השולף האיטי במערב

איך יוצרים קסם?
לי עצמי אין מושג, אבל לנארד כהן מומחה בזה. קחו לדוגמה את השיר הראשון מהתקליט החדש שלו, שנקרא "לאט", וכבר בשמיעה ראשונה הפך לבשר מבשרי, להמנון בקצב מארש מתון של חצי האי ארז.
"אני מאט את הנעימה / מעולם לא אהבתי את זה מהיר / את רוצה להגיע לשם בהקדם / אני רוצה להגיע לשם אחרון / זה לא מפני שאני זקן / זאת לא הדרך בה חייתי / תמיד אהבתי את זה לאט / זה מה שאמא שלי אמרה".
אחרי כמה שורות של עמדה מעט סרקסטית, מאוד אאוטסיידרית, מגיעה השורה הרומזנית, "תמיד אהבתי את זה לאט", ואחריה השורה שכבר הופכת את זה לממש מגונה: "זה מה שאמא שלי אמרה".
אבל הבית השני מבקש ממך לשכוח מהאלוזיה המינית, וממשיך להסביר את התנהלותו האיטית (אירופאית, מיושנת, אם תרצו) של הדובר, שהולמת להפליא את הצילום שלו על העטיפה המכוערת להחריד:
"אני שורך את הנעליים / אבל אני לא רוצה לרוץ / אני אגיע לשם כשאגיע / אין צורך באקדח הזנקה / זה לא בגלל שאני זקן / וזה לא בגלל מה שעושה הגסיסה / תמיד אהבתי את זה לאט / אצלי לאט זה בדם".
זה לא בגלל מה שעושה הגסיסה – אוי, כמה שזה יפה.
בבית הבא הוא מרחיב את הקרֶדו שלו, אבל פתאום חוזר לעניין האמא:
"תמיד אהבתי את זה לאט / מעולם לא אהבתי מהר / אצלך זה חייב לעוף / אצלי זה חייב להימשך / זה לא מפני שאני זקן / זה לא מפני שאני מת / תמיד אהבתי את זה לאט / זה מה שאמא שלי אמרה".
ועכשיו קורה נס:
"כל המהלכים שלך מהירים / כל הפניות שלך מדויקות / תני לי להסדיר את הנשימה / חשבתי שיש לנו את כל הלילה / אני אוהב לקחת את הזמן / להשתהות כשהוא עף / סוף שבוע על שפתייך / תקופת חיים בתוך עינייך".
הושענה! החתיאר הגוסס, המת, לא רק קם לחיים, אלא מצדיק את הרמיזה המינית מההתחלה ועושה סקס! והכי חשוב: רומנטי. כהן על שלל גווניו; אצלו זה לעולם לא חד-משמעי וחלק. השירים הטובים שלו הם תמיד קובייה הונגרית שאתה לא נועדת לפתור.
בסוף, כיאות לאחד שמודע היטב לעובדה שכולם דיסקרטיים, אבל פשוט חייבים לפגוש המוני אנשים כשהם לא לבושים, הוא דורך קצת על הרומנטיקה: "אז בייבי תרפי ממני / בעיר צריכים שתחזרי / במקרה שהם ירצו לדעת / אני רק מנסה להאט".
שוב, פרוש מהעולם. נזיר.

א"א

אני, Чингис

קיים פולמוס מחלוקתי שלם סביב נושא הנאמנות, הבגידה, הפילגשים, הנשים והמוסר בכללותו. אני עצמי טוען מאז ומתמיד שמוסר הוא רק סוג של דג, בעוד רבים טוענים שמוסר הוא האם-אמא של כל התורות הפילוסופיות.

ובכן, אני לא בנאדם שטחי, אז כדי לבדוק את הטענות האלה הלכתי ורכשתי את "אתיקה" (תורת המידות) של ברוך שפינוזה, והדבר הראשון שהזדקר לנגד עיניי היה שהמחיר, 98 ₪, פשוט לא מוסרי – למה שאדם מן היישוב (חיפה), שרוצה לרכוש השכלה ולהתעמק מעט בפילוסופיה, ייאלץ להוציא סכום כל כך נכבד, שיכול להספיק לשניים-שלושה בקבוקי ליטר של וודקה אלכסנדרוב?! הרי שפינוזה הוא המצע, אבן היסוד לפילוסופיה המודרנית, הציר, נקודת המפנה, ובלעדיו לא ניתן להמשיך הלאה ולהגיע מתוך הבנה מלאה לשופנהאואר, קאנט, ראסל, ויטגנשטיין, שטייניץ…

על כל פנים, חיפשתי לגלות מה מניע אותנו כיצורים יצריים, ליבידיניים, ובעמ' 256 מצאתי את ההגדרה הבאה: "התשוקה היא עצם מהותו של האדם, במידה שמשיגים אותה כנקבעת לפעול דבר מה מתוך איזו הפעלה נתונה שלה."

אה… האמת, זה לא ממש עזר לי. חיפשתי במפתח המונחים סקס, או בוגדנות, ושניהם נעדרים. כנראה ששפינוזה לא היה בעניין, כי ממש לא ברור לי איך כותבים ספר שלם על אתיקה בלי להזכיר ולו במילה אחת סקס. או לפחות פיסטינג.

אז הלכתי אל הפסיכולוגית שלי, לשאול אותה מה בעצם מבדיל ביני לבין שאר האנושות, ובעיקר ביני לבין שטייניץ. וזאת היא אמרה: "כבר דיברנו על זה, ארז, שאתה פשוט חרא של בנאדם. אתה נותן לצ'ופצ'יק שלך לנהל אותך, ושום דבר לא עוצר אותך בדרך אל הכיבוש".

ועל זה אני משלם?!!? הסברתי לה בפעם האלף שאני נשאר איתה רק כי היא דומה לפסיכולוגית של טוני סופרנו, ויצאתי בחמת זעם (הדלת האחורית נתקעה).

התשובה השטחית והילדותית הזו לא סיפקה אותי, כמובן, אז קבעתי תור אצל מתקשרת. זו נתנה לי לקרוא כמה משפטים בקול רם, ורק בגלל המידות האירופאיות שלי לא נפלתי על הרצפה בשאגות צחוק. אבל, אחרי כמה זמן אצלה התחלתי לראות סגול, וכל הממדים התערבלו, והרבה יותר מזה אני לא זוכר, אבל כשחזרתי לעצמי היא אמרה לי שיש הסבר מאוד פשוט: "באחד הגלגולים הקודמים היית ג'ינגיס חאן. חלק ניכר מהאוכלוסייה המערבית הלבנה בנוי בעצם מצאצאים שלך, והקרמה שלך דורשת שתמשיך ותכבוש הלאה, עד סוף הדורות".

וזה מה שאני עושה מאז המאה ה-13 ועד היום?

"כן, זה ייעודך על פני כדור הארץ. נאנוּ-נאנוּ".

דווקא נשמע הגיוני… ממונגוליה לקווקז עם הטטרים… ומקווקז לכאן הדרך קצרה! ויש לי מראה מעט מונגולי…

כן, זה בדיוק אני! רוכב לי על פני היבשות וחובץ סטייק טרטר מתחת לאוכף, כובש ובוזז ורומס בחדווה שאין לעצור, ללא כל נקיפות מצפון (שפינוזה: "עצב בלוויית אידיאה של דבר בעבר, שאחריתו הייתה [רעה] יותר משקיווינו"), ועל דגליי המתנוססים בעוז מעל המחנה רקום המוטו שלי: "אני שטוף-זימה, משמע אני נקי".

כל זה עוד לא פתר לי לחלוטין את סוגיית המוסר, אז נאלצתי להפעיל את המוח. גלגלתי את חיי לאחור, חשבתי על כל האנשים שהכרתי ושאני מכיר, התרכזתי, שחזרתי לאחור את צעדי כולם על לוח השחמט של חייהם, והתחלתי לראות מבנה, דוגמה חוזרת של התנהגות. ואז: אהה! עליתי על זה!

עניין המוסר הוא עסק מאוד פשוט. האוכלוסייה נחלקת לשניים: החצי האחד מורכב מאלה שהם יוצאי חלציי, בניו ובנותיו של צ'ינגיס (כך יש לבטא את שמי), נשים וגברים שתחושה עזה של ייעוד מיני מנחה אותם בחיים ומדרבנת אותם הלאה, ובעולמם של אלה פשוט לא קיים מוסר, לפחות לא בתחום ההתנהגות הסקסואלית.

אתם תמצאו שרימפס בירמולקה לפני שתמצאו מוסר מיני אצל מישהו מאלה. החצי האחר של האוכלוסייה הם אנשים מעט כבויים יותר, שאינם בנויים לכיבושים – פשוטי העם, הנשלטים, הנתינים שלי – ואלה המציאו להם את המילה הזו, "מוסר", כדי להצדיק את הליבידו המעט אפרורי שלהם. שפינוזים כאלה. ויקטוריאניים.

ותוך כדי זה הם לא שמו לב, השפינוזים, שהם אחראים לאחד העיוותים המוסריים הגדולים ביותר שידעה האנושות: הנישואים. תסבירו לי מה בדיוק מוסרי בחתימת הגורל הזו; מה כל כך נאצל בזה שאדם בדמי ימיו הולך וחובר אל מישהו אחר, והופך למקבילה המינית של האיש במסכת הברזל, מתוך איזו אמונה משונה שזהו, הוא מנוילן לעד ומחובר לשישים השנים הבאות רק אל אדם אחד.

אם זה המצב, הבו לי מוסר. אבל עם הרבה שום!

א"א