אפרו לי לתוך המטבוחה

השעה שלוש לפנות בוקר, ואני עצבני.
עצבני הלכתי ברגל ממרכז הכרמל הביתה, בקצב חילי, מקלל.
בני היצאניות המטומטמים האלה. בני תשחורת מעלי צחנה. דלי-שכל מהמאה העשרים. פרמשתקים חנוקים.
ד-ג-נ-ר-טים. הייתי רוצח את כולם אלמלא הניירת הכרוכה בזה.

פשוט – ביקרתי במחלקה האונקולוגית; יש שיקראו לזה מועדון "ביט".

הלכתי לראות (ובעיקר לשמוע. ועכשיו גילוי נאות) חבר בשם אורי מילס, בהרכב ששמו "מטבוחה".

בכניסה החתימו את הזרוע שלי – BEAT – ותהיתי אם זאת חוויה הכרחית ליהודי שחי בארצו.
ועוד לפני הקופה, במסדרון-חנק של עישון בשר אנושי, התרחקתי מהנבלות בכניסה שעישנו. צעירים שהשכל עוד לא עלה להם לראש. יצאתי מנקודת הנחה שזאת הסיגריה האחרונה שלהם לפני המופע, אבל בפנים החוויה הייתה נעימה במידה דומה – למרות השלטים ולמרות שמדובר במועדון של העירייה (אתו"ס, שעוד לא ענו לפנייה שלי) ולמרות שאין מאפרות – מעשנים. ומאפרים על הרצפה, כי מה, למעשן הממוצע ולכל מה שקשור להיגיינה ולאסתטיקה הרי אין כל קשר.

עד שהתחילה ההופעה התנגנה מוזיקת טראנס מונוטונית, משמימה, אבל בסוף נכנעתי בהנאה מסוימת ופיזזתי כאותו שור תוקפני. אפילו חייכתי, בחסות תחליף הגינס.

"אסור לעשן פה?" שאלתי את הברמנית.
"תיאורטית", ענתה. "המאבטח מסתובב מדי פעם".
"כן, מסתובב עם סיגריה".
ילדה בת עשרים וקצת, שעושה משהו כמו 200 שקל בלילה מטיפים, וחוזרת הביתה למיטה הריחנית שלה, לישון עם הרעש הפנימי באוזניים והמסרטנים בריאות.

ואז התחילה ההופעה. מטבוחה הם באמת הקצה הרחוק של הנתיב (סוף הדרך); הם הדבר העכשווי; הם משלבים מוזיקה אלקטרונית עם כלי נשיפה (כולל חמת החלילים האימתנית של מילס), גיטרה, כינור (והכנרית גם רוקדת), מתופפת. הם מולטי. הם מלהיבים, הם קצביים, הם מלודיים, ועוד הרבה דברים טובים. הם עם היד על הדופק ועם הדוב על הדבקה (כן, שתיתי קצת). פשוט תענוג. הם הסינמטיק אורקסטרה של הציונים. שילוב מנצח של יצר ויצירה.

אלא מה, די מהר ברחתי, כי כאמור, הרגשתי חנוק. הוקפתי פקאקטים מעשנים שטינפו לי את הריאות, והיו לי שתי ברירות: לשסף את הגרונות הטמאים של כל כופרי הקדמיום, או לצאת. משום מה, בחרתי באופציה השנייה, למרות שהראשונה עדיין מעלה חיוך על פניי: אחרי הכול, הם גם ניסו לרצוח אותי בהסוואת מקלחות מבליחות של אורות עכורים וגם קלקלו לי הנאה מוזיקלית, שתי עבירות שדינן מוות. אבל לא נורא – המוות שלהם כבר בדרך: ראיתי את מאות האורות הקדמיים שלו אורבים מנצנצים באפלת המועדון, מלאכי שאול שנעים בתנועה עיגולית מגובה המותניים שלהם אל הפה.

וביט – אלה פתחו איתי חשבון. מוטב שידעו: קווקזים, אם נושפים עליהם עשן, מפעילים את הלהביור.

א"א

מודעות פרסומת

%d בלוגרים אהבו את זה: