זה היה קצר

החיים נמשכים

מתחת לרגלינו

המתים מפסיקים

 

א"א

מודעות פרסומת

לא עסק לזקנים

!This ain't rock'n'roll, this is senilicide

 

מלבלב בי חשד מבוסס למדי שאנחנו עדים לפריחתה של תופעה שניתן לכנותה מִיזוֹגֶּרוֹנְטוֹלוֹגְיָה – שנאת זקנים.

ליתר דיוק מדובר במעין שנאת נישה, שכן היא אינה מופנית כלפי זקנים באשר הם, אלא רק כלפי אמנים ותיקים, עשירי ניסיון ותהילה, שמאחוריהם קריירה מרהיבה. למעשה, הם אפילו לא חייבים להיות זקנים במובן הקלאסי של המילה, אלא רק "זקנים" בעיני המתבונן.

כשמונטי פייתון עשו מופע קאמבק (מזהיר והיסטרי) לפני שנתיים-שלוש, נפוצו בדיונים לפני ואחרי – ואפילו בביקורות – הערות כגון "כמה הם הזדקנו", "לג'ון קליז יש כרס", "זה סתם אותן הבדיחות מפעם", וכול זה כנראה מתוך ההנחות שאנשים נורמליים לא מזדקנים במהלך ארבעים שנה; שאתה אמור להישאר דקיק ושרירי כדוגמן גם בגיל 75 ושבכלל חשוב איך אתה נראה למתבונן בזמן שאתה מבצע את האמנות שלך; ושבדיחות ומערכונים שהחזיקו מעמד ארבעים שנה, שינו את עולם ההומור (עם לא מעט עזרה מספייק מיליגן) ועדיין מענגים מיליונים ברחבי העולם, לא אמורים להישמע פעם נוספת. לפחות לא מחוץ למסך הטלוויזיה.

תופעה זהה, אולי חריפה אף יותר, מתקיימת כשמדובר בלהקות ובזמרי רוק. הטוקבקיסט הממוצע – ולפעמים מבקר המוזיקה המאוד ממוצע – יצביע על כך ש"הם הבינו שרק בישראל אפשר למכור את הסחורה המשומשת הזאת", מבלי להתייחס לעובדה שהזמר או הלהקה הספציפית חורשים את העולם כולו בהצלחה; יודיע ש"ימי הזוהר שלו מאחוריו", תוך התעלמות בוטה מכך שטיבה של הגלוריה מונדי להתפוגג במהירות; ויעלה את הטיעון ש"אין להם מה לחפש על הבמה בגיל כזה".

מה שמשתמע בסופו של דבר מכול הטיעונים והטענות האלה, זה שהאנשים המדוברים אמורים היו לסגור את הבסטה מזמן. מבחינת המיזוגרונטולוג המצוי, אמנים לא אמורים להמשיך להתפרנס מאמנותם אחרי גיל… נגיד 54. ובגיל שבעים, כמובן, הגיע הזמן שיעלו על הנַרַיאמָה. השירים לא אמורים להישמע פעם נוספת. לפחות לא מחוץ לקופסה עם רמקול.

מובן מאליו שזה טיעון מטומטם של אנשים מטומטמים, אבל להגנתם ייאמר שאולי לאו דווקא קהות השכל היא שמפעילה אותם, אלא הפחד. אולי בכלל מדובר בגרונטופובּיה – לראות אמן רוק אהוב ונערץ מזדקן, זה בדיוק כמו להביט במראה בעיניים פקוחות, כמו להתגנב להציץ בדיוקן המתקמט שלך בעליית הגג. זאת בניגוד לצפייה במונטי פייתון בטלוויזיה, שם הם נשארים קפואים לנצח בגילאי עשרים ושלושים הנחשקים.

 

המיזוגרונטופוביה זכתה לטוויסט מעניין עם הגעת המופע של קווין ואדם למברט לתל אביב.

מצד אחד, שוב עלו הטענות האוויליות ש"הם באו לעשות עלינו קופה" (כי מה, קווין זה משהו מפעם, ואנחנו לא פראיירים), ומצד שני השילוב הזה של שני חברי קווין עם אדם למברט גרם לגרונטופובים בלבול מוחלט, קיצר את חיווטי תודעתם וגרם לשני צדי המוח שלהם לדבר אחד עם השני בארבעה קולות צעקה: הרי מדובר פה בזקנים, אבל יש פה גם בחור צעיר, ופרדי אין! כל זה בוודאי נראה להם כמו איזה טקס נקרופילי פגאני לא מובן, דבר מה בלתי מפוענח כמו מחזה של צ'כוב.

אז הועלתה הטענה ש"זה לא קווין". ונכון, זה לא קווין, אבל זה הדבר הכי קרוב, והרי אם רק בריאן מיי היה מגיע עם הרכב שנקרא "בריאן והמייז" ומנגן יצירות חדשות שלו, כולם היו בוכים שהוא לא שילב קטעים מהרפרטואר של קווין.

האנשים שטוענים ש"זה לא קווין" מציעים בעצם שמיי וטיילור יפסיקו להופיע עם האוצר שהיו שותפים לבריאתו, מה גם שהם ממש בגיל הנריאמה.

המטומטמים שבמטומטמים השמיעו את הטענה החצופה, הברברית באופן דאעשי, שזאת "להקת קאברים של קווין". פה כבר לא עומדת לזכותם הגנת דוריאן גריי; אלה סתם דבילים שמקומם ברסיטלים של קני ג'י. הרי אפילו על להקת קאברים של קווין לא היו מתלוננים שהיא להקת קאברים של קווין.

אז שוב, נכון, זה לא קווין – זה קווין ואדם למברט. איזו חרב פיפיות היא ההצעה לשיר עם קווין: מצד אחד חלום בל ישוער, ומצד שני ברור שלא יחדלו להשוות אותך לזמר שאת אלה שניתן להשוות אליו אפשר לספור על אצבעות יד אחת. בחור אמיץ, אדם למברט.

אז נכון, אדם למברט אינו פרדי מרקיורי, אבל פרדי מת בטרם יספיקו המיזוגרונטולוגים להכתירו כ"זקן", וההופעה חייבת להימשך. האם הגיוני והוגן שהמוזיקה הגאונית הזאת לא תנוגן בווליום מלא בפני קהלים נלהבים על ידי האנשים שבאמת יודעים איך לעשות אותה? זאת בכלל דרישה מתקבלת על הדעת?

בנוסף, אנחנו חייבים לסמוך על בריאן מיי ורוג'ר טיילור שהם מספיק מנוסים, שהם מוזיקאים מספיק רגישים ונבונים, וקצת יותר בקיאים מכולנו בכול מה שנוגע לקווין ולהופעות חיות, כדי לבחור בזמר הולם.

והם בחרו באדם למברט.

ואדם למברט אינו פרדי מרקיורי.

אבל אני חייב להזכיר לכם שאחרי כל קונצרט של מוצרט הקהל יצא מצקצק – "כן, זה היה יפה, אין ספק, אבל באך הוא לא".

ואחרי כל קונצרט של בטהובן הקהל פידר את אפו תוך השמעת הטרוניה – "רעיון מעניין, לשלב מקהלה בסימפוניה, אבל מוצרט הוא לא".

 

ואתם, המתלוננים הכרוניים, המיזוגרונטופובים שתקועים על היציע במופע של החבובות וסובלים מהתגרמות האוזן – אוהבי מוזיקה אתם לא.

 

א"א

The Great Equalizer

אומרים שהמוות הוא "המשווה הגדול" – עשירים ועניים, נקלים וקדושים, אמנים ואזרחים נורמטיביים, ניצבים כולם שווים על אותו המישור, ללא הבדלי דת, מין, גזע, מספר לייקים או כמות הפעמים שברח להם בתחתונים. מעלה על הדעת את המונח "ממרח סתמי".

ניסיתי לגלות מה מקור הביטוי.

ב-1646 כתב ג'יימס שרלי שיר שנקרא "Death the Leveler", המוות המשווה, אם כי המילה level משמעה גם להכרית, אז ייתכן ששרלי עצמו חשב גם הוא על הממרח הסתמי.

אבל מסתבר שהיה מי שהקדים אותו: 11 שנים לפניו, בבוסטון, מתיישבים פוריטנים הגו את האידיאל על פיו החינוך יהיה המשווה הגדול של האומה. שוב ממרח סתמי, ועוד הוכחה לכך שהאמריקאים מאז ומתמיד היו תמימים. עד היום נפוץ שם הביטוי בהקשר לחינוך, כשלכול אדם סביר ברור לחלוטין שמבחינה אינטלקטואלית זה הדבר האחרון שהחינוך אמור לעשות, ואילו מבחינה חברתית זה הדבר האחרון שהוא עושה.

אבל לפני שרלי ולפני הפוריטנים מבוסטון, היה קהלת: הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל, מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא, וְלַזֹּבֵחַ, וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ:  כַּטּוֹב, כַּחֹטֶא–הַנִּשְׁבָּע, כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא. זֶה רָע, בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ–כִּי-מִקְרֶה אֶחָד, לַכֹּל; וְגַם לֵב בְּנֵי-הָאָדָם מָלֵא-רָע וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם, בְּחַיֵּיהֶם, וְאַחֲרָיו, אֶל-הַמֵּתִים.

אין לי מושג למה הוא לא הזכיר את עניין התחתונים; אולי הוא היה פוריטן. ואולי הוא פשוט לא זכה לתרגם את סדרת "קפטן תחתונים".

ב-1985 עלתה הסדרה הבריטית "המשווה", עם אדוארד וודוורד, שכבר עבר לעולם שכולו ממרח סתמי. יותר אהבתי את קאלאן, אז הוספתי את הפתיח שלו.

בסופו של דבר אני לא יודע מה המקור לביטוי, אבל כשיצאתי היום מהבית עלה על דעתי שהאובך הוא-הוא המשווה הגדול: עכשיו המכוניות של כולם נראות בדיוק כמו המכונית שלי.

א"א

ג'וליאן עושה את המוות

האזנתי לג'וליאן בארנס מקריין את ספרו "אין מה לפחד".

ככה לפחות קוראים לספר בעברית, אבל נראה שלא ניתן לתרגם את שמו באופן מספק, שיעביר את הדו-משמעות, שכן השם הוא אמפיבולוגיה: Nothing to be Frightened of יכול להתפרש כ"אין ממה לפחד", אבל בהרהור שני כ"האין הוא הדבר ממנו יש לפחד".

באופן דומה, כששואלים אותי מה שלומי, אני עונה, "לא יכול להיות יותר טוב". נשמע אופטימי, אבל זאת עוד אמפיבולוגיה. "לא יכול להיות יותר טוב" היא גם הצהרה קיומית דעוכה: הגענו לשיא; השיא מפוקפק, חרא, ועם זאת שיא. לא ישתפר. לא יכול להיות יותר טוב.

לטכניקה הזאת יש עוד שם – Equivocation, שפה מעורפלת. פעם השתמשו בזה כדי להישבע שבועות שקר, או יותר נכון כדי לשקר מבלי לשקר: אתה אומר משהו, והמבין יבין מה שמתחשק לו להבין. אלוהים, בינתיים, מעלים עין.

בספר עוסק בארנס במוות, בהרהורים על המוות, בהכנות למוות, בסקירה היסטורית של המוות, בפחד מפני המוות, אבל בעיקר בכך שאנחנו לא יכולים להתכונן למיתה עצמה, שהרי אין מורים מנוסים בתחום. "בעיקר" היא מילה מטעה, כי אולי זה רק הרושם שלי. בספר הנהדר הזה הוא יורד לשאול, אבל מצליח לשזור בו באופן מבריק את קורות המשפחה שלו, את הרקע הצפוד ממנו נבט. לפעמים נדמה שהעיקר (שוב המילה הזאת) הוא דווקא תיאור המוות הרגשי המשפחתי שבארנס ואחיו נבטו ממנו. המוות ממנו נולדו חייהם.

בתור אתאיסט מוצהר הוא מדבר יותר מדי על אלוהים, לטעמי נושא-שאינו-נושא, אבל גם במקומות האלה הוא מצליח לספק תובנות מעניינות, תוך היעזרות בשלל מקורות, כולל אחיו הפילוסוף שמעקם אף כשבארנס טוען שזווית הראייה שלו היא זווית ראייה של פילוסוף.

בארנס הוא פרנקופיל מוצהר, ובמסגרת הנקרופיליה המסוימת שהספר מחייב הוא מביא שלל סיפורים על סופרים, מוזיקאים ואמנים אחרים שסיימו את חייהם בדעיכה מחרידה של היכולות המנטליות; הקלישות המבהילה של הזיכרון הוא עוד נושא… עיקרי בספר. משום כך הפתיע אותי שלא הזכיר את סיפורו של בודלר, שבסוף ימיו טופל על ידי נזירות שסילקו אותו מעליהן מפני שהדבר היחיד שהצליח להוציא מהפה היה – למרבה ההפתעה לא "בורדל" – "קְרֶה נוֹ" (Cré nom!), קיצור של Sacré nom de Dieu, שבזמנו נחשב חילול השם. אולי האפזיה של בודלר הייתה טריוויאלית מדי בעיניו של בארנס.

כן לאקי, אפזיה אלוהית, אתה יכול להירגע.

בכול מקרה, השבוע חזרתי הביתה עם שק אוכל לכלבים, 15 קילו בלבד. עליתי לדירה כשהשק על הכתף, שתי מדרגות בכול צעד, והבחנתי שנדרש ממני מאמץ רגלי רב יותר בהשוואה לעלייה רגילה במדרגות, ללא משא. לא בדיוק רגע ארכימדי. אבל אז נזכרתי שהייתה תקופה ששקלתי בדיוק 15 קילו יותר ממה שאני שוקל היום. בלתי נתפס: איפה בדיוק הכלתי את שק האוכל הזה, ולמה אז לא הייתי שם לב לכך שהעלייה במדרגות מאומצת יותר מהרגיל?

כמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי לשער איך יכול היה להסתפח משקל כזה לגופי.

ואז חשבתי שאולי כזה הוא המוות: אתה משיל ממשקלך עוד ועוד, עוד 15 קילו של מזון פרימיום בכול פעם, בכול פעם לא מצליח לדמיין איך בכלל ייתכן ששקלת יותר, איך בכלל ייתכן קיום כבד יותר, עד שלא נותר כלום.

וגם אז אתה לא מצליח לדמיין איך פעם היה יותר.

אז בסופו של דבר אולי אין מה לפחד מהאין.

א"א

ows_137963211335655

בארנס ואשתו המנוחה, פט קוואנה. צילום: ג'יליאן אדלסטיין, סטאר טריביון

41rjDZUJFjL._SY344_BO1,204,203,200_ אין_מה_לפחד(2)

השולף האיטי במערב

איך יוצרים קסם?
לי עצמי אין מושג, אבל לנארד כהן מומחה בזה. קחו לדוגמה את השיר הראשון מהתקליט החדש שלו, שנקרא "לאט", וכבר בשמיעה ראשונה הפך לבשר מבשרי, להמנון בקצב מארש מתון של חצי האי ארז.
"אני מאט את הנעימה / מעולם לא אהבתי את זה מהיר / את רוצה להגיע לשם בהקדם / אני רוצה להגיע לשם אחרון / זה לא מפני שאני זקן / זאת לא הדרך בה חייתי / תמיד אהבתי את זה לאט / זה מה שאמא שלי אמרה".
אחרי כמה שורות של עמדה מעט סרקסטית, מאוד אאוטסיידרית, מגיעה השורה הרומזנית, "תמיד אהבתי את זה לאט", ואחריה השורה שכבר הופכת את זה לממש מגונה: "זה מה שאמא שלי אמרה".
אבל הבית השני מבקש ממך לשכוח מהאלוזיה המינית, וממשיך להסביר את התנהלותו האיטית (אירופאית, מיושנת, אם תרצו) של הדובר, שהולמת להפליא את הצילום שלו על העטיפה המכוערת להחריד:
"אני שורך את הנעליים / אבל אני לא רוצה לרוץ / אני אגיע לשם כשאגיע / אין צורך באקדח הזנקה / זה לא בגלל שאני זקן / וזה לא בגלל מה שעושה הגסיסה / תמיד אהבתי את זה לאט / אצלי לאט זה בדם".
זה לא בגלל מה שעושה הגסיסה – אוי, כמה שזה יפה.
בבית הבא הוא מרחיב את הקרֶדו שלו, אבל פתאום חוזר לעניין האמא:
"תמיד אהבתי את זה לאט / מעולם לא אהבתי מהר / אצלך זה חייב לעוף / אצלי זה חייב להימשך / זה לא מפני שאני זקן / זה לא מפני שאני מת / תמיד אהבתי את זה לאט / זה מה שאמא שלי אמרה".
ועכשיו קורה נס:
"כל המהלכים שלך מהירים / כל הפניות שלך מדויקות / תני לי להסדיר את הנשימה / חשבתי שיש לנו את כל הלילה / אני אוהב לקחת את הזמן / להשתהות כשהוא עף / סוף שבוע על שפתייך / תקופת חיים בתוך עינייך".
הושענה! החתיאר הגוסס, המת, לא רק קם לחיים, אלא מצדיק את הרמיזה המינית מההתחלה ועושה סקס! והכי חשוב: רומנטי. כהן על שלל גווניו; אצלו זה לעולם לא חד-משמעי וחלק. השירים הטובים שלו הם תמיד קובייה הונגרית שאתה לא נועדת לפתור.
בסוף, כיאות לאחד שמודע היטב לעובדה שכולם דיסקרטיים, אבל פשוט חייבים לפגוש המוני אנשים כשהם לא לבושים, הוא דורך קצת על הרומנטיקה: "אז בייבי תרפי ממני / בעיר צריכים שתחזרי / במקרה שהם ירצו לדעת / אני רק מנסה להאט".
שוב, פרוש מהעולם. נזיר.

א"א

לרכוב על התנין (מכתב פתוח ל-ג')

alligator-ridingחבר,

חשבתי עמוקות על מסכת הטיעונים שלך אודות יתרונות החיים הקצרים בעידן המודרני, ולאחר עיון מדוקדק הגעתי למסקנה שאם מודדים את תנין התובנה שלך מקצה זנבו ועד נחיריו הקטלניים, יוצא שאורכו בולשיט.

הבה נהפוך את טורף העל הזה על גבו, נפתח את קרביו ונבחן: הלב והכבד שהתקנת בו, שייכים לעמך במלעיל, לפרולטריון, ואתה אינך כזה. כל התלאות הכלכליות והסיבות ה"אקטואריות" (מה זה בכלל?) עליהן דיברת, אינן חלות עליך, מהסיבה הפשוטה שאתה מרופד היטב בממון. לא, שנייה, אני לא טוען שאתה עשיר מופלג, טייקון, מיליונר או אוליגרך, אבל אתה בהחלט מסודר, ומסוגל להרשות לעצמך בקלות את ניתוח המעקפים הביורוקרטי הקטן שיביא אותך ואת יקיריך בכבוד לגיל מופלג.

ובכל זאת אתה מתרץ את ההרס העצמי שלך תוך גיוס טיעונים אקטואריים שלא חלים עליך כלל, ובוא נודה בזה: גם לא על אלה שכן צריכים להיות מודאגים מהם.

הסיבה? הייתי סוטה לתחום הפסיכולוגיה הזולה ומניח שיש משהו בתוכך שמעורר בך חוסר שביעות רצון עמוק, איזו מצוקה נפשית עמוקה שגורמת לך לאכול ולעשן את הכמויות האלה, אבל אתה נראה לי איש שמח ומאושר בחלקו, עד כמה שהדבר ניתן, כך שכנראה מדובר בסימפטום שרובנו חולקים: הפחד משנת הנצח, מאותה ארץ לא ידועה ששום נוסע אינו שב מגבולותיה. חוץ מאלביס, כמובן. דומה שיש כאלה שכל כך חרדים מפני הסוף, שהציפייה לו אינה נסבלת עבורם; תשאל את הנידונים למוות.

ויברא אלוהים את התנינים הגדולים, ואנחנו אלה שרוכבים על גבם, ויודעים היטב שהתמסח עוד יחמוס, שיבוא יום וניחלש והם יתנערו מאתנו וינגסו בנו וייקחו אותנו איתם למצולות.

ורק בגלל זה אני אמור לעמוד מן הצד ולראות אותך מעולל את זה לעצמך, או לשתוק כש-א' או נ' מכלים את ריאותיהם ונימיהם באמצעות כימיקלים מהונדסים מתובלים בשרידי טבק? אני מודה אמנם שהכנתי לכולכם הספדים משובחים, שייקספיריים, אבל אפילו הכתיבה שלי אינה סיבה מספיק טובה למות מוקדם מדי…

אז נכון, אנחנו רוכבים על התנין ולא לכולנו יש אוכף, אבל דבר אחד מבטיחים החיים: הפתעות. לא כולן טובות, אמת, אבל ככל שהחיים מתארכים מזדמנות יותר הפתעות, ורובן חיוביות, אלא אם כן אתה ממש מוכה-גורל.

תן לזה הזדמנות: אולי תופתע לגלות עד כמה תיהנה מנכדיך; אולי תופתע לגלות שאתה לא רוצה להשאיר את בניך יתומים בגיל צעיר; תופתע לגלות כמה משמח אותך ריחו של דשא קצוץ; תופתע לגלות שוב כמה מהנה צליל נפילת מחט על תקליט; כמה טעימים מי ברז ביום לוהט; שמשחק תופסת יותר מהנה מניצחונות נדל"ן; כמה יפות יכולות להיות נשים.

ובחרת בחיים, ולכל הרוחות, תחליף את האפטרשייב!

ארז   

הטיית הפועל

הם הרגו אותנו

אנחנו הרגנו אותם

אנחנו הרגנו אחרים

אחרים שעוד יהרגו אותם או אותנו –

מישהו יהרוג מישהו, ליתר דיוק

וההם שנהרגו על ידינו

והאחרים שנהרגו על ידינו            

על חרבנו, על כוונותינו, על אדמתם או אדמתנו

לזוועתם או זוועתנו, על אפם וחמתנו

באביב הם עוד ישובו להרוג אותנו

ואנחנו בחֲרָפוֹת נחזור להרוג בהם, לחרף את נפשם

ובהקיצם מתרדמת הקורבן הם יתחילו לקרבּן

בקרב אדיר וחגיגי של הרג סתיו הדדי

והכול יחזור לשדה הקטל המקורי;

אל השחיטה הגדולה והבריאה שבראשית הבריאה.

כולם יהרגו את כולם.

כולנו נמות.

אבל נקבל 10 בדקדוק!

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: