לראשונה בחיי ראיתי משחק כדורגל מתחילתו עד סופו. 90 דקות ועודף הבטתי באנשים רצים מצד לצד, וכמתבונן טרי לא יכולתי להימנע מלשים לב לכמה פגמים בסיסיים במשחק.
- המשחק ארוך מדי והריגושים מעטים מדי. ב-90 דקות שוורצנגר מציל את העולם, שפילברג בורא, מפוצץ ומאחה אותו, ובסרט ישראלי… מישהו כבר ישפריץ על מישהי בצינור.
- הקריינים רועשים מדי. זה לא תרבותי.
במאמר מוסגר, תהיתי איך זה יישמע אם קרייני כדורגל יקריאו שירים או סיפורים: "זה היה ליל אביב… הירח זרח במלואו… (להגביר קצב ועוצמה בהדרגתיות) השפיריות הוציאו את יהושע מדעתו… העצים נעו ברוח חסרת הרחמים… יהושע חשב לרדת למטבח להכין קפה… הוא חכך בדעתו… קפה יכול להיות רעיון טוב… אבל זה רק יעיר אותו ו… לאאאאאא!!!!!!!!! (נחיתה חדה) יהושע כבר לא יכין היום קפה".
- הפרשנים חכמים לאחר מעשה תוך כדי מעשה. אם, נניח, קבוצה מסויימת מנצחת 3-0 כנגד כל התחזיות ולמרות שהבלם שלה הורחק, לא החוזים והפרשנים והקריינים טעו, אלא כוכב הקבוצה המפסידה, שהיה "חוצפן" כי עלה לשחק למרות שידע שהוא סובל מפציעה מגבילה בעקבות גילוח חפוז.
בדומה לכל סוג אחר של "מומחים", כולל מנכ"לים ויועצים פוליטיים, כולם אשמים בטעויות של הפרשנים, חוץ מהפרשנים עצמם.
- השחקנים חברותיים מדי. מסיבה לא ברורה, לשחקני כדורגל יש נטייה להתחבק ולהחליק כאפות ולקפוץ על עמיתיהם וללטף את עכוזם ולנשק גביעי מתכת קרים, במקום להסתפק בלחיצת יד קורקטית או בקידה כהלכתה.
אלה בערך כל הפגמים במשחק הקיים.
בנוסף, יש בו גם כמה גורמים מעודדי בלבול.
- זיהוי: לא ברור כיצד הקריינים מכירים כל איש ואיש בכל קבוצה, בכל הקבוצות. לו אני הייתי מקריין משחק כדורגל זה היה נשמע כך: "צהוב מעביר לצהוב אחר, כחול חוטף, מהלך נבון של מה שמו, ועוד צהוב בתמונה, ומישהו באדום מוציא משהו צהוב מהכיס, והאיש בירוק הופך סגול מהמכה שקיבל מהכחול הבלונדיני עם הנעל השחורה".
- היוצרות המתהפכות: באמצע המשחק יש הפסקה, שאחריה הקבוצה שתקפה לימין עוברת לתקוף לשמאל, ולהפך. לא ברור לי כיצד השחקנים עומדים בנטל ולא מתבלבלים, אבל אני נכשלתי: אחרי שביליתי 45 דקות בעידוד הקבוצה הצהובה, שתוקפת שמאלה, אני אמור להבין שעכשיו היא תוקפת ימינה, ושעלי להסיט את סדר העדיפויות שלי לכיוון היד עם השעון? זה משבש את תיפקודו התקין של המוח וגורם לדיסאוריינטציה. ככה מתחילים משטרים פאשיסטיים!
- זה לא הוקי: הדבר הכי משעשע בהוקי זה שבשלב מסוים, ללא התראה אבל באופן סדיר, שחקנים מכים אחד את השני. בכדורגל, לעומת זאת, רמת האלימות כל כך נמוכה, שהשחקנים לא מפתחים עמידות בפני כאב – כל מכה קטנה והם נופלים מייבבים על הקרקע, ואלונקה נושאת אותם החוצה.
אבל, טרוניות בצד, הבה נהיה קונסטרוקטיביים: יש לי כמה רעיונות כיצד ניתן לשפר את המשחק, ואיני סבור שיש בהם מן הפגם!
- הדגלים שבפינות המגרש, בקרנות, לא יהיו גמישים ורכים, אלא נעוצים על מוטות ברזל זוויתי, מלופף בגדר תיל. זה עשוי להזרים דם חדש במשחק.
- השחקנים יצוידו בנעלי בלט במקום בנעליים הממוסמרות הסטנדרטיות (האוהדים ישירו קטעי מקהלה מאופרות מפורסמות, ואלה יונצחו באוסף כפול של הליקון שייקרא "קולות מהיציע").
- כל השחקנים יהיו אזוקים מאחורי הגב, למען מניעת התלהבות יתרה וחיבוק רומזני של עמיתים למקצוע.
- זידאן יפסיק להשחיל ראשו מתחת לבתי שחי של בני הקבוצה: זה מתכון בטוח להתקרחות!
- עם כל עבירה יחויב המבצע לשתות שוט טקילה. עד מהרה יהפוך המשחק לעליז במיוחד: גול עצמי יניב צהלות, קצב הריצה יהפוך איטי (במיוחד ליד הקרנות), פרצי צחוק יעצרו לחלוטין את מהלך המשחק, וגם המפסידים יפיקו הנאה מרובה מהחוויה. כל זה ישתנה, כמובן, אחרי ההפסקה, כשהשיכורים יצטרכו לתקוף לצד השני וירגישו מבולבלים ומנושלים כמוני. אז או אז יתחילו פרצי האלימות, וסופסוף המשחק ידמה יותר להוקי.
- להשלמת מקצה השיפורים, משטח דשא כל כך גדול מחייב השקייה אינטנסיבית, הווה אומר – יש להציב כמה שיותר ממטרות בתחום המגרש.
ישמו את כל אלה, והדשא של הקבוצה היריבה לעולם לא יהיה ירוק יותר.
ארז אשרוב, המאה שעברה
לקצץ את המתווך; תמיד לקצץ את המתווך! 
החיים בתהיתי 