מנטרה

אני אחרבן על הבוקר

אני מָחָר-בן על הבוקר

אני בן המחר

מחר אני בן

אני אאחר לחרבן

בין לבין אני מחרבן, וזה רק מובן, לא כך, בן?

מובן לחרבן בין חורבן לחורבן

אני מחרבן על…

אני מחרבן-על.

המצב מחורבן

כך שנו רבנן

א"א

סוֹנֵסוּפלאקי – השיר הלא-יווני שלי, בליווי בנות אשרוב הצעירות

אנ'לא אוהב את צלילי הבוזוקי

ולא סובל את ריחות הסופלקי

מי שהמציא את האוזו מניוקי

וחלומי גבינה עושה לי קקי

            עושה לי קקי, עושה לי קקי, בסלוניקי עושה לי קקי,

            עושה לי קקי, עושה לי קקי, גבינת חלומי היא עושה לי קקי

            (ארכימדס – צא מהאמבטיה!)

 

אז קחו ממני את כל היאסו

ואת מיקיס תיאודורקיס

התייוונות בעיניי זה פסול

אבל איזה יופי קסנאקיס

            יופי קסנאקיס, יופי קסנאקיס, לא חג'ידאקיס, יופי קסנאקיס

            יופי קסנאקיס, יופי קסנאקיס, לא חג'ידאקיס, יאניס קסנאקיס

            (סופוקלס – אתה חתיכת אדיפוס!)

 

לא קורא משלים של אֵיזוֹפּוֹס

אין לי רגליים לריקוד הסירטאקי

לא דרכתי בקוֹס או בלסבּוֹס

פוליס אוהב אבל לא זז עם מוסטאקי

           לא זז מוסטאקי, לא זז מוסטאקי, קוס לא ביקרתי, לא זז מוסטאקי

           לא זז מוסטאקי, קוס לא ביקרתי, לא זז מוסטאקי, לא זז עם מוסטאקי

א"א

תנו למטורף לעבוד בשקט – הקולנוע של אפרים קישון

 

חמשת סרטיו של אפרים קישון מתמצתים את החוויה הישראלית על קסמה וקשייה, וגם ארבעה עשורים לאחר יצירתם מספקים עונג נדיר

אפרים קישון (היום מציינים 85 להולדתו) היה איש מצחיק, והגדולה הנוספת שלו בכך שידע לתמצת אנשים ותופעות, ויותר מכל אחד אחר לאפיין את דמותו של הצבר, של הישראלי האמיתי, המסתדר. משום כך, בעליהמלאכה והפוליטיקאים והעמך של קישון נצחיים, מדויקים ותמיד עכשוויים.

תרומתו של קישון לקולנוע הישראלי ניכרת. את "סלאח שבתי" ראו כמעט כל תושבי המדינה, זה הסרט הכי קופתי בתולדותינו, הוא היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר וקטף את גלובוס הזהב בקטגוריות הסרט הזר והשחקן. וזה אחרי שאשתו של קישון וחיים טופול הציעו לו להפסיק לעשות סרטים. "השוטר אזולאי" היה מועמד לאוסקר ולגלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר, ו"תעלת בלאומילך" זכה גם הוא להיות מועמד לגלובוס הזהב.

כבר בשלב זה הייתי מעוניין להכריז על בלאומילך כעל הסרט הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים. אולי כחיפאי קל לי יותר להזדהות עם הסיפור על מטורף שבורח מבית משוגעים, גונב קומפרסור, מתחיל לחפור באמצע תל אביב, ובגלל סבך ביורוקרטי ותככים פנים-עירייתיים מצטרפים אליו הממסד והשלטון על דחפוריהם, רכב ברזל ופרשיו. גם אחרי צפיות חוזרות ונשנות הסרט אחיד, ערוך טוב, מאוד מצחיק, משוחק היטב. נס: כל הסרטים של קישון (מלבד אחד, אליו תכף נגיע) מאופיינים במשחק טוב. או שמדובר ביכולתו של קישון ליצור טיפוסים מנומקים, או שאולי פעם ידעו פה לשחק בקולנוע ולעשות קולנוע בכלל.

כך או אחרת, בלאומילך (1969) הוא ההדוק והמדויק בסרטיו של קישון, עם בומבה צור על תקן הארפו ישראלי – אילם שמשמיע רק מילה אחת במהלך הסרט, ובשאר המקומות מדבר רק דרך הקומפרסור, חיוך ילדותי מאושר שפוך על פניו, משמניו רוטטים בעונג פאלי. שרגא פרידמן ומוסקו אלקלעי נהדרים, אבנר חזקיהו כמובן, עודד תאומי מזכיר את רוי שיידר ב"כל הג'ז הזה", גדעון זינגר מוצלח, אבל את ההצגה גונב ניסים עזיקרי כציגלר. טקס התה בחדר העירייה גאוני, עוד המחשה לחוש הקצב והתיזמון של קישון, שבונה כניסות ויציאות מתוזמרות היטב, וישנה כמובן חבורת האזרחים המרעישים בתחנת המשטרה, שמזכירה מאוד את סוף המערכה הראשונה ב"האיטלקייה באלג'יר" של רוסיני (בסרט נלווה בדי-וי-די רואים את קישון הצעיר מנצח על המקהלה הרועשת הזו בהתלהבות עצומה).

גם מבחינת האג'נדה הקישונית מדובר בסרטו המוצלח ביותר. האויבים הגדולים שלו היו הרי הביורוקרטים, הפקידים, ופה הוא מפנה כלפיהם את חציו המשוננים והרעילים ביותר. כמו במציאות, יש פה סחבת, יהירות, תככנות, וכתוצאה מאלה חוסר יעילות וההתעללות באזרח הקטן.

***

לעומת זאת, סרטו האחרון של קישון, "השועל בלול התרנגולות", משנת 1978, הוא אלגוריה טרחנית שרק שייקה אופיר ומוסקו אלקלעי יוצאים ממנה בכבוד. המשחק של היתר נראה מאולץ, ולמרות ההקפדה בתחום ההפקה, התוצאה גורמת גירודים. דולניקר, הניג'ס הפוליטי, הנואם הלא נלאה, מלאה אותך כבר מהדקות הראשונות של הצפייה, כך שעוד הרבה לפני ספי ריבלין אתה זועק "לא רוצים יותר דולניקרים".

***

הסרט הראשון של קישון היה "סלאח שבתי", שנעשה בשנת 1964, הפך להצלחה היסטרית, כאמור, אבל המבקרים קטלו אותו, במיוחד את הדמות של סלאח, בטענה שהוא נלעג, סטריאוטיפי, קריקטורי, ושהתסריט כולו נגוע בגזענות. קישקוש. חיים טופול עושה תפקיד טוב מאוד, הדמות שהוא מציג יציבה, וגם אם סלאח נראה נבער, הוא מתקבל הרבה יותר טוב מהקיבוצניקים, לדוגמה. הבעיה בדמותו של סלאח היא אך ורק בעיני המתבונן.

***

טופול מככב גם ב"ארבינקא" (1967), סרט חביב מאוד שבו מתגלה דמיון מסוים בינו לבין ג'רי לואיס. שתי הבעיות העיקריות של הסרט הן התמתחות יתרה, והעובדה שטופול לא לוקח את ארבינקא צעד אחד קדימה בסולם ההגזמה. עם זאת, חילופי המבטים של טופול ושייקה לוי שווים את הכול, קטע הסטפס של אופיר היסטרי, וגם יוסי בנאי ועדנה פלידל מספקים רגעי הנאה. קלאסיקה.

***

ובעוד ארבינקא העבריין הזעיר משתוקק לשוטרת, השוטר אזולאי (1971) חולם על זונה. טוב, מדובר בניצה שאול, שמסך הקולנוע הישראלי לא ידע עוד מתיקות דומה לשלה. לקישון הייתה חיבה מיוחדת לחלומות, ופה יש אחד מוצלח במיוחד: אופיר מדמיין את עצמו ככוכב סרטי פעולה נוסח השנים ההן, שמציל את שאול מידי פושעים. נהדר. להביט בשייקה אופיר זה תענוג: כל תנועה שלו, כל ניד ראש, תזוזת עין, נים ונימה, מדויקים להפליא. אין פעולה מיותרת או מבוזבזת, אין שנייה מאולצת. הסרט הזה הוא גלעד לכשרון שלו. גם פה יש רגע קישוני של ג'סטות אילמות, כאשר אופיר ויוסף שילוח (שמזכיר פה את שון קונרי הצעיר) מתחבקים חיבוק אוהב שהופך אלים יותר ויותר.

***

לקישון היה מגע משלו, ובדומה לארנסט לוביץ', יש בסרטים שלו איזו אווירה אירופית, שונה, למרות העובדה שהם ישראליים לחלוטין. איך הוא עשה את זה ללא ידע מוקדם בתחום? התשובה שלו הייתה: "כמו שאנשים אינטליגנטיים עושים סרט".

ארז אשרוב

 

 

אולר – (Nel blu di pinto di blu – Volare)

גרסה לשירו הנודע של דומניקו מוֹדוּניוֹ, שנגועה באקטואליות מדאיגה.

כבר בכניסה שני שומרים שאותי סיננו

והמניוק מאחור שאמר "תתפנו"

איזה מבט מלוכלך שהעיף עליי פינטו

ואז הקפיץ לי ת'פיוז האידיוט עם הרינגטון…

 

אולרֶ, או-הו, נגמרֶ, נפתר הסכסוך –

דקירה קטנה אל הלב; נופלים, יותר לא כואב

חקירת משטרה ובחירת הפרקליט ואישור של עסקת הטיעון:

"עם שישה וודקה-רד בול קשה לפתח מצפון…."

ובינתיים הדוקטור ציקוֹנוֹב נקראת למיון.

 

אולרֶ, או-הו, עברֶ, נוקה הלכלוך –

דקירה קטנה בצלעות, תזוזו: אין מה לראות.

 

בעיתונים צילומים עם חולצות על הראש

בטח אחזור לרחוב תוך שנתיים-שלוש

מי אז יעיז להגיד לי דברים שכאלה

עם המבט המפחיד שאקנה לי בכלא?!

 

אולרֶ, או-הו, נגמרֶ, נפתר הסכסוך –

דקירה קטנה אל הלב; נופלים, יותר לא כואב

חקירת משטרה ובחירת הפרקליט ואישור של עסקת הטיעון:

"עם שישה וודקה-רד בול קשה לפתח מצפון…."

ובינתיים הדוקטור ציקוֹנוֹב נקראת למיון.

אולר, או-הו, נפטרֶ, נמחק הלכלוך –

דקירה קטנה בצלעות, תזוזו: אין מה לראות.

 

דקירה קטנה אל הלב; נופלים, יותר לא כואב… דקירה קטנה אל הלב; נופלים, יותר לא כואב… כו-אב

 

אני וקורטני לאב, תשעה באב

עכשיו אני מוכן לאהוב.

לכאוב. רק היום אהבתי פעמיים. ופעמיים נקרעתי לגזרים.

ראשית הייתה המטאליסטית בחנות התקליטים. כולה קעקועים ורוך, לובן עור ושַׂלְמָת שחור, שפתון אפרסק שהתווה חיוך דק וממזרי שהיה מופעל כל הזמן. לורי אנדרסון. או אולי קורטני לאב בלי החיספוס, בגרסת הפֵיָה. אם קורטני לא הייתה פוסטמה.

קנתה שלושה דיסקים של להקות מטאל שלא שמעתי עליהן מעולם.

פֵיַת מטאל.

ויכולנו, דווקא יכולנו לשבת מחובקים מול השקיעה ולשמוע איזו להקת רוצחים נורבגית, לשתות תה אורגני כשחבורת מגודלי שיער בלונדינים אונסת גיטרות בתיאום עם האינקוויזיטור הספרדי שעל מערכת התופים בעוד הסולן נותן קול לתרנגולת הקורבן שהוא שוחט, אלא שבאתי מעיר אחרת, אני בדרך החוצה, השמעתי הלצה, חיוך האפרסק התרחב, יצאתי.

ורק אחר כך, אחרי חנות החיות, מרחק כמה מאות מטרים משם הבחנתי שאני מעט מעורער, שמשהו לא בסדר.

לעזאזל המרחק – אני רוצה אותה! אלא שעכשיו לא אראה אותה יותר לעולם. זה היה אירוע חד פעמי. התמזלוּת שפוספסה. כן, אני יכול להתחיל לרוץ אחריה עכשיו, הלוך וחזור, בין הרחובות והחנויות ובתי הקפה והיונים הסגולות של כיכר הרצח, אבל למצוא לא אמצא, וגם אם כן, שלושים וחמש מעלות חום, ג'ינס, אגיע אליה מזיע כמו הסולן של רמשטיין בסוף הופעה.

ולא בטוח שזה רע. אבל זהו. לעולם לא אראה אותה יותר. חישוב מהיר מעלה שעם הנעליים שנעלה לא יכלה להתרחק למעלה מחצי קילומטר, אבל לאיזה כיוון? ואולי נכנסה לבית. או עלתה למונית. או הסתתרה במלונה. ואני לא טומי לי ג'ונס. שני מרחקים הפרידו בינינו, והזעום מבין השניים היה היותר קטלני.

זיכרון שפתיה יישאר קעקוע בלתי נראה בבשר ליבי.

ובערב, מאה קילומטר צפונה משם, שלוש-מאות מטר גבוה משם, כשנעשה קריר, או לפחות נעים, או שאולי סתם התקלחתי והרגשתי רענן, הופיעה השנייה.

תחילה ראיתי אותה מאחור, שתי רגלי תפארת ענבלים בפעמון חצאית תכלת, דוחפת עגלה.

הילד קטן מדי שתהיה גרושה, אבל לך תדע; כבר לא בגיל היניקה.

ופנים קסם וחיוך מתוק של ניצה שאול, עקפתי אותה, מוג לב, ונכנסתי למכולת הנצח. היא נעצרה בפתח, וכבר חשבתי לשאול אותה אם היא נשואה, אלא שאז היא נאספה אל בעלה, סתם אחד גיבן שנעשה קהה לזריחתה, ואני נותרתי לעמוד מוכה מול המדפים, שוקל אם לקנות לארוחת ללה טונה במים, או טונה בשמן זית, או טונה מעושנת.

ערב תשעה באב, חיפשתי אהבה, מישהי שתשמע איתי את התקליט החדש של בּרֶל, שנבכה יחד, שתבוא איתי לקנות אבטיח, שתיגע לי ברגל בבית קפה, תדביק לי אחד מנמשיה לפני היציאה, תקל את משקל סדיניי המופרכים.

חזרתי עם פסטרמה טונה מעושנת, בשקית ניילון לבנה.

11.70 ₪ לקחו הבני-זונה.

א"א

אפרו לי לתוך המטבוחה

השעה שלוש לפנות בוקר, ואני עצבני.
עצבני הלכתי ברגל ממרכז הכרמל הביתה, בקצב חילי, מקלל.
בני היצאניות המטומטמים האלה. בני תשחורת מעלי צחנה. דלי-שכל מהמאה העשרים. פרמשתקים חנוקים.
ד-ג-נ-ר-טים. הייתי רוצח את כולם אלמלא הניירת הכרוכה בזה.

פשוט – ביקרתי במחלקה האונקולוגית; יש שיקראו לזה מועדון "ביט".

הלכתי לראות (ובעיקר לשמוע. ועכשיו גילוי נאות) חבר בשם אורי מילס, בהרכב ששמו "מטבוחה".

בכניסה החתימו את הזרוע שלי – BEAT – ותהיתי אם זאת חוויה הכרחית ליהודי שחי בארצו.
ועוד לפני הקופה, במסדרון-חנק של עישון בשר אנושי, התרחקתי מהנבלות בכניסה שעישנו. צעירים שהשכל עוד לא עלה להם לראש. יצאתי מנקודת הנחה שזאת הסיגריה האחרונה שלהם לפני המופע, אבל בפנים החוויה הייתה נעימה במידה דומה – למרות השלטים ולמרות שמדובר במועדון של העירייה (אתו"ס, שעוד לא ענו לפנייה שלי) ולמרות שאין מאפרות – מעשנים. ומאפרים על הרצפה, כי מה, למעשן הממוצע ולכל מה שקשור להיגיינה ולאסתטיקה הרי אין כל קשר.

עד שהתחילה ההופעה התנגנה מוזיקת טראנס מונוטונית, משמימה, אבל בסוף נכנעתי בהנאה מסוימת ופיזזתי כאותו שור תוקפני. אפילו חייכתי, בחסות תחליף הגינס.

"אסור לעשן פה?" שאלתי את הברמנית.
"תיאורטית", ענתה. "המאבטח מסתובב מדי פעם".
"כן, מסתובב עם סיגריה".
ילדה בת עשרים וקצת, שעושה משהו כמו 200 שקל בלילה מטיפים, וחוזרת הביתה למיטה הריחנית שלה, לישון עם הרעש הפנימי באוזניים והמסרטנים בריאות.

ואז התחילה ההופעה. מטבוחה הם באמת הקצה הרחוק של הנתיב (סוף הדרך); הם הדבר העכשווי; הם משלבים מוזיקה אלקטרונית עם כלי נשיפה (כולל חמת החלילים האימתנית של מילס), גיטרה, כינור (והכנרית גם רוקדת), מתופפת. הם מולטי. הם מלהיבים, הם קצביים, הם מלודיים, ועוד הרבה דברים טובים. הם עם היד על הדופק ועם הדוב על הדבקה (כן, שתיתי קצת). פשוט תענוג. הם הסינמטיק אורקסטרה של הציונים. שילוב מנצח של יצר ויצירה.

אלא מה, די מהר ברחתי, כי כאמור, הרגשתי חנוק. הוקפתי פקאקטים מעשנים שטינפו לי את הריאות, והיו לי שתי ברירות: לשסף את הגרונות הטמאים של כל כופרי הקדמיום, או לצאת. משום מה, בחרתי באופציה השנייה, למרות שהראשונה עדיין מעלה חיוך על פניי: אחרי הכול, הם גם ניסו לרצוח אותי בהסוואת מקלחות מבליחות של אורות עכורים וגם קלקלו לי הנאה מוזיקלית, שתי עבירות שדינן מוות. אבל לא נורא – המוות שלהם כבר בדרך: ראיתי את מאות האורות הקדמיים שלו אורבים מנצנצים באפלת המועדון, מלאכי שאול שנעים בתנועה עיגולית מגובה המותניים שלהם אל הפה.

וביט – אלה פתחו איתי חשבון. מוטב שידעו: קווקזים, אם נושפים עליהם עשן, מפעילים את הלהביור.

א"א

סקוונצה 44

לאבי תל, חברי הטוב, יש היום יומולדת.

זה שנים שהוא מציק לי לגמור לחבר את הסולו שלי לחלילית, אופ. 1, עליו אני עובד מזה… רגע, אנחנו בסוף מאי… מזה… 33 שנים.

את הפרויקט ההוא גנזתי, אבל מעלה גמלא בליבי ההחלטה להקליט עבורו יצירת סולו לקול ולסקסופון טנורעוע. מסיבות טכניות שלא זה המקום לפרטן, הסקסופון ירד מהז'ורז' פרק.

אז זאת התוצאה  – סקוונצה 44 לקול סולו, שבתחילתה ציטוט של המשורר האיטלקי אדוארדו סנגווינטי, איתו נפתחת סדרת הסקוונצות של לוצ'אנו בריו, שזאת מעין קריצה להן (ולקתי).

הוקלט באולפני דלאמורה, חיפה, 29.5.09, מבלי להפריע לשכנים

לינק להורדה

א"א

האישה הזאת חייבת ללכת

לו הייתם שואלים אותי (שאלתם! למה להיתמם?) (שקרן. אני אפילו לא יודע מי אתם) מי השחקן הטוב ביותר שראיתי מעודי, הייתי מתחכם ועונה שכמובן אין דבר כזה שחקן הכי טוב או סופר הכי טוב (יש – בקט, אבל נעזוב את זה כרגע, כי זה לא המקום להסביר שהוא לא בדיוק סופר, אלא למעלה מזה), אבל יש בהחלט מפגני משחק שלעולם לא ינטשו את המוח, הישגים מוסרטים שאין איך ולמה להשוותם (ופה המשפט קצת מתחיל להסתבך לי, אז אנטוש אותו בשלב הזה, כי כוחות המחשבה שלי מדולדלים כרגע, לנוכח חוויה מרוקנת: עמדתי לפני כשעה מול קהל דובר גרמנית ונשאתי נאום מבריק באנגלית שאיש לא הבין).
 

שחקן? (אני עונה לקול בדיוני) ללא ספק דרק ג'קובי, בסדרה המפעימה "אני, קלאודיוס", משנת 76'. ג'קובי היה בן 38 בזמנו, וגילם את קלאודיוס מגיל צעיר עד זקנה, תוך גמגום וצליעה, קומפלקס של מבצעים סבוכים שכל מעידה הכי קטנה באחד מהם הייתה ממוטטת הכול. והוא לא מעד לרגע. התפאורה רועדת, הסאונד אולפני, האיפור רוטט, ועדיין זאת סדרה מפוארת שמעטות, אם בכלל, יכולות לעמוד לצדה בכבוד. יצירת מופת. ובלעדיה, מי עוד היה מיטיב להאיר כך את כשרונו של ג'קובי? (וגם היה לו המזל שאני הייתי בקהל, ולא גרמנים נטולי כתוביות).

שחקנית? לא, מה פתאום, לא מריל סטריפ, על מה אתם מדברים? היא מכנית מדי לטעמי. לכל אורך "הגשרים של מחוז מדיסון" (וסליחה על משחק המילים האקראי) היא נראתה כמי שמנסה לספק את עצמה בלי להוריד את הבגדים. המשחק הנשי הכי טוב שראיתי שייך לג'ינה רולנדס, ב"אישה תחת השפעה" של ג'ון קסווטס, מי שכנראה אחראי לגוף העבודות הכי משוחררות בקולנוע, יוצר של סרטים שכמעט תמיד מצליחים להתרומם מעל הקרקע, ואולי גם הגבר הכי יפה שראיתי אי פעם (אוי, תראו את ההומו!). "אישה תחת השפעה" הוא סיפור אהבה מקסים: פיטר פאלק (קידה עמוקה, בבקשה, כולם) הוא פועל פשוט שנשוי לאישה קצת, אפעס, לא על הפסים. ולמרות פשטותו וצווארונו הכחול, בגלל אהבתו אליה, הוא מצליח להתעלות ולנסח מערכת יחסים יציבה איתה.

ורולנדס? מושלמת.

א"א

 

[טוב, נו, אם אתם מבקשים: הסרט כולו]

{רגע, לא הזכרתי את ג'יימס וודס בסלבדור?!}

[

הביאו לי את ראשו של רוֹמָן יָקוֹצֶ’בְסקי

זה הסיפור הראשון (בהיסטוריה האנושית!) שהפאנצ'ליין שלו מבוסס-אינטרנט, לכן יש לחכות עד סוף הקריאה לפני שלוחצים על הלינק במילים האחרונות

את הרשימה הזאת אני כותב לכם מהכלא, ואפשר להאשים בזה רק את סטימצקי.
מאחר שככל הנראה אבלה פה עוד כמה שנים טובות, אין שום סיבה שלא אתחיל לנצל את הזמן שהתפנה לי, ולספר לכם איך בדיוק הגעתי לכאן…

עד לפני שלושה ימים היו לי חיים די נורמליים, כלומר יקיצה בשש בבוקר, תרגילי מתיחה, ארוחת בוקר קטנה שכללה תה, יוגורט עם ריבה וחצי אשכולית, קריאת עיתון, חימום המכונית במשך חמש דקות ונסיעה למשרד. אני איש מאוד מסודר, יש כאלה שיקראו לי מרובע, אבל סדר חייב להיות בעבודה שלי – ניהול חשבונות.

עד לפני שלושה ימים היה לי שכן בשם רומן יקוצ'בסקי.
רומן זה, שגר בקומה מעליי, לא היה שכן נעים. הוא עשה הרבה רעש, הזיז רהיטים באמצע הלילה, תלה כביסה רטובה מעל הכביסה היבשה שלי, לא פעם תפס לי את החניה הפרטית, וכמעט כל יום הייתי מנקה מהמרפסת שלי את קליפות הגרעינים שלו.
על כל זה הבלגתי, ולמרות שעם הזמן התחלתי לכנות אותו "רומניאק" (בדיחה שמאוד הצחיקה את החברים במשרד), ידעתי לכבוש את הזעם שלי ולהפגין שכנות טובה ולעבור בשתיקה על כל מעשיו הלא חברותיים, כולל זה שקבר את הכלב שלו מתחת לחלון שלי. הכלב כבר היה זקן, חולה, גמור, רחמים, אבל אני לא לגמרי בטוח שהוא היה מת לחלוטין כשרומניאק קבר אותו. במשך יומיים אחרי הקבורה יכולתי להישבע שאני שומע יבבות מתוך האדמה מתחת לחלון שלי.

אני מניח שמה שבאמת הדליק את פתיל ההשעיה שלי היה שיום אחד, אחרי המתיחות של הבוקר, אני פותח את הדלת להוציא את העיתון שלי מהתיבה, ומוצא על המדרגות את רומן יקוצ'בסקי, בפיג'מה, מדפדף לי בעיתון.

עכשיו, יש לדעת שאני אוהב את העיתון שלי ישר, חלק ומסודר. גם אחרי שאני קורא את העיתון, אני יכול לקפל אותו בחזרה למצב ההתחלתי, כך שייראה כאילו רק עכשיו שמו אותו בתיבה שלי. וככה אני גם זורק את העיתון לפח; מקופל ומסודר. מה שאני בטח לא מסוגל לסבול זה לשבת אל שולחן האוכל ולפתוח עיתון מקומט, משומש, עם קליפות של בוטנים! כי זה מה שרומן אוכל בבוקר – בוטנים. הגרעינים זה לערב. האיש תוכי!

"רומן", אמרתי בשקט, "אני צריך את העיתון בבוקר, זה עוזר לי לעכל. אז בבקשה, אל תעשה את זה יותר".
"אדון ארז", הוא אמר לי, "רק את הספורט רציתי לקרוא. הנה, קח, גמרתי. ידעת שבהודו עושים המון הפלות? טפי על אלה!" אמר וירק לי על חלק ב'. "קח, גמרתי לקרוא".
"לא, זה בסדר, לא משנה", אמרתי לו בהבעת מיאוס ונכנסתי הביתה רותח.

"אדון ארז", אמר בבוקר שאחרי, "רק רציתי להתעדכן על הרצח הכפול הזה. נורא מה שקורה היום ברחובות. קח, גמרתי". והגיש לי משהו מקומט ולא סדור ולא מאורגן שפעם היה העיתון שלי.

שמתם לב שאלה שקוראים לכם "אדון" בענווה מלאכותית, תמיד הופכים אתכם לשפחות שלהם? ואף פעם לא יקראו לכם בשם המשפחה. לא, רק "אדון ארז". הארז מבטל את האדון. הפמיליאריות מנטרלת את הכבוד.
אז שלושה ימים התעוררתי בחמש, במקום בשש, כי אז מגיע השליח של העיתונים, אבל ביום השלישי כבר הגעתי לעבודה גמור, וכמעט פישלתי בדו"ח החודשי של "סידני נכסים".

טלפנתי לשירות לקוחות וביקשתי לבטל את המנוי, אבל אמרו שכבר שילמתי מראש לשנה ואין החזרים. "אל תחזירו כסף, רק אל תביאו עיתון", התחננתי. "מצטערים", אמרו, "זה פתח לתביעה משפטית".

אז התרגלתי לא לקרוא עיתון אחרי ארוחת הבוקר, ובחדשות התעדכנתי באמצעות הרדיו, בדרך לעבודה.
אבל הזעם שלי הלך והצטבר ונגדש מדי יום כשהייתי יוצא מהדלת ורואה את בבון הבוטנים על המדרגות עם העיתון שלי. מקומט! אז העברתי את המנוי על שמו, ונחסך ממני המראה שלו על הבוקר.
ככה עברו שבועיים סימפטיים.

אלא שלפני שלושה ימים יצאתי מהבית בבוקר, כהרגלי, נקי ומצוחצח ומדיף ניחוח קולון נעים, אופטימי, ועל המדרגות יושב זה, רומניאק מלך הג'ונגל, וקורא ספר. "תתחדש", אמרתי לו, מעט בלגלוג. "קורא, מה?"
"לא, אדון ארז", הוא אומר לי בפה מלא ג'ימי קרטר, "זה שליח הביא לך לפני שעה, מתנה לחג מאחותך, אז אמרתי לו שחבל להעיר אותך, ושאני אחכה פה ואתן לך את הספר כשתתעורר, אדון ארז".
והוא מושיט לי את הספר, עירום ועריה, בלי אריזת מתנה, ומחייך חיוך בז'. רציתי להגיד משהו, אבל פתאום עלה על דעתי:
"איך אתה יודע שזה מאחותי?"
"מה, הנה, היא כתבה פה על הברכה, 'מאחותך האוהבת'. איזה מאמי. היא נשמה זו. וכתב יד עדין-עדין".
עמדתי רגע בוהה, מוכה אלם, מחפש את המילים הנכונות.
"קח, זה העטיפה, אם אתה צריך," אמר והושיט לי עטיפה קרועה ושקית מקומטת של סטימצקי. הפתיל נגמר, הגיע שלב הפיצוץ. הכל זמזם והפך שחור-לבן, הכעס השתחרר, הנפתי את התיק המשרדי והורדתי לו מכה איומה על הראש (המסמכים של סידני נכסים היו שם. תיק רציני. לקוח חשוב), שעיקמה מעט את אחת מזוויות המתכת שבבסיס התיק.
האיש נפל על הרצפה של הפרוזדור בלי להוציא הגה, ומידו נשמטה שקית בוטנים, שהתגלגלו במורד המדרגות.

זו הפעם הראשונה שהרגתי מישהו, ובאמת שהייתי רוצה להגיד לכם שהרגשתי שיתוק, אימה, זוועה, חרטה, משהו מכל זה, אבל האמת היא שהרגשתי הקלה עצומה, ואחרי שהבנתי שהוא באמת מת, לחלוטין, לא כמו הכלב, חייכתי לראשונה מזה הרבה זמן.
גררתי את הגופה שלו לתוך הבית, ניקיתי את המדרגות ונסעתי למשרד טוב לב. זה היה יום של הספק פנומנלי.

כשחזרתי הביתה בערב התחלתי לעבוד על הגופה. לא אכנס פה לכל הפרטים, לא כרגע (עוד מעט כיבוי אורות), אבל הכלים היחידים שעמדו לרשותי היו מסורית ששמרתי למזכרת משיעורי מלאכה ביסודי, וסכין פירות. אבל זה בסדר, אני מסודר ומתודי, וביומיים הבאים הצלחתי – גם אם בלא מעט מאמץ – לפנות את כל החלקים של רומן יקוצ'בסקי מהדירה. בבוקר היום השלישי נשאר רק הראש שלו באמבטיה, ואחרי שגיליתי שנגמרו לי כל השקיות מהמכולת השכונתית – שכל אחת מהן מילאתי בחלק אחר ממנו והשלכתי באתר אחר – הכנסתי את הראש שלו לשקית של סטימצקי. צדק פואטי. אולי רק דמיינתי, אבל חשבתי שעוד יש לו בוטן בפה.

לקחתי את תיק המסמכים ואת השקית ביד אחת, בשנייה פתחתי את הדלת, ומולי מצאתי קצין משטרה שידו בדיוק הונפה להקיש על הדלת.
הלב שלי ירד ל… לא, הלב נעלם והשאיר אחריו חלל.
"באנו לשאול בעניין השכן שלך, יקוצ'בסקי. הוא נעדר כבר יומיים. אולי אתה יודע משהו, ראית אותו מתישהו לאחרונה?"
הצלחתי למשול בקול שלי ועניתי לו: "לא, רוב היום אני במשרד. הנהלת חשבונות. ובערבים אני הולך לישון".
הוא סקר אותי במהירות, בלע את המראה המהוגן והמסודר של רואה חשבון טיפוסי, אמר "טוב, תודה, מצטער על ההפרעה", והסתובב ללכת.

נשמתי לרווחה ומעט חיים חזרו לגופי. אלא שאז הוא נעצר כמו נזכר במשהו, הסתובב בחזרה אליי והביט בפקפוק ובחשד בשקית של סטימצקי.
"אפשר אולי לבקש ממך לראות מה יש לך בשקית הזאת?" שאל.

ארז אשרוב

בניין הארץ

סבי, ציוני עז, עלה ארצה ב-1949, ואוזניו חלשות מתותחי סטלינגרד.

הנהיג את קהילתו במבצע חקלאי מאומץ.

איכשהו, רק אחרי חמישה חודשי עבודה הבין שלא –

הקריאה לא הייתה "לייבש את עפולה".

א"א