תסריט

 

לאהוב אותך במונוכרום, להיעלם בך כמו שקרח נבלע בלובן האוזו;

לראות אותך שחור-לבן, להתפעל ממך כמו מסרט מהימים שידעו לעשות קולנוע.

לשבת באולם ההקרנות הפרטי של האהבה שלי,

לשחרר את המקרין הביתה ולצפות בך לילות.

לעבור לשורה אחרת אחרי כמה זמן, לחפש זווית שונה, להוריד את המושב, לשוב להביט.

לחזור לשם ביום הבא ושמישהו יקרע לי את ספח הביקורת, שאוכל לשמור את הכרטיס המתוארך למזכרת.

לטמון לנצח את האף בשקערורית עצם הבריח שלך, ושהפה יישאר צמוד ומתנתק מהצוואר ושהשפתיים יגעו שם כמו של מישהו שמרטיב אותן בלשון בחיפוש אחרי תשובה טובה.

בחיפוש אחרי תשובה טובה.

להמשיך לאהוב את הפגמים המושלמים על עורך, מערכות שלמות של כוכבים, להיות האסטרונום שלהם. למפות ולתאר ולשנן אותם עד שיהפכו אריזת המתנה הרעננה שעוטפת את נפשי; נייר פֶּרְגָּמֶנְטָה.

לחסות בקפלי החולצה שלך הרכה, להכניס ידיים חמות מתחתיה, לרחוץ עירום במפלי השיער הצונן שלך, להיעלם לתוך העיניים שלך לפני שיעשו את מה שהן מאיימות לעשות ויאיינו אותי. להתגמד ולהתפרקד על כריות שפתייך, לסתת מחדש את זוויות פנייך כך שייראו בדיוק כפי שהן נראות עכשיו, לסגוד לך כמו שאבותיי סגדו לפסל הנזיל שלך מאות שנים אחורה.

ושכל הזמן הזה תטרטר מכונת ההקרנה מעלינו.

מצאתי במחשב; לא יודע מי כתב 

 ציור: "הנאהבים", Kitigawa Utamaro

מודעות פרסומת

%d בלוגרים אהבו את זה: