הדוור תמיד מצלצל פעמיים

האופרה "ליידי מקבת ממחוז מצנסק" מגלה טפח מהעושר המופלא שהעניק דמיטרי שוסטקוביץ' לרפרטואר המוזיקה העולמי, וגם מספקת הצצה לאישיותו ולעולם המטורף שבו חי, במעצמה אבסורדית, תחת שלטון האימים של סטאלין

כשגנרל פלוני נפח את נשמתו בבכורה של הסימפוניה ה-14 של שוסטקוביץ', אמר המלחין "סוף כל סוף מישהו הבין את המוזיקה שלי". מעבר לעובדה שהיצירה היא מחזור שירים על מוות, ואם מתעלמים מכך שהמנוח היה איש צבא שמת במהלך קונצרט (תודו שזה מצחיק), יש באנקדוטה הזו, עבורי לפחות, משהו הרבה מעבר לבדיחה גרידא. המוזיקה של שוסטקוביץ', ברגעיה הגדולים, המתפרצים, היא בהחלט משהו מסוכן, כוח טבע, נחשול פראי שההתעמתות איתו עשויה להיגמר בכניעה ללא תנאים של המאזין. אולי במותו. מי ששומע, לדוגמה, את הסימפוניה ה-11 עד תומה ולא סובל מהאצת הדופק ועלייה בלחץ הדם ודמיעה בלתי נשלטת וגרדת נפשית בלתי ניתנת לשיכוך ותחושת הזדככות מלווה בהתייפחות היסטרית, כנראה לא מבין את המוזיקה. ואילו המהדרים – מתפגרים.

כאוס במקום מוזיקה

כתיבת "ליידי מקבת ממחוז מצנסק" ארכה 26 חודשים. הבכורה נערכה בבית האופרה מאלי, לנינגרד, ב-22.1.34, תחת שם הגיבורה, קתרינה איזמאילובה. הצופים והמבקרים שבחו ואהבו; כתבו שמאז 'מלכת פיק' של צ'ייקובסקי לא היתה למוזיקה הרוסית יצירה עמוקה ומושכת כל כך. בלנינגרד הועלתה האופרה 83 פעמים, במוסקבה 97, בפני אולמות מלאים, ונראה היה שדרכה של האופרה סוּגָה בשושנים, עד שיום אחד (התאריך המדויק לא ממש ברור, אבל מדברים על ה-27 בחודש), בינואר 36', הגיע סטאלין בכבודו וכעצמו לתיאטרון הבולשוי, לחזות באופרה. האיש לא אהב את מה שראה, בלשון המעטה, ועזב את המקום בחמת זעם. הגרסאות לא מוחלטות, ולא ידוע אם עזב בהפסקה, לפניה, או בסוף הערב. לא ברור גם מה היה בדיוק הדבר שעצבן אותו, אבל בכל מקרה, כמו עם הרבה דברים אחרים שנגע בהם, גם כאן זרע נשר ההרים וידיד הילדים מוות. ביוזמתו נכתב בפרבדה, גליון מס' 27 (6633), ב-28 בינואר, 1936, מאמר תחת הכותרת 'כאוס במקום מוזיקה', שהפך עם הזמן לקלאסיקה בתולדות המוזיקה והעניק לאופרה של שוסטקוביץ' פרסום מכיוון לא צפוי. ככל הנראה, היה זה אנדריי ז'דאנוב (*1) שכתב את המאמר, וזו לשונו:

יחד עם הצמיחה התרבותית הכללית, ארצנו פיתחה צורך במוזיקה טובה. בשום עת ובשום מקום אחר לא היה למלחין קהל שידע להעריכו יותר. העם מצפה לשירים טובים, לעבודות תזמורתיות טובות וכן לאופרות טובות. בחלק מהתיאטראות מציגים כיום בפני הקהל הסובייטי הבשל מבחינה תרבותית את האופרה החדשה של שוסטקוביץ', ליידי מקבת ממחוז מצנסק, כחידוש וכהישג. הביקורת המוזיקלית, שתמיד נכונה לתמוך, שיבחה את האופרה עד השמיים, והעניקה לה תהילה. המלחין הצעיר, במקום לשמוע ביקורת רצינית שהייתה עשויה לעזור לו בעבודה עתידית, שומע רק מחמאות נלהבות.

מהדקה הראשונה, המאזין נדהם מזרם מבלבל וסותר בכוונה של צלילים. פיסות מוזיקה, התחלות של משפטים מוזיקליים, טובעות, צפות מחדש, ואז נעלמות בהמולה חורקת וצווחנית. לעקוב אחרי המוזיקה הזו קשה; לזכור אותה בלתי אפשרי. כך הלאה והלאה זה ממשיך, עד סוף האופרה. צווחות באות במקום שירים. אם המלחין נתקל בקו פשוט של מלודיה, הוא ממהר לחזור לנופים הכאוטיים של המוזיקה, קקופוניים לעתים. קצבים פראיים באים במקום האקספרסיביות שהמאזין מצפה לשמוע. ככל הנראה, רעש מייצג כאן חיבה.

אין הדבר נובע מחוסר היכולת או הכישרון להביע במוזיקה רגשות חזקים וגדולים. זה נסיון מכוון, על ידי הפיכת המוזיקה החוצה מבפנים, להבטיח שכלום לא יזכיר אופרה קלאסית, להרחיק כל אסוציאציה של סימפוניה או מוזיקה פשוטה ופופולרית, שכולם יכולים להבין. המוזיקה נבנתה על בסיס דחיית האופרה, הבסיס עליו אמנות שמאלנית דוחה פשטות, ריאליזם, בהירות-מראה ואת המילה המדוברת הבלתי מקולקלת בתיאטרון. הדבר מעביר לתיאטרון ולמוזיקה את כל הערכים השליליים המיירהולדיים (*2), שכאן הוכפלו פי כמה. כאן יש לנו כאוס שמאלני במקום מוזיקה טבעית, אנושית. כוחה של מוזיקה טובה להגיע אל ההמונים נכנע כאן לנסיון זעיר-בורגני פורמליסטי (*3) להפיק מקוריות על ידי ליצנות זולה. זהו משחק של תכסיסנות גאונית, שעשוי להיגמר רע.

הסכנה של מגמה זו למוזיקה הסובייטית ברורה. עיוות שמאלני במוזיקה נובע מאותו מקום ממנו נובעים עיוות שמאלני באמנות, בהוראת שירה ובמדע. המצאות זעיר-בורגניות סופן משבר עם האמנות האמיתית, המדע האמיתי והספרות האמיתית.

המלחין של ליידי מקבת ממחוז מצנסק נאלץ לשאול מן המוזיקה העוויתית, הנרגשת, התזזיתית של הג'ז, כדי להעניק "חמלה" לדמויותיו. בעוד המבקרים, כולל מבקרי מוזיקה, סוגדים לריאליזם הסוציאלי, מה שמומחז בעבודה של שוטקוביץ' הוא הסוג הגס ביותר של נטורליזם. הוא מגלה את הסוחרים ואת העם כעייפים וחייתיים. אשת הסוחר החמדנית, שזוכה לעושר בעזרת רצח, מוצגת כמעין "קורבן", של חברה בורגנית. הסיפור של לסקוב קיבל משמעות שאין לו.

כל זה גס, פרימיטיבי והמוני. המוזיקה מגעגעת, גונחת, נוהמת, וחונקת את עצמה כדי להביע את סצנות האהבה באופן נטורליסטי ככל הניתן. בצורה המונית זו מרוחה ה"אהבה" על האופרה כולה. המיטה הכפולה של הסוחר תופשת את קדמת הבמה. על המיטה נפתרות כל הבעיות. באותה דרך גסה, נטורליסטית, מתוארים על הבמה מוות על ידי הצלפה והרעלה.

נראה כי המלחין לא שקל למה מצפה ומה מחפש הקהל הסובייטי במוזיקה. ככל הנראה בכוונה תחילה, הוא משרבט את המוזיקה ומערבב את הצלילים בכזו צורה, שהמוזיקה הזו יכולה להגיע רק אל הפורמליסטים המנוונים, שאיבדו עוד טעמים בריאים. הוא התעלם מהדרישה של התרבות הסובייטית שכל המוניות ופראיות יסולקו מכל אספקט של החיים הסובייטיים. חלק מהמבקרים קוראים לפיאור כזה של תשוקת סוחרים, סאטירי. אולם, סאטירה כלל אינה באה כאן בחשבון. המלחין ניסה, עם כל האמצעים הדרמטיים והמוזיקליים שברשותו, לעורר את הסימפטיה של הקהל אל אשת הסוחר, קתרינה איזמאילובה.

ליידי מקבת נוחלת הצלחה גדולה בקרב קהלים בורגניים בחו"ל (*4). האין זאת שהם מריעים לה בגלל שהאופרה א-פוליטית ומבלבלת? הלא ניתן להסביר זאת על ידי העובדה שהיא מדגדגת את הטעמים הסוטים של הבורגנות, עם המוזיקה הנוירוטית, הצורחת, העצבנית שלה?

אולמות התיאטרון שלנו בזבזו כמות נכבדה של אנרגיה על הצגת האופרה של שוסטקוביץ'. השחקנים גילו כישרון יוצא מן הכלל בהתגברם על הרעש, הצווחות, וההמולה של התזמורת. בעזרת אמנותם הם ניסו לחזק את החולשה של התוכן המלודי. לרוע המזל, הדבר רק עזר לחשוף את הנקודות הוולגריות של האופרה באופן חי יותר. המשחק הכשרוני ראוי לתשואות. הנסיונות המבוזבזים – לחרטה.

שוסטקוביץ' הכיר את התרגולת: מיד אחרי שקרא את המאמר הכין מזוודה ליד הדלת, כי היה משוכנע שכל רגע יבואו לקחת אותו אל עתיד לא אופטימי. הוא היה מבועת מהאפשרות המאוד הגיונית שבעקבות המאמר יבואו לאסור ולהעלים אותו, כפי שנהגו עם הרבה אמנים רוסיים באותה תקופה. במקביל, הוא החליט (בצדק, יש לשער) לחסוך מהעם הרוסי הבשל תרבותית את הסימפוניה הרביעית שלו, שהמודרניזם שולט בה, ובמקום זאת שחרר את החמישית, המתונה, ה"נהירה", ואף נתן לה את הכותרת "תשובתו של אמן סובייטי לביקורת צודקת". נכון, בשוסטקוביץ' עסקינן, לא בשווארצנגר: הוא לא היה גיבור, רק מלחין. הוא יכול היה לשחרר את הרביעית, להקדיש אותה ל"כל קורבנותיו של סטאלין הצולע", ואז גם הוא וגם הסימפוניה היו מסיימים את חייהם באופן מהיר, חד וחלק. חלק סבורים שלא הייתה למאמר (ב-6 בפברואר, אגב, פורסמה עוד התקפה, פחות מפורסמת, על הבלט הזרם הצלול) החשיבות וההשפעה שהמלחין שייך לו. לראיה, הם מציינים כי במוסקבה אמנם הורידו את האופרה, אבל בלנינגרד היא המשיכה להציג, ושוסטקוביץ' אפילו לא איבד את משרת ההוראה בקונסרבטוריון. האנשים האלה כנראה לא מכירים את שעות הזריחה המוזרות של שמש העמים, שהרג (*5) את מרשל מיכאיל טוחצ'בסקי, שטען שאת המלחמה הבאה ינצחו בעזרת טילים. לסטאלין הרעיון לא נראה, וכשההיסטוריה הוכיחה שטעה, טוחצ'בסקי כבר לא היה בסביבה כדי להגיד לו "אמרתי לך!"

כוחו של שעמום

בשלב זה ראוי להסביר על מה המהומה הרבה. עלילת האופרה מבוססת באופן חופשי על סיפור של ניקולאי לסקוב (1831-1895). קתרינה איזמאילובה היא אשת סוחר משועממת עד מוות. בעלה זינובי יוצא למשימה דחופה, וקתרינה מנצלת את הזדמנות הפז לקחת את סרגיי, עובד חדש, כמאהבה, ולתבל את ארוחת הערב של בוריס, חותנה, ברעל עכברים. האיש מת בעוויתות. חוזר הבעל, והיא חונקת אותו בעזרת המאהב החדש. השניים מתחתנים, ובאמצע החגיגה מגלה אחד מהעובדים את גופת הבעל במרתף, קורא למשטרה, וקתרינה נשלחת יחד עם מאהבה לסיביר. בדרך הוא משטה בה ומוצא לו שעשוע חדש, מאהבת חדשה מבין האסירות שצועדות עמם, סונייטקה שמה. קתרינה האומללה דוחפת את המאהבת החדשה לנהר וזורקת גם את עצמה למימיו האפלים. סוף.

לא סיפור גאוני, גם הליברטו של המלחין ושל אלכסנדר פרייס לא ממש מבריק, אבל – יעיל. בכלל, כוחה של האופרה הזו הוא ביעילות שבה. שוסטקוביץ' מטפל בכל סצנה באופן נקודתי, ומעניק חשיבות לרגע החולף יותר מאשר לאווירה הכללית – הכול מאוד ממוקד. כך קורה שאופרה זו מצריכה שמיעות רבות כדי להיקלט היטב, ובמובנים רבים, כל מה שנכתב במאמר השטנה בפרבדה, לגבי המוזיקה לפחות, נכון (*6). אלא שכל מה שכותב המאמר ראה לנכון להציג כשלילי, חיובי, והוא זה שהופך את האופרה לייחודית. כמו בסימפוניה מס' 14 שלו, שלכאורה היא בכלל מחזור שירים, גם כאן הפסימיות חוגגת, וגם כאן המבנה מתעתע: אין אריות (כניסה ויציאה או אחרות), אין דואטים וכיו"ב, כמעט שאין מנגינה שניתן לזמזם עם היציאה, רק איזה רושם כללי, עוטף, מטריד. זו אינה אופרה במובן הקלאסי של המלה, והיא אינה עונה לרוב חוקי הז'אנר, ואכן דוחה את האופרה.

השם ליידי מקבת אינו מתאים ליצירה ולגיבורה שלה. קתרינה אינה תאבת כוח ושררה ואינה דוחפת את בעלה ו/או מאהבה למעשי נבלה. היא משועמת, חנוקה על ידי בינוניות, ואת הרציחות היא מבצעת מתוך שעמום, ייאוש ואהבה. סרגיי לא מאוהב. הוא רואה בקתרינה קרש קפיצה חברתי, ובנוסך היא מצליחה להפיג את השעמום שלו. מאוחר יותר, כשהיא משעממת אותו, הוא עובר אל סונייטקה. בוריס המשועמם מסתובב בלילות באחוזה וכך מגלה את בגידתה של קתרינה בבנו, קצת אחרי שהוא עצמו משתעשע באפשרות לבקרה בחדרה. הפועל שמגלה את גופת הבעל, נכנס למרתף מתוך הרצון להפיג את שגרת ושעמום חייו בעזרת משקה שהוא מקווה למצוא שם. את השוטרים בכלל לא מעניין הרצח מהבחינה המוסרית-חוקית שלו, אלא כאמצעי להפיג את השעמום ולבקר בחגיגה המדוברת. בדרמה המעורערת מוסרית, הקורבן הראשון הוא זינובי, דמות לא מפותחת, איש שנרצח על לא עוול, והשנייה בתור היא קתרינה, אליה מגלה המלחין אהדה רבה (כל הדמויות באופרה, מלבד קתרינה, מוצגות באור נלעג). הסיבות, כאמור, מעורפלות ומעורערות, ומי יודע אילו מניעים רעיוניים גרמו לכך.

על כל פנים, קשה להבין מה בדיוק הציק לסטאלין. האם המוזיקה? קשה להאמין, כי שוסטקוביץ' כבר כתב והציג אופרה פראית בהרבה מבחינה מוזיקלית – "החוטם", על פי סיפורו של גוגול, עם נטיות אוונגרדיות חריפות. בליידי מקבת מדובר במודרניזם בצורה מאוד מצומצמת, ומה שיש שם זה בעיקר אפקטים בומבסטיים, שצופי האופרה די מורגלים בהם. האם הפורנוגרפיה, החושניות הבוטה? שוב, קשה להאמין, כי בשנת 27' ביקר סטאלין שמונה פעמים בהצגה מאת בולגקוב", הדירה של זויה", שבה השתתפו "זונות" עירומות למחצה. האם הצעקה האינדיבידואליסטית של קתרינה? אולי. ואולי, אם הוא נשאר עד התמונה השביעית, מה שהרגיז את סטאלין היו השוטרים המשועממים, המושחתים, נציגי הממסד, שנראים כאילו הגיחו מהצד האפל של הירח החייכני של גילברט וסאליבן.

כך או אחרת, בשנת 58', חמש שנים אחרי מותו של סטאלין, ערך שוסטקוביץ' שינויים באופרה והפך אותה לפחות אלימה מבחינה צלילית ומילולית. הוויתורים בתחום המוזיקה קטנים יחסית (אך משמעותיים), והשינויים העיקריים נעשו בטקסט, שהפך יותר מתון ופחות צ'חצ'חי. אם השינויים נעשו בגלל "כניעה" לתכתיב הסובייטי, או בגלל שינויים בטעם האישי, הוא נושא לדיון חסר מוצא ועקר ממילא. יצוין רק שכשהחל שוסטקוביץ' לכתוב את האופרה הוא היה בן 26, בערך, וכשחזר אליה נוספו לו עוד 26. השנים עושות את שלהן, וכמו שאמר בנו, מקסים, השפה המוזיקלית של אביו נעשתה לקונית עם חלוף הזמן. הדבר לא הקהה בשום אופן מעוקצו ומכוחן של יצירותיו המאוחרות, אבל עצם הרעיון לחזור ולשנות יצירת נעורים (דבר שלא עשה מעולם) היה שגוי. מסיבות כאלה או אחרות, הגרסה המאוחרת זכתה בשם קתרינה איזמאילובה, וזו המוקדמת בשם ליידי מקבת. בשנת 63' חזרה האופרה לבימות רוסיה.

תיאטרון האבסורד הסובייטי

אולי הסיפור הכי טוב שקשור בליידי מקבת הוא זה: בשנת 49' קיבל מחזה של סרגיי מיכלקוב את פרס סטאלין לדרמה. למחזה קראו "איליה גולובין", והוא עסק במלחין סורר, שדמותו מבוססת בעיקר על שוסטקוביץ' אבל גם על פרוקופייב. במערכה הראשונה גולובין נמצא בדאצ'ה המפוארת שלו עם אשתו, הלבושה בהידור, מתייחסת רע למשרתת ומתלוננת שבבית העלוב שלהם במוסקבה יש רק ארבעה חדרים (הקהל התמרמר, לפי עדותו של מישל גורדי, מבקר תיאטרון צרפתי). משרת נכנס עם הפרבדה ובו מאמר שמתקיף את גולובין. בתו של גולובין, קומוניסטית נאמנה, אומרת לאביה שהמאמר צודק. במערכה השנייה גולובין פוחד להתייצב מול מבקריו ומתחבא בדאצ'ה. חבריו נטשו אותו ואשתו ברחה למעיין מרפא. ברדיו מוסקבה כבר לא מנגנים את העבודות שלו, אז הוא מקשיב לקול אמריקה, שם משבחים את המלחין הנרדף בבריה"מ, ומנגנים אחת מהסימפוניות המאוחרות שלו, משהו רעשני וצורם.

חבר של גולובין, גנרל בצבא האדום, בא לשכנע אותו לכתוב מוזיקה להמונים, כפי שעשה פעם, ואפילו מביא איתו כמה זמרים חיילים, ששרים למלחין נעימה נעימה שכתב בימיו הטובים. גולובין מאזין, דמעות בעיניו, והוא מתיישב וכותב קונצ'רטו לפסנתר רווי מלודיות. במערכה השלישית הוא חוזר מקונגרס הלוחמים למען השלום בפריז, ומספר לאשתו איך התרגש כשראה שם 500 אלף גברים, נשים וילדים, מריעים לסטאלין (הקהל באקסטזה).

שלוש נקודות מרתקות יש כאן:
1. הפרימיטיביות הבולטת לעין של המחזה ושל הקהל.
2. את המוזיקה המקורית ליצירה האלמותית הזאת כתב ארם חצ'טוריאן. בתמונה מפורסמת נראה חצ'טוריאן בהלוויה של שוסטקוביץ', מנשק את יד המנוח.
3. המחזאי, סרגיי מיכלקוב, קיבל בתמורה למחזהו הנשגב את משרת יו"ר איגוד הסופרים הסובייטי, וכיהן בה למעלה מארבעים שנה. בנו הוא ניקיטה סרגייביץ' מיכלקוב, במאי קולנוע, שבין השאר עשה את הסרט האנטי-סטליניסטי "שמש בוגדנית".

הערות:
*1 ז'דאנוב החליף את סרגיי קירוב, שהיה הקומוניסט השני בחשיבותו אחרי סטאלין, שהרג אותו בשנת 34', האשים את גרגורי זינובייב ברצח, ואז הרג גם אותו, דרך פעולה אופיינית של מי שחשב שחד גדיא הוא קובץ נהלים.
*2 במאי התיאטרון וזבולוד מיירהולד ואחריו אשתו זיניידה רייך, נרצחו בשנת 39'.
*3 בכינוי "פורמליסטי" באותם ימים היתה רמיזה אנטישמית.
*4 בשלב זה הרבה מאוד בתי אופרה במערב העלו את ההפקה, כולל המטרופוליטן בניו יורק. באמריקה היא זכתה לכינוי "פורנופוניה".
*5 לעולם לא במו ידיו, חו"ח.
*6 המאמר, מה לעשות, פשוט מבריק מכל הבחינות, ועושה את שלו באופן גאוני. יש לציין, שההתייחסות לג'ז מיותרת. הכותב לא ידע מאום על ג'ז, ואם לשפוט על פי סוויטות הג'ז של שוסטקוביץ', גם הוא עצמו לא ידע מאום בתחום.

ארז אשרוב