סקריד

אחרי שעתיים-שלוש של שתייה אינטנסיבית בפאב שכונתי מתון, בורגני, ממנו נשקף נוף תמ"ע פיגומי, ניגש דווקא אליך הפסיכופת התורן ונותן לך טיפ לגבי מקום בילוי בעיר התחתית.

באופן מסורתי, איש לא מקשיב לפת"ן (הפסיכופת התורן), לעולם לא, כי כולם יודעים לזהות פת"ן על פי עיניו נעדרות המיקוד ולשונו המחורצת השלופה למחצה, וכולם נכוו מהטיפוסים האלה ומודעים לסכנה הטמונה בעיניים המהפנטות והלשון המחורצת החלקה המשכנעת, אבל אחרי שעתיים-שלוש של שתייה אינטנסיבית בפאב שכונתי מתון, בורגני, מציית לתמרורים, ממנו נשקף נוף תמ"ע פיגומי של שכונה על הר הכרמל, אתה מפתח נטייה להאמין שכדאי להישמע לפסיכופת הספציפי בפרט ולדומיו בכלל, וזין על הבורגנים ופיגומיהם המפילים פועלים זרים אל מותם.

"אתה טומי לפיד החדש שלי!" אני אומר לו בהתלהבות, ומקליד לתוך הווייז את הכתובת.

אני משער שמישהו מאתנו נוהג לעיר התחתית, כי בסוף אנחנו מגיעים לשם. אין הסבר אחר לכך שאנחנו והמכונית שבטוח אינה שלי מוצאים את עצמנו שם.

מהרחוב קשה לזהות את מיקומו של המועדון; אנחנו עוקבים אחרי הבסים, המובילים אותנו אל תור של אנשים שנראים כמו לפני אודישן לעבודה על סיפון אניית לווייתנים.

המקום חשוך לחלוטין כבר כשאנחנו נכנסים, ובהמשך הולך ונעשה שחור וחשוך עוד יותר. יש שם כמה נוריות אדומות, וזהו. התקרה נמוכה, החלל מוגבל: המקום כולו בערך בגודל הלול שהיה לי, אליו אני מתגעגע; היה משהו בקשיות של המזרן. עשרות צלליות רוקדות מוזיקת טכנו  כבדה, סמיכה, מול הדי-ג'יי, שעומד בקצה אחד של החלל המלבני. בקצה השני נמצא הבר, שברזי הבירה שלו מספקים את מקור התאורה המשמעותי היחיד, פחות או יותר.

הברמן חולש על דלפק ברוחב חליל, ושני ברזי הבירה שלו אמנם מאירים, אבל בירה אין בהם. גם צנרת אין להם. אני מחליט שקוראים לו יאיר, או בגלל האור, או בגלל ניצני. "שלושה דרינקים זה מאה שקל," אומר יאיר, "אבל שאר הערב אני דואג לכם."

זה נשמע מבטיח ומדאיג במידה שווה.

הוא שופך נוזלים כלשהם לשלוש כוסות פלסטיק גבוהות. עבות. חלביות. "מה שמת בזה בסוף?" אני צועק. הניסיון שלי להזמין מבעוד מועד משהו ספציפי או להבין מה יש במלאי, סוכל על ידי תודעת השירות הייחודית של יאיר, המבוססת על התחמקות לא מודעת לעצמו.

"זה נטול בי-פי-איי ונטול קפאין," הוא מעודד.

"אבל מה יש בזה?" אני שואל.

הוא מצביע בפרפור כף יד שאינה אלא עלה צפצפה על שלט מאחוריו שמכריז, "משקה הבית – שנאפס אשקלון + משהו". המשהו הזה נראה לי חשוד. למשקה אין טעם ספציפי, ואני משאיר אותו על הבר אחרי לגימה קטנה. שיאנסו מישהו אחר. אני מושיט את שתי הכוסות האחרות לנשים שהסיעו אותי לשם, אלא אם כן באתי לבד ועכשיו אני מטרד מיני. ואולי הפסיכופת נהג ואז ברח; זה הרי אופייני לפוליטיקאים.

בנעוריי ובבגרותי המוקדמת שנאתי מועדונים. היום, בגיל 52, משהבשלתי, אני שונא אותם עוד יותר. אבל אני כבר שם, ולעמוד זועף בפינה אינה אופציה, אז אני מנסה להיכנס לאווירה. אני מדמיין את עצמי נהנה, מדמיין שאני חופשי-תנועה כמו אישה, כמו ג'ניס ג'ופלין או בט מידלר שמחקה את ג'ניס ג'ופלין, מדמיין שאני רוקד כמו מישהו שמרגיש את המוזיקה ומתנועע בתגובה אליה, ולא בתגובה לדחפים האלימים המולדים של גופו שהמוזיקה מחזירה לערבות, ומשלה את עצמי שככה זה נראה גם מבחוץ, לאלה שמסתכלות עליי.

אני עייף והבטן שלי נפוחה מהאוכל המטוגן של הפאב. הוציאו אותי מהמים והזימים דבוקים, מתקשים לזוז. התחושה היא שכלי הדם שלי מצטמקים כמו חשופיות בשמש. אם לא אמות תוך חמש דקות זה יהיה נס.

אם זה לא מספיק, מישהו מחליט שעשן הסיגריות והגראס לא מספק הסוואה מספקת, ומפעיל מכונת עשן שמשלשלת ערפל. מיניאטורה של המועדון נפתחת בתוך ריאותיי. אבחות אור פתאומיות ולא מוסברות מגלות שהדי-ג'יי מבסוט מעצמו, אי שם על הבמה, במרחק שני מטר מלפנים.

נדמה לי שאני רואה בקהל שתי… כבר לא אומרים קוקסינליות, נכון? טרנסג'נדריות? נשים חדשות? טרנסווסטיטיות? אין לי איך לדעת, ואני לא רוצה שייעלבו אם יקראו את זה. הן נעלמים לתוך הקהל, ופתאום אני תוהה אם זה בכלל מועדון של הומואים, כי כמות הגברים שם פנומנלית. מצד שני, אף אחד לא התחיל איתי. כולם בגבם אליי. מתעלמים ממני ומתרכזים בדי-ג'יי, הצעיר ממני. בטח גם יש לו שיער, לחריאט.

המוזיקה תופסת ראש.

אני לא לגמרי בטוח שכול המפזזים מקדימה באמת חיים. כן, אני אומר לה, ברור לי שהמתים מנועים מלרקוד. ברור שאני יודע, אני אומר לה, תוך כדי חיפוש אחר חותמת המועדון על מפרק כף היד הנעדרת שלה. אבל הייתי רוצה לדמיין שחלק מהם מתים, כי לפעמים אתה מרגיש אשם שדווקא אתה עדיין חי. זאת לא אשמה גורפת, מכלה, אבל היא שם. מתייצבת מדי פעם להגיד שלום.
אל תחשבי על זה, אני אומר לה. אין בזה היגיון.

עוברת שעה, אולי עוברות שעתיים. הקצב עשה בי שמות. המחושים הפיזיים שלי נעלמו, הגוף מתגבר על הכול, אבל אני כבר לא מצליח להעמיד פנים שאני נהנה, שאני חלק מזה. אני עומד זעוף בפינה, מאחורה, בנפרד, מוקף בתאורת ברזי הבר הקלושה, ומשקיף בידיים שלובות על הרוקדים שלכדו אותי בפינה הזאת. כן, הם עדיין בגבם אליי, כולם, מתגודדים מקדימה במרחק מה, אבל זה עשוי להשתנות בכול רגע. איתות קטן של הדי-ג'יי והם יסתובבו ויסתערו.

הנשים שלי נעלמו אל תוך לב המאפליה. אני לא יודע מה מעוללים להן שם, איך אמצא אותן, מה מתחולל שם. אני חייב לחלץ אותן מלפיתת הפראים האלה. אסתער לתוך ההמון הזעום ואשלוף אותן למבטחים דרך נתיב של דם. עוד שנייה… עוד שנייה… רגע, לחטא עוד קצת את התוך ואני מוכן.

"שנאפס!" אני צורח אל הברמן. "שנאאאאאפס!"

הוא זורק אליי או עליי בקבוק שמתנפץ על הקיר בפינה. אני מלקק מהקיר בלשוני המחורצת את השנאפס ואת השחור ואת עשן הגראס ואת שברי הזכוכית ואת שרידי הדי-אן-איי של כל מי שאי פעם ביקר פה ונשען על דפנות הנפש שלי.

אני מסתובב בחזרה להביט ברוקדים, בעיניים לא ממוקדות. הם צעירים, המניאקים. אני רואה את חוליות העורף שלהם, את הגרוגרות, הרגליים הדקות, חוסר הניסיון והאונים, את כל הנקודות הפגיעות, השבירות, את חדילת מחול הדידוי העתידית שלהם. אני הולך להרוג את כולם ולעשות פה שקט. זאת תהיה זירה של טבח מרהיב, עם המוני עורפים מנותצים וגרונות נשוכים. הם לא יספיקו להסתובב. הם לא ילכדו אותי בפינה שלי, במקום המואר היחיד בגיהינום העשן הזה. ואני גם הולך לאנוס את שתי הקוקסינלים, אם אצליח למצוא אותו בתוך הגוש האפל הזה. השתחררי, נפשי, השתחררי ובצעי בהם את הפוגרום המונגולי המאופק שנולדת לבצע לפני עשרה גלגולים – החושך יאה להם!

גופי עוטה חברבורות, להבות עיניי מעמעמות את תאורת ברזי הבירה, הרמקולים שואגים מגרוני, חייהם של המפזזים מתקרבים לקצם הפראי.

אני מגרד את הגבה באגודל ורואה את השעון. כבר ארבע, שעון ננטקט.

הכוח אוזל ממני. הגוף נוטה להתכרבל בפינה עם הגב לאור המסמא של ברזי הבירה ולישון בתקווה להתעורר. בתקווה שלא. לפחות לא כאן.

אני רוצה לחזור הביתה ולא יודע איפה זה, איך אגיע לשם, מי ייקח אותי. אולי באמת הגעתי לפה לבד. אולי רק אני פה. אולי אני האחרון שימשיך לרקוד אחרי שאצא מכאן. אולי לא אצא מכאן. אולי תמיד הייתי כאן.

זה המקום היחיד.

הלול.

יש משהו בקשיות של רצפת הבטון.

א"א

מודעות פרסומת

דיפוּזיה

 

ביום השלישי בעיר זרה

אתה סופג את האקלים המקומי, או שהוא מחלחל לתוכך;

אתה הופך לחלק ממקום שאינו ביתך

ומעט שוכח מי אתה.

עם היספגות החום (או הקור) החדש

אתה עשוי גם לשכוח את טמפרטורת אהבתך,

אמונתך ונאמנותך,

מה ומי מחכה לך במקום שעזבת.

השינוי הגיאוגרפי מניב שינוי באופי.

וכשאתה מצויד באופי חדש

(הישן אולי נגנז זמנית בתא המטען הבוגדני של המטוס)

אתה לא חווה שם את בדידותך, אלא את בדידותו של נַשָּׂא האופי החדש שלך.

כך קורה שאתה עשוי לחייג בהיסח הדעת למספר שעל פמפלט הנפקניות שהרמת ברחוב,

או לפתח רומן שבועי מבושׂם עם זבנית תמרוקים בוהקת.

 

אם אתה תייר-מעת-לעת תעמוד בטרנספורמציה

אבל הנווד התמידי לעולם לא יפתח אופי יציב משל עצמו,

בהיותו נע ונד בין אוֹפַיִּים וגחמות של ערים ותרבויות זרות,

לנצח מחולל לִימְבוֹ מחלל-מהוּת.

 

אלא שאני יושב רוב הזמן בבית, כך שלי אין תירוץ.

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: