כשראיתי את מל גיבסון מתראיין אודות הסרט החדש שלו, גם שמחתי שהוא חזר לעבוד, וגם התפעמתי מהסיפור. כשיצאתי מהסרט שלמרבה הדאבה נקרא בעברית "הסרבן" (אני נוטה לסבור שזאת הסיבה שראיתי אותו באולם קולנוע קטן), עדיין שמחתי והתפעמתי.
מל גיבסון מביים אקשן בצורה שרידלי סקוט יכול רק לחלום עליה – אולי אפילו זה לא – והפעם יש מה שאין אלא להגדיר "שירה בתנועה", עם פעלולנים ותנועות מצלמה בכוריאוגרפיה שקשה להבין איך בוצעה. גם החלק הלא-מלחמתי הפותח את הסרט, שבו אנחנו מתוודעים בחיוך תמידי אל נעוריו של דזמונד דוֹס, עשוי היטב, יציב, ואפילו עושה שימוש לא רע במוזיקה, מה שלא ניתן להגיד, לדוגמה, על זוועה מוערכת כמו "ווסטוורלד".
אין פה מעבר חד מחייו הפסטורליים-אך-מוכי-טראומה של דוס ישר אל שדה הקרב, משום שלטירונות ולהכשרה שלו יש תפקיד משמעותי בעלילה. אבל דווקא החלק המהותי הזה מהווה את החוליה החלשה, לא ממש באשמתו: ההשוואה עם "פול מטאל ג'קט" של קובריק בלתי נמנעת, ועם כל ההערכה שאני רוחש לווינס ווהן בזכות "בלש אמיתי", הוא פשוט לא מסוגל להחזיק סרט הזנה ל-ר. לי ארמי, וגם אם התסריטאי סיפק לו ירידות משעשעות על הטירונים, על הפסגה של פמ"ג כנראה בלתי ניתן להתעלות, וממילא אנחנו מהדור שידע את "קצין וג'נטלמן".
אם עוד לא נתקלתן/ם בסיפור, זאת התמצית: דוס התגייס מרצונו לצבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, למרות שיכול היה לקבל דחייה מתמשכת משום שעבד במפעל ספנות שתמך במאמץ הצבאי. אלא שלדוס היו עקרונות, והוא סבר שזה רק הגון להתגייס בשעה שכזאת. מצד שני, אחד מהעקרונות הכי בולטים שלו היה "לא תרצח", כך שהוא סירב לגעת בנשק. כשכולם יצאו למלחמה כדי להרוג, הוא יצא למלחמה כחובש, להציל חיים. הצבא קרא לזה "סרבן מצפון," ואילו הוא הגדיר את זה "משתף פעולה מטעמי מצפון".
השורה התחתונה: האיש יצא לקרב, לאחד משדות הקטל הכי נוראיים שהיו אי פעם, לא חמוש.
קאט לשדה הקרב. אנחנו כבר יודעים שלמל גיבסון אין בעיה עם קרביים שפוכים, וזה בערך אחד הדברים הראשונים שאנחנו רואים בחלק המלחמתי של הסרט. זוועות לא חסרות פה, אבל את הזוועות האלה כולם מכירים. זה גם לא אמור להפתיע, במיוחד לאור העובדה ש-Hacksaw Ridge, בתרגום חופשי "רכס המסור", זכה לכינוי כי חלק ניכר מהחיילים האמריקאים שעלו עליו שלמים גמרו בשני חלקים.
אבל הפעם האכזריות האבסורדית וחוסר התוחלת של הכול הן רק הרקע להתנהלות של דוס (ואני נמנע בכוונה מבדיחות זולות על היתרונות שבגיוס דוסים לצבא), שכאמור נכנס לתופת הזאת בלי נשק. רווי בפנאטיות דתית מיטיבה, האיש הבלתי נתפס הזה נשאר על הרכס למשך 12 שעות אחרי שכול חבריו החי"רניקים החמושים נסוגו, ושלה משם 75 פצועים, שאלמלא הוא היו נשארים שם למות.
12 שעות בשטח אויב, בלי נשק, עם פד גזה ומורפיום.
זה פחות או יותר הדבר הכי מטורף ששמעתי אי פעם (קחו בחשבון ששמעתי את קצב נואם להגנתו), וזה קרה באמת. חייל בודד, שחיף דרבי צדוק, בלי אולר, בשטח אויב, תחת הפצצות ואש צלפים (גיבסון לא הכניס את הקטע שדוס חטף יריית צלף שריסקה לו את הזרוע, כי חשב שהקהל לא יאמין), חילץ 75 פצועים. בכוח האמונה. [טריוויה: הוא טען שחילץ חמישים, הצבא טען שהיו מאה, אז הם התפשרו].
זאת אפילו לא גבורה. זה חסר הגדרה מילונית ובדיוני. זה הופך כל מיתוס על גבורה צבאית לזניח, חותר תחת המושג עצמו. האיש לא הרג איש במלחמה, ובזכות זה שהלך נגד הזרם אבל בעקבות עקרונותיו, הפך לגיבור המלחמה הכי פראי שיש.
אנדרו גארפילד, שלהבנתי היה ספיידרמן עד לאחרונה, מתלבש מעולה על התפקיד; טרזה פאלמר יפה כמו חטא, ולצערי זה אפילו לא החטא שלי; יוגו וויבינג טוב בתפקיד אבא דוס; בסאם וורת'ינגטון תמיד נהדר לצפות; ולוק ברייסי שובה. אחד הדברים הראויים בסרט הוא שהמפקדים והקצינים לא מתוארים כסתם סדיסטים ו/או מרובעים, אלא כאנשים מורכבים שמנסים לפתור דילמה צבאית סלאש אנושית.
זה סרט נהדר, בלתי נשכח, מעורר מחשבה, שמן הסתם יקטוף פרסים רבים, במיוחד עבור גיבסון, גארפילד והפעלולנים. אבל בהיותי קטנוני, שני דברים הציקו לי במיוחד.
הראשון היה האחרון: הקטעים הדוקומנטריים הנספחים לסרט אמנם מספקים את הסיומת שאסור היה להגיש בצורת כיתוב או סצנה מנופחת של הענקת עיטור, אבל מהווים אנטי-קליימקס בפני עצמם. אין להם מקום במיקומם הנוכחי, וצריך היה להעביר אותם אל אמצע הקרדיטים, או לבונוסים בדי-וי-די.
הדבר השני והמהותי היה רשת המטען שהחיילים מטפסים עליה כדי לעלות לרכס. זה פשוט הוציא אותי מדעתי. נכון שזה מאוד סינמטי ואפילו סימבולי כשלוקחים בחשבון את הצד הדתי ו/או הסיזיפי, אבל אין שום היגיון בדבר הזה. גם אם החיילים היו נאלצים לטפס בכול הסתערות, מה מנע מהיפנים לחתוך את הרשת, או להשליך עליהם רימונים, או סתם לירות עליהם מלמעלה, או להפגין זיקה לימי קדם וסתם לשפוך עליהם שמן רותח, או במקרה הכי אכזרי שניתן להעלות על הדעת, להקניט אותם במבטא צרפתי?!
וגם אם כל זה לא היה קורה, איך כל הסיוע האווירי והימי לא העיף את הרשת הזאת לקיבינימט?
בהיותי נוקדני עד טמטום ואובססיבי לגבי דברים שאין בהם כל תועלת לחיי, יצאתי לחקור את הנושא. מסתבר שאכן הייתה רשת דומה בקרב הוא, רק שהיא הייתה הרבה יותר קצרה, צרה ופחות מרשימה, ושאחד משלושת החיילים שהתנדבו לטפס על הרכס ולתלות אותה היה דוס, מה שאולי מסביר את הצגתו כעז הרים באקספוזיציה בסרט.
אלא שסרט הוא סרט, דרמה היא דרמה, ולפעמים חייבים לבחור בחירות אמנותית אפילו כשבאים לתאר משהו חסר תקדים, כדי להעצים מצד אחד, ומצד שני לא להפריז (ע"ע הצלף והזרוע).
אזהרה: ספוילרים שאינם באמת ספוילרים.
כך קרה שגיליתי שהמשפט הצבאי לא התרחש, כך גם ההברזה הכפויה מהחתונה, שאביו של דוס איים באקדח על דודו ולא על האמא (שהייתה נוכחת), שסמייטי לא היה קיים באמת אלא מהווה הלחם של כמה דמויות, שלמרות שזה נראה כמו הפרזה דרמטית החיילים אכן חיכו שהוא יגמור להתפלל ואכן דאגו להשיב לו את התנ"ך שאיבד כשנפצע, ושחייו של דוס אחרי השיחרור היו רחוקים מלהיות נעימים, כך שמי שקיווה לתגמול אלוהי – או אנושי – יתבדה.
דוס קיבל את עיטור הגבורה מידי הנשיא טרומן, אבל יצא מהמלחמה עם 90 אחוז נכות. לפני אוקינאווה הוא היה בפיליפינים, חטף שם שפעת שגזלה ממנו בסופו של דבר ריאה וחמש צלעות, וזה בנוסף לקליע הצלף שריסק את זרועו ולרימון שריסק את רגלו. הוא התקיים בקושי, עבד חלקית במיני משרות, ואילו אשתו עבדה במשרה מלאה, חלתה בסרטן השד, ואז מתה בתאונת דרכים כשהוא הסיע אותה לבית חולים.
א"א
החיים בתהיתי 