מנטרה

אני אחרבן על הבוקר

אני מָחָר-בן על הבוקר

אני בן המחר

מחר אני בן

אני אאחר לחרבן

בין לבין אני מחרבן, וזה רק מובן, לא כך, בן?

מובן לחרבן בין חורבן לחורבן

אני מחרבן על

אני מחרבן-על…

המצב מחורבן

כך שנו רבנן

א"א

מודעות פרסומת

סוֹנֵסוּפלאקי – השיר הלא-יווני שלי, בליווי בנות אשרוב הצעירות

אנ'לא אוהב את צלילי הבוזוקי

ולא סובל את ריחות הסופלקי

מי שהמציא את האוזו מניוקי

וחלומי גבינה עושה לי קקי

            עושה לי קקי, עושה לי קקי, בסלוניקי עושה לי קקי,

            עושה לי קקי, עושה לי קקי, גבינת חלומי היא עושה לי קקי

            (ארכימדס – צא מהאמבטיה!)

 

אז קחו ממני את כל היאסו

ואת מיקיס תיאודורקיס

התייוונות בעיניי זה פסול

אבל איזה יופי קסנאקיס

            יופי קסנאקיס, יופי קסנאקיס, לא חג'ידאקיס, יופי קסנאקיס

            יופי קסנאקיס, יופי קסנאקיס, לא חג'ידאקיס, יאניס קסנאקיס

            (סופוקלס – אתה חתיכת אדיפוס!)

 

לא קורא משלים של אֵיזוֹפּוֹס

אין לי רגליים לריקוד הסירטאקי

לא דרכתי בקוֹס או בלסבּוֹס

פוליס אוהב אבל לא זז עם מוסטאקי

           לא זז מוסטאקי, לא זז מוסטאקי, קוס לא ביקרתי, לא זז מוסטאקי

           לא זז מוסטאקי, קוס לא ביקרתי, לא זז מוסטאקי, לא זז עם מוסטאקי

א"א

תנו למטורף לעבוד בשקט – הקולנוע של אפרים קישון

 

חמשת סרטיו של אפרים קישון מתמצתים את החוויה הישראלית על קסמה וקשייה, וגם ארבעה עשורים לאחר יצירתם מספקים עונג נדיר

אפרים קישון (היום מציינים 85 להולדתו) היה איש מצחיק, והגדולה הנוספת שלו בכך שידע לתמצת אנשים ותופעות, ויותר מכל אחד אחר לאפיין את דמותו של הצבר, של הישראלי האמיתי, המסתדר. משום כך, בעליהמלאכה והפוליטיקאים והעמך של קישון נצחיים, מדויקים ותמיד עכשוויים.

תרומתו של קישון לקולנוע הישראלי ניכרת. את "סלאח שבתי" ראו כמעט כל תושבי המדינה, זה הסרט הכי קופתי בתולדותינו, הוא היה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר וקטף את גלובוס הזהב בקטגוריות הסרט הזר והשחקן. וזה אחרי שאשתו של קישון וחיים טופול הציעו לו להפסיק לעשות סרטים. "השוטר אזולאי" היה מועמד לאוסקר ולגלובוס הזהב בקטגוריית הסרט הזר, ו"תעלת בלאומילך" זכה גם הוא להיות מועמד לגלובוס הזהב.

כבר בשלב זה הייתי מעוניין להכריז על בלאומילך כעל הסרט הישראלי הטוב ביותר בכל הזמנים. אולי כחיפאי קל לי יותר להזדהות עם הסיפור על מטורף שבורח מבית משוגעים, גונב קומפרסור, מתחיל לחפור באמצע תל אביב, ובגלל סבך ביורוקרטי ותככים פנים-עירייתיים מצטרפים אליו הממסד והשלטון על דחפוריהם, רכב ברזל ופרשיו. גם אחרי צפיות חוזרות ונשנות הסרט אחיד, ערוך טוב, מאוד מצחיק, משוחק היטב. נס: כל הסרטים של קישון (מלבד אחד, אליו תכף נגיע) מאופיינים במשחק טוב. או שמדובר ביכולתו של קישון ליצור טיפוסים מנומקים, או שאולי פעם ידעו פה לשחק בקולנוע ולעשות קולנוע בכלל.

כך או אחרת, בלאומילך (1969) הוא ההדוק והמדויק בסרטיו של קישון, עם בומבה צור על תקן הארפו ישראלי – אילם שמשמיע רק מילה אחת במהלך הסרט, ובשאר המקומות מדבר רק דרך הקומפרסור, חיוך ילדותי מאושר שפוך על פניו, משמניו רוטטים בעונג פאלי. שרגא פרידמן ומוסקו אלקלעי נהדרים, אבנר חזקיהו כמובן, עודד תאומי מזכיר את רוי שיידר ב"כל הג'ז הזה", גדעון זינגר מוצלח, אבל את ההצגה גונב ניסים עזיקרי כציגלר. טקס התה בחדר העירייה גאוני, עוד המחשה לחוש הקצב והתיזמון של קישון, שבונה כניסות ויציאות מתוזמרות היטב, וישנה כמובן חבורת האזרחים המרעישים בתחנת המשטרה, שמזכירה מאוד את סוף המערכה הראשונה ב"האיטלקייה באלג'יר" של רוסיני (בסרט נלווה בדי-וי-די רואים את קישון הצעיר מנצח על המקהלה הרועשת הזו בהתלהבות עצומה).

גם מבחינת האג'נדה הקישונית מדובר בסרטו המוצלח ביותר. האויבים הגדולים שלו היו הרי הביורוקרטים, הפקידים, ופה הוא מפנה כלפיהם את חציו המשוננים והרעילים ביותר. כמו במציאות, יש פה סחבת, יהירות, תככנות, וכתוצאה מאלה חוסר יעילות וההתעללות באזרח הקטן.

***

לעומת זאת, סרטו האחרון של קישון, "השועל בלול התרנגולות", משנת 1978, הוא אלגוריה טרחנית שרק שייקה אופיר ומוסקו אלקלעי יוצאים ממנה בכבוד. המשחק של היתר נראה מאולץ, ולמרות ההקפדה בתחום ההפקה, התוצאה גורמת גירודים. דולניקר, הניג'ס הפוליטי, הנואם הלא נלאה, מלאה אותך כבר מהדקות הראשונות של הצפייה, כך שעוד הרבה לפני ספי ריבלין אתה זועק "לא רוצים יותר דולניקרים".

***

הסרט הראשון של קישון היה "סלאח שבתי", שנעשה בשנת 1964, הפך להצלחה היסטרית, כאמור, אבל המבקרים קטלו אותו, במיוחד את הדמות של סלאח, בטענה שהוא נלעג, סטריאוטיפי, קריקטורי, ושהתסריט כולו נגוע בגזענות. קישקוש. חיים טופול עושה תפקיד טוב מאוד, הדמות שהוא מציג יציבה, וגם אם סלאח נראה נבער, הוא מתקבל הרבה יותר טוב מהקיבוצניקים, לדוגמה. הבעיה בדמותו של סלאח היא אך ורק בעיני המתבונן.

***

טופול מככב גם ב"ארבינקא" (1967), סרט חביב מאוד שבו מתגלה דמיון מסוים בינו לבין ג'רי לואיס. שתי הבעיות העיקריות של הסרט הן התמתחות יתרה, והעובדה שטופול לא לוקח את ארבינקא צעד אחד קדימה בסולם ההגזמה. עם זאת, חילופי המבטים של טופול ושייקה לוי שווים את הכול, קטע הסטפס של אופיר היסטרי, וגם יוסי בנאי ועדנה פלידל מספקים רגעי הנאה. קלאסיקה.

***

ובעוד ארבינקא העבריין הזעיר משתוקק לשוטרת, השוטר אזולאי (1971) חולם על זונה. טוב, מדובר בניצה שאול, שמסך הקולנוע הישראלי לא ידע עוד מתיקות דומה לשלה. לקישון הייתה חיבה מיוחדת לחלומות, ופה יש אחד מוצלח במיוחד: אופיר מדמיין את עצמו ככוכב סרטי פעולה נוסח השנים ההן, שמציל את שאול מידי פושעים. נהדר. להביט בשייקה אופיר זה תענוג: כל תנועה שלו, כל ניד ראש, תזוזת עין, נים ונימה, מדויקים להפליא. אין פעולה מיותרת או מבוזבזת, אין שנייה מאולצת. הסרט הזה הוא גלעד לכשרון שלו. גם פה יש רגע קישוני של ג'סטות אילמות, כאשר אופיר ויוסף שילוח (שמזכיר פה את שון קונרי הצעיר) מתחבקים חיבוק אוהב שהופך אלים יותר ויותר.

***

לקישון היה מגע משלו, ובדומה לארנסט לוביץ', יש בסרטים שלו איזו אווירה אירופית, שונה, למרות העובדה שהם ישראליים לחלוטין. איך הוא עשה את זה ללא ידע מוקדם בתחום? התשובה שלו הייתה: "כמו שאנשים אינטליגנטיים עושים סרט".

ארז אשרוב

 

 

אולר – (Nel blu di pinto di blu – Volare)

גרסה לשירו הנודע של דומניקו מוֹדוּניוֹ, שנגועה באקטואליות מדאיגה.

כבר בכניסה שני שומרים שאותי סיננו

והמניוק מאחור שאמר "תתפנו"

איזה מבט מלוכלך שהעיף עליי פינטו

ואז הקפיץ לי ת'פיוז האידיוט עם הרינגטון…

 

אולרֶ, או-הו, נגמרֶ, נפתר הסכסוך –

דקירה קטנה אל הלב; נופלים, יותר לא כואב

חקירת משטרה ובחירת הפרקליט ואישור של עסקת הטיעון:

"עם שישה וודקה-רד בול קשה לפתח מצפון…."

ובינתיים הדוקטור ציקוֹנוֹב נקראת למיון.

 

אולרֶ, או-הו, עברֶ, נוקה הלכלוך –

דקירה קטנה בצלעות, תזוזו: אין מה לראות.

 

בעיתונים צילומים עם חולצות על הראש

בטח אחזור לרחוב תוך שנתיים-שלוש

מי אז יעיז להגיד לי דברים שכאלה

עם המבט המפחיד שאקנה לי בכלא?!

 

אולרֶ, או-הו, נגמרֶ, נפתר הסכסוך –

דקירה קטנה אל הלב; נופלים, יותר לא כואב

חקירת משטרה ובחירת הפרקליט ואישור של עסקת הטיעון:

"עם שישה וודקה-רד בול קשה לפתח מצפון…."

ובינתיים הדוקטור ציקוֹנוֹב נקראת למיון.

אולר, או-הו, נפטרֶ, נמחק הלכלוך –

דקירה קטנה בצלעות, תזוזו: אין מה לראות.

 

דקירה קטנה אל הלב; נופלים, יותר לא כואב… דקירה קטנה אל הלב; נופלים, יותר לא כואב… כו-אב

 

אני וקורטני לאב, תשעה באב

עכשיו אני מוכן לאהוב.

לכאוב. רק היום אהבתי פעמיים. ופעמיים נקרעתי לגזרים.

ראשית הייתה המטאליסטית בחנות התקליטים. כולה קעקועים ורוך, לובן עור ושַׂלְמָת שחור, שפתון אפרסק שהתווה חיוך דק וממזרי שהיה מופעל כל הזמן. לורי אנדרסון. או אולי קורטני לאב בלי החיספוס, בגרסת הפֵיָה. אם קורטני לא הייתה פוסטמה.

קנתה שלושה דיסקים של להקות מטאל שלא שמעתי עליהן מעולם.

פֵיַת מטאל.

ויכולנו, דווקא יכולנו לשבת מחובקים מול השקיעה ולשמוע איזו להקת רוצחים נורבגית, לשתות תה אורגני כשחבורת מגודלי שיער בלונדינים אונסת גיטרות בתיאום עם האינקוויזיטור הספרדי שעל מערכת התופים בעוד הסולן נותן קול לתרנגולת הקורבן שהוא שוחט, אלא שבאתי מעיר אחרת, אני בדרך החוצה, השמעתי הלצה, חיוך האפרסק התרחב, יצאתי.

ורק אחר כך, אחרי חנות החיות, מרחק כמה מאות מטרים משם הבחנתי שאני מעט מעורער, שמשהו לא בסדר.

לעזאזל המרחק – אני רוצה אותה! אלא שעכשיו לא אראה אותה יותר לעולם. זה היה אירוע חד פעמי. התמזלוּת שפוספסה. כן, אני יכול להתחיל לרוץ אחריה עכשיו, הלוך וחזור, בין הרחובות והחנויות ובתי הקפה והיונים הסגולות של כיכר הרצח, אבל למצוא לא אמצא, וגם אם כן, שלושים וחמש מעלות חום, ג'ינס, אגיע אליה מזיע כמו הסולן של רמשטיין בסוף הופעה.

ולא בטוח שזה רע. אבל זהו. לעולם לא אראה אותה יותר. חישוב מהיר מעלה שעם הנעליים שנעלה לא יכלה להתרחק למעלה מחצי קילומטר, אבל לאיזה כיוון? ואולי נכנסה לבית. או עלתה למונית. או הסתתרה במלונה. ואני לא טומי לי ג'ונס. שני מרחקים הפרידו בינינו, והזעום מבין השניים היה היותר קטלני.

זיכרון שפתיה יישאר קעקוע בלתי נראה בבשר ליבי.

ובערב, מאה קילומטר צפונה משם, שלוש-מאות מטר גבוה משם, כשנעשה קריר, או לפחות נעים, או שאולי סתם התקלחתי והרגשתי רענן, הופיעה השנייה.

תחילה ראיתי אותה מאחור, שתי רגלי תפארת ענבלים בפעמון חצאית תכלת, דוחפת עגלה.

הילד קטן מדי שתהיה גרושה, אבל לך תדע; כבר לא בגיל היניקה.

ופנים קסם וחיוך מתוק של ניצה שאול, עקפתי אותה, מוג לב, ונכנסתי למכולת הנצח. היא נעצרה בפתח, וכבר חשבתי לשאול אותה אם היא נשואה, אלא שאז היא נאספה אל בעלה, סתם אחד גיבן שנעשה קהה לזריחתה, ואני נותרתי לעמוד מוכה מול המדפים, שוקל אם לקנות לארוחת ללה טונה במים, או טונה בשמן זית, או טונה מעושנת.

ערב תשעה באב, חיפשתי אהבה, מישהי שתשמע איתי את התקליט החדש של בּרֶל, שנבכה יחד, שתבוא איתי לקנות אבטיח, שתיגע לי ברגל בבית קפה, תדביק לי אחד מנמשיה לפני היציאה, תקל את משקל סדיניי המופרכים.

חזרתי עם פסטרמה טונה מעושנת, בשקית ניילון לבנה.

11.70 ₪ לקחו הבני-זונה.

א"א

אפרו לי לתוך המטבוחה

השעה שלוש לפנות בוקר, ואני עצבני.
עצבני הלכתי ברגל ממרכז הכרמל הביתה, בקצב חילי, מקלל.
בני היצאניות המטומטמים האלה. בני תשחורת מעלי צחנה. דלי-שכל מהמאה העשרים. פרמשתקים חנוקים.
ד-ג-נ-ר-טים. הייתי רוצח את כולם אלמלא הניירת הכרוכה בזה.

פשוט – ביקרתי במחלקה האונקולוגית; יש שיקראו לזה מועדון "ביט".

הלכתי לראות (ובעיקר לשמוע. ועכשיו גילוי נאות) חבר בשם אורי מילס, בהרכב ששמו "מטבוחה".

בכניסה החתימו את הזרוע שלי – BEAT – ותהיתי אם זאת חוויה הכרחית ליהודי שחי בארצו.
ועוד לפני הקופה, במסדרון-חנק של עישון בשר אנושי, התרחקתי מהנבלות בכניסה שעישנו. צעירים שהשכל עוד לא עלה להם לראש. יצאתי מנקודת הנחה שזאת הסיגריה האחרונה שלהם לפני המופע, אבל בפנים החוויה הייתה נעימה במידה דומה – למרות השלטים ולמרות שמדובר במועדון של העירייה (אתו"ס, שעוד לא ענו לפנייה שלי) ולמרות שאין מאפרות – מעשנים. ומאפרים על הרצפה, כי מה, למעשן הממוצע ולכל מה שקשור להיגיינה ולאסתטיקה הרי אין כל קשר.

עד שהתחילה ההופעה התנגנה מוזיקת טראנס מונוטונית, משמימה, אבל בסוף נכנעתי בהנאה מסוימת ופיזזתי כאותו שור תוקפני. אפילו חייכתי, בחסות תחליף הגינס.

"אסור לעשן פה?" שאלתי את הברמנית.
"תיאורטית", ענתה. "המאבטח מסתובב מדי פעם".
"כן, מסתובב עם סיגריה".
ילדה בת עשרים וקצת, שעושה משהו כמו 200 שקל בלילה מטיפים, וחוזרת הביתה למיטה הריחנית שלה, לישון עם הרעש הפנימי באוזניים והמסרטנים בריאות.

ואז התחילה ההופעה. מטבוחה הם באמת הקצה הרחוק של הנתיב (סוף הדרך); הם הדבר העכשווי; הם משלבים מוזיקה אלקטרונית עם כלי נשיפה (כולל חמת החלילים האימתנית של מילס), גיטרה, כינור (והכנרית גם רוקדת), מתופפת. הם מולטי. הם מלהיבים, הם קצביים, הם מלודיים, ועוד הרבה דברים טובים. הם עם היד על הדופק ועם הדוב על הדבקה (כן, שתיתי קצת). פשוט תענוג. הם הסינמטיק אורקסטרה של הציונים. שילוב מנצח של יצר ויצירה.

אלא מה, די מהר ברחתי, כי כאמור, הרגשתי חנוק. הוקפתי פקאקטים מעשנים שטינפו לי את הריאות, והיו לי שתי ברירות: לשסף את הגרונות הטמאים של כל כופרי הקדמיום, או לצאת. משום מה, בחרתי באופציה השנייה, למרות שהראשונה עדיין מעלה חיוך על פניי: אחרי הכול, הם גם ניסו לרצוח אותי בהסוואת מקלחות מבליחות של אורות עכורים וגם קלקלו לי הנאה מוזיקלית, שתי עבירות שדינן מוות. אבל לא נורא – המוות שלהם כבר בדרך: ראיתי את מאות האורות הקדמיים שלו אורבים מנצנצים באפלת המועדון, מלאכי שאול שנעים בתנועה עיגולית מגובה המותניים שלהם אל הפה.

וביט – אלה פתחו איתי חשבון. מוטב שידעו: קווקזים, אם נושפים עליהם עשן, מפעילים את הלהביור.

א"א

סקוונצה 44

לאבי תל, חברי הטוב, יש היום יומולדת.

זה שנים שהוא מציק לי לגמור לחבר את הסולו שלי לחלילית, אופ. 1, עליו אני עובד מזה… רגע, אנחנו בסוף מאי… מזה… 33 שנים.

את הפרויקט ההוא גנזתי, אבל מעלה גמלא בליבי ההחלטה להקליט עבורו יצירת סולו לקול ולסקסופון טנורעוע. מסיבות טכניות שלא זה המקום לפרטן, הסקסופון ירד מהז'ורז' פרק.

אז זאת התוצאה  – סקוונצה 44 לקול סולו, שבתחילתה ציטוט של המשורר האיטלקי אדוארדו סנגווינטי, איתו נפתחת סדרת הסקוונצות של לוצ'אנו בריו, שזאת מעין קריצה להן (ולקתי).

הוקלט באולפני דלאמורה, חיפה, 29.5.09, מבלי להפריע לשכנים

לינק להורדה

א"א

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: