. כבר חצי שעה אני מנסה לעבור את השלב הזה. תגיד, במסך לפני יש איזה בננה שאני מנסה להוריד. תוכל לעזור לי גם שם?"

"לא נראה לי שזה כדאי. התור בחוץ כבר די ארוך ואנשים נעשים חסרי סבלנות."

"כן, אתה צודק. צודק. אז…אפשר כרטיס מגנטי? ארז אשרוב, מה? פעם ראשונה אצלי. אז מה הבעיה, ארז?"

"תראה, הייתה לי תחושה בזמן האחרון שאני קצת תלוש מהמציאות. שאני לא כמו כולם. חריג."

"חריג מאיזו בחינה? ולמה רק בזמן האחרון? אולי זה קשור לגיל? שהרי איך ייתכן שרק בגילך המתקדם התחלת להרגיש חריג?"

נשמעה דפיקה בדלת, ומישהי שרבבה את הראש פנימה. "סליחה על ההפרעה, דוקטור הופנר, אבל דוקטור ציקונוב רוצה לדעת אם הצלחת לעבור את שלב שבע-עשרה."

"הבחור פה עזר לי," הוא הצביע עליי. "תגידי לה שבהפסקה אני אראה לה, ושננסה שנינו לבדוק איך משיגים את הבננה." האישה נעלמה. "איפה היינו? אה, כן, הרגשת החריגות. אז למה לדעתך אתה מרגיש חריג?"

"אני באמת לא יודע. אני מניח שזה בגלל שעכשיו אני בא במגע עם הרבה יותר אנשים, דרך פייסבוק, אז יש לי יותר פידבק, אם לקרוא לזה ככה, ואני נחשף יותר למה שאנשים חושבים ולאיך שהם מתנהגים, ונראה לי שאני ממש לא… לא… שאני חריג, בקיצור."

"במה זה בדיוק מתבטא? על פי הביצועים שלך עם הציפורים אני יכול להסיק בוודאות שיושב לפניי אדם עם יכולת מנטלית גבוהה, אולי אפילו בעשירון העליון. ייתכן שמכך נובעת תחושת החריגות שלך?"

"לא, לא, אני מטומטם בדיוק כמו כל השאר. אולי אפילו קצת יותר. זה לא העניין הזה. פשוט… תראה, כולם נראים לי על סף משבר כל הזמן. וכולם על תרופות וכדורים וסמים לשיפור מצב הרוח. הם בדיכאון ואני שמח. שמח! כבר לא נעים לי להודות בזה בשיחות עם חברים; זה כמו לעשות יוגה ליד מישהו עם גב תפוס, או לעשות ג'אגלינג ליד קטוע זרועות, או לדבר בהיגיון  ליד שטייניץ. זה גורם לי לנקיפות מצפון. אני מרגיש כאילו אני בוגד בחברה, או לכל הפחות מקלקל את המרקם החברתי. השמחה שלי חורה לי."

"מעניין," אמר דוקטור הופנר וחכך בזקנו הלא קיים. "מעניין. ואתר באמת שמח? כלומר, לא מדובר באיזו אשליה עצמית, או באיזה התקף מאניה מתארך שאחריו תגיע דפרסיה ארוכת טווח?"

"לא. חד וחלק לא. מאז שאני זוכר את עצמי אני שמח, מחייך, ואנשים נוטים לנסות לנצל אותי בגלל זה, אבל זה כבר סיפור אחר. אלא שרק עכשיו התחלתי להבין שאני חריג, קוץ של אופטימיות חסרת הצדקה בתחת צובה של חברה שהיא פסימית ומדוכדכת, וכנראה מסיבות מוצדקות. וזה ממש לא מהנה לגלות בגילי המתקדם שאני לא מציאותי. אני רוצה ליישר קו עם החברה."

"שמח, מה? טוב, זה באמת מוזר, ובארצנו אתה לא תגיע רחוק אם תמשיך לחייך; אצלנו השמחה הלגיטימית היחידה היא שמחה לאיד. תראה, אם זה היה מקרה רגיל, הייתי אומר שאין לך מה לדאוג ושהתקפי חרדה רציניים כבר בדרך, ושולח אותך הביתה לחכות להם. אבל אתה כבר בן 47, אז אני בכלל לא בטוח. בכלל לא בטוח. אז תראה מה נעשה. אני נותן לך מרשם לשישים כדורים של דֶּפְּרֶסָנוֹל פורטה. זה יספיק לך לחודש לפחות. אני רוצה שתיקח אחד בסביבות ארבע אחר הצהריים, ועוד אחד שעה לפני השינה. זה לא עובד מיד, ההשפעות יגיעו אחרי שבוע, ובכל מקרה, תקבע תור איתי לעוד שבועיים, ונראה איך אתה. אם עדיין תמשיך לחייך נשקול להחליף לכדור אחר, תרופה של הקו השני, אולי איזה מרסן סרוטונין, מדכא דופמין או משהו דומה. בסדר? ושיהיה בהצלחה."

קמתי ופניתי לצאת. "תודה דוקטור, שימחת אותי מאוד."

"אשרוב!" הוא רעם כשידי כבר הייתה על הידית. "זה מדרון חלקלק. תישמר!"

א"א

מודעות פרסומת

שיעור באש – מערכון נוסטלגי מלוחלח

פנים. כניסה לבית. נשמע צילצול פעמון. אישה שנראה בעליל כי היא במהלך עבודה פיזית, כנראה עוזרת או מטפלת, ניגשת לדלת.

אישה: (מבטא זר) מי שם?

גבר 1 (קולו נשמע): איווט שם? בעל הבית נמצא?

אישה: אין בעל בית. אני פה מטפלת. אני איווט זה אני.

גבר 1: זה מביטחון כללי איווט, הבאנו לך את תוצאות הסיווג הביטחוני שלך. תפתחי.

היא פותחת את הדלת. בפתח ניצבים שני גברים לבושים בחליפות זהות, רציניים להחריד. אחד מהם מחזיק מסמכים.

גבר 1: (לשני) צק, צק, צק; היא פתחה את הדלת. תרשום את זה. (לאיווט) זה רע מאוד איווט שפתחת. רע לסיווג הביטחוני. זה לא ביטחוני לפתוח דלתות, אפילו לא לביטחון הכללי. בגלל המצב הביטחוני: זמנים קשים. (פאוזה) אז מה… את פה לבד. השאירו אותך לעשות מה שאת רוצה… (מדגיש ברמיזה) מה ש-את רו-צה.

איווט: אני מטפלת בילד של האדון. משחקת איתו, מכינה לו אוכל, מרק.

שני הגברים: (נזעקים) מרק!

הם רצים בפאניקה מוגזמת למטבח, היא אחריהם בבהלה. הם מרימים את מכסה הסיר שעל האש ומביטים אחד בשני בהבנה.

גבר 1: שרפת את המרק, איווט. שרפת!

איווט: (חרדה) אני עניתי לדלת שלכם, בגלל זה חם מדי. מרק לא נשרף, מרק לא יכול להישרף.

גבר 2: עובדה; נשרף!

גבר 1: שלא תחשבי, יש לנו פה (מכה על המסמכים בידו של גבר 2) את כל המידע עליך. ידוע לנו… (מדגיש) י-דו-ע ל-נו שזו לא הפעם הראשונה שאת שורפת מרק. ומה התכוונת לעשות עם המרק השרוף הזה? לתת לילד? אה?! שתלך הקיבה, שיעלה החום, שיקיא, שייתקע שקד מרק בגרון, שהגרגל'ה של הילד ייחנק, אוי גרגל'ה, שהאבא ידאג, שהמדינה תתעכב, שעניינים מדיניים יחכו, הפיחות יזחל, תהליך השלום יידחה? הרי המטבח אמור להיות שטח סטרילי. וככה את רוצה לקבל סיווג ביטחוני? אה איווט? מה את חושבת – שאפשר לתת לילדים מרק שרוף? פחמים?  מה אנחנו – ברוסיה?

איווט: אני מהפיליפינים.

גבר 1: אל תסטי מהנושא. ככה התחילה גרמניה הנאצית.

גבר 2: (מודאג) היא אמרה פיליבסטר?

גבר 1: לא, פיליפינים.

גבר 2: דולפינים?

גבר 1: פי-לי-פי-נים!

גבר 2: אה! (מדבר לתוך מיקרופון זעיר בשרוולו) אפס-1 למוקד, האם אתה שומע אותי? כאן אפס-1.

מכשיר קשר: רות עבור.

גבר 2: אבי, תבדוק לי במחשב איפה זה האלפינים. בטח ליד נחלת בנימין.

מכשיר קשר: אפס-1, אין רחוב בשם הזה, עבור. (שניהם מביטים עליה).

גבר 1: מה עכשיו? אין רחוב כזה. מה בדיוק התוכנית שלך, איווט, או שאולי אני צריך לקרוא לך (מבטא גרמני) פון-איווט, או אולי (מבטא ערבי) איווטאללה?!!

איווט: (מתחילה לבכות) אני לא יודעת מה רוצים, אני עושה אוכל לילד, למה צריך משטרה בשביל זה? ילד בריא.

גבר 1: לא משטרה, ביטחון כללי – בגלל זה קוראים לזה "כללי", כי יש בזה הכל. את יודעת שהמעסיק שלך, אבא של ישי…

גבר 2: (מתקן) אלי.

גבר 1: (ל-2) תודה ג'ון ג'יי.

גבר 2: (ל-1) שום דבר, סאליבן.

גבר 1: (לאיווט) אלי, האבא של אלי איש נורא חשוב. את יודעת מה הוא עושה?

איווט: לא יודעת מה הוא עושה. אני חושבת הוא שחקן – בכל מקום תמונות גדולות שלו.

שניהם: (מביטים אחד בשני) מיתממת.

בקצב הולך וגובר

גבר 1: לא יודעת.

גבר 2: מטפלת?

גבר 1: מרגלת!

גבר 2: משתוללת…

גבר 1: מתבלת…

גבר 2: מתבוללת!

גבר 1: מתייוונת!

גבר 2: מגלגלת…

גבר 1: סמים?

גבר 2:  קניידלעך.

גבר 1: מרק, אה!?

גבר 2: מה אומר לך השם קרופניק?

גבר 1: מה אומר לך השם גורנישט?

גבר 2: מה אומר לך הצליל הבא: (מוציא מכשיר מורס קטן מהכיס ומתקתק בעצבנות ליד אוזנה. מדגים בקולו) בי… ביבי… ביבי… בי… בי… בי… ביבי… ביביבי.

גבר 1: מה אומר לך הקול הבא: (צורח בהיסטריה, ישר לתוך האוזן שלה) ווואאאהאהאהההההא!!!

שניהם ביחד: (צועקים לתוך אוזניה משני הצדדים) מפוטרת!

גבר 1: היידה איווט, יאללה תארזי את הפקלעך, תארזי את הקניידלעך ולעוף מפה…

גבר 2: לעוף! (הם דוחפים אותה החוצה, סוגרים את הדלת ושרים אחריה) היידה איווט, היידה הביתה.

גבר 1: (מרוצה מעצמו) טיפלנו במטפלת.

גבר 2: עכשיו הילד בטוח. (קורא) ישי!!!!

גבר 1: (מתקן) אלי.

גבר 2: שיהיה. (קורא) אלי, הפירומנית הלכה. עכשיו אתה בטוח. בוא מותק, רוצה לשחק עם האקדח שלי?

א"א (נכתב במקור בסביבות 1998. איכשהו נשאר אקטואלי)

%d בלוגרים אהבו את זה: