ככה לא בונים משחק – פגמי הספורט הפופולרי בעולם, ורעיונות לשיפורו

לראשונה בחיי ראיתי משחק כדורגל מתחילתו עד סופו. 90 דקות ועודף הבטתי באנשים רצים מצד לצד, וכמתבונן טרי לא יכולתי להימנע מלשים לב לכמה פגמים בסיסיים במשחק.

  1. המשחק ארוך מדי והריגושים מעטים מדי. ב-90 דקות שוורצנגר מציל את העולם, שפילברג בורא, מפוצץ ומאחה אותו, ובסרט ישראלי… מישהו כבר ישפריץ על מישהי בצינור.
  2. הקריינים רועשים מדי. זה לא תרבותי.

במאמר מוסגר, תהיתי איך זה יישמע אם קרייני כדורגל יקריאו שירים או סיפורים: "זה היה ליל אביב… הירח זרח במלואו… (להגביר קצב ועוצמה בהדרגתיות) השפיריות הוציאו את יהושע מדעתו… העצים נעו ברוח חסרת הרחמים… יהושע חשב לרדת למטבח להכין קפה… הוא חכך בדעתו… קפה יכול להיות רעיון טוב… אבל זה רק יעיר אותו ו… לאאאאאא!!!!!!!!! (נחיתה חדה) יהושע כבר לא יכין היום קפה".

  1. הפרשנים חכמים לאחר מעשה תוך כדי מעשה. אם, נניח, קבוצה מסויימת מנצחת 3-0 כנגד כל התחזיות ולמרות שהבלם שלה הורחק, לא החוזים והפרשנים והקריינים טעו, אלא כוכב הקבוצה המפסידה, שהיה "חוצפן" כי עלה לשחק למרות שידע שהוא סובל מפציעה מגבילה בעקבות גילוח חפוז.

בדומה לכל סוג אחר של "מומחים", כולל מנכ"לים ויועצים פוליטיים, כולם אשמים בטעויות של הפרשנים, חוץ מהפרשנים עצמם.

  1. השחקנים חברותיים מדי. מסיבה לא ברורה, לשחקני כדורגל יש נטייה להתחבק ולהחליק כאפות ולקפוץ על עמיתיהם וללטף את עכוזם ולנשק גביעי מתכת קרים, במקום להסתפק בלחיצת יד קורקטית או בקידה כהלכתה.

אלה בערך כל הפגמים במשחק הקיים.

בנוסף, יש בו גם כמה גורמים מעודדי בלבול.

  1. זיהוי: לא ברור כיצד הקריינים מכירים כל איש ואיש בכל קבוצה, בכל הקבוצות. לו אני הייתי מקריין משחק כדורגל זה היה נשמע כך: "צהוב מעביר לצהוב אחר, כחול חוטף, מהלך נבון של מה שמו, ועוד צהוב בתמונה, ומישהו באדום מוציא משהו צהוב מהכיס, והאיש בירוק הופך סגול מהמכה שקיבל מהכחול הבלונדיני עם הנעל השחורה".
  2. היוצרות המתהפכות: באמצע המשחק יש הפסקה, שאחריה הקבוצה שתקפה לימין עוברת לתקוף לשמאל, ולהפך. לא ברור לי כיצד השחקנים עומדים בנטל ולא מתבלבלים, אבל אני נכשלתי: אחרי שביליתי 45 דקות בעידוד הקבוצה הצהובה, שתוקפת שמאלה, אני אמור להבין שעכשיו היא תוקפת ימינה, ושעלי להסיט את סדר העדיפויות שלי לכיוון היד עם השעון? זה משבש את תיפקודו התקין של המוח וגורם לדיסאוריינטציה. ככה מתחילים משטרים פאשיסטיים!
  3. זה לא הוקי: הדבר הכי משעשע בהוקי זה שבשלב מסוים, ללא התראה אבל באופן סדיר, שחקנים מכים אחד את השני. בכדורגל, לעומת זאת, רמת האלימות כל כך נמוכה, שהשחקנים לא מפתחים עמידות בפני כאב – כל מכה קטנה והם נופלים מייבבים על הקרקע, ואלונקה נושאת אותם החוצה.

אבל, טרוניות בצד, הבה נהיה קונסטרוקטיביים: יש לי כמה רעיונות כיצד ניתן לשפר את המשחק, ואיני סבור שיש בהם מן הפגם!

  1. הדגלים שבפינות המגרש, בקרנות, לא יהיו גמישים ורכים, אלא נעוצים על מוטות ברזל זוויתי, מלופף בגדר תיל. זה עשוי להזרים דם חדש במשחק.
  2. השחקנים יצוידו בנעלי בלט במקום בנעליים הממוסמרות הסטנדרטיות (האוהדים ישירו קטעי מקהלה מאופרות מפורסמות, ואלה יונצחו באוסף כפול של הליקון שייקרא "קולות מהיציע").
  3. כל השחקנים יהיו אזוקים מאחורי הגב, למען מניעת התלהבות יתרה וחיבוק רומזני של עמיתים למקצוע.
  4. זידאן יפסיק להשחיל ראשו מתחת לבתי שחי של בני הקבוצה: זה מתכון בטוח להתקרחות!
  5. עם כל עבירה יחויב המבצע לשתות שוט טקילה. עד מהרה יהפוך המשחק לעליז במיוחד: גול עצמי יניב צהלות, קצב הריצה יהפוך איטי (במיוחד ליד הקרנות), פרצי צחוק יעצרו לחלוטין את מהלך המשחק, וגם המפסידים יפיקו הנאה מרובה מהחוויה. כל זה ישתנה, כמובן, אחרי ההפסקה, כשהשיכורים יצטרכו לתקוף לצד השני וירגישו מבולבלים ומנושלים כמוני. אז או אז יתחילו פרצי האלימות, וסופסוף המשחק ידמה יותר להוקי.
  6. להשלמת מקצה השיפורים, משטח דשא כל כך גדול מחייב השקייה אינטנסיבית, הווה אומר – יש להציב כמה שיותר ממטרות בתחום המגרש.

ישמו את כל אלה, והדשא של הקבוצה היריבה לעולם לא יהיה ירוק יותר.

ארז אשרוב, המאה שעברה

מודעות פרסומת

המצווה שלו

בפינת בניין שירות התעסוקה המט ליפול, המת ליפול, ובעצם בניין שירות התעסוקה שקרס בקריית אליעזר, עמד עד היום תמר גמדי, מין עץ נסי ננסי שרק צמרת לו, כאילו מישהו תקע כמה כפות תמרים בקרקע בתקווה שיצמיחו עץ.

זה לא קרה.

מה שכן, המידות הצנועות האלה איפשרו ליהודי נמוך הקומה שעמד ליד העץ וניסר במידה לאה של מרץ את כפותיו, לבצע את זממו ללא צורך בסולם. חשבתי להעיר לו על ההתעללות הברוטאלית בשריד החי היחיד שנותר משירות התעסוקה בשביל סוכה, אבל מהר מאוד הגעתי למסקנה שזה לא עסקי, והמשכתי ללכת.

כמה דקות אחרי זה חזרתי לאותה נקודה, ועכשיו שהעץ כבר לא היה שם, אחז האיש את צרור הכפות הגדועות בשתי ידיו, העמיס את הכול על כתף ימין והתחיל לגרור את הציד שלו הלאה.

מאחור נשארו שתי כפות שנשמטו על האדמה. הבטתי בהן, הבטתי ביהודי שאמתו דיממה מקטל התמרים, ואמרתי לעצמי שאם זה מספיק חשוב לו כדי לדמם, אשיב לו את שני הענפים הגדומים. התחלתי ללכת אחריו, ומהר מאוד הדבקתי אותו; נמוך ומבוגר, עם סנדלים כבדים והעול על כתפו, הוא לא נע במהירות.

כל כך היה מרוכז במאמץ שלו שלא הבחין שאני משתרך בעקבותיו, כמו סנצ'ו פנשה אחרי דון קישוט, נושא כלים, נושא כפות. וככה התנהלתי מאחוריו דרך חצרות קריית אליעזר, נמנע בנימוס מלעורר את תשומת ליבו לקיומי, עכשיו שעבר השלב ההגיוני שבו עוד ניתן היה לעשות את זה: חשבתי שהוא ייקח את השלל למרחק קצר, אבל אחרי שהתקדם והתקדם, נראה היה לי מוזר להגיד לו שמע, אני עוקב אחריך כבר מאתיים מטר – הפלת שני ענפים.

כשנראה היה שהמאמץ מכריע אותו, הצעתי לו עזרה.

"לא," הוא אמר מבלי להביט לאחור. "זו המצווה שלי."

הלכתי אחריו עוד, עד שעבר דרך שער בית כנסת גיבורי ישראל, שנראה נטוש. הוא המשיך אל מסביב למבנה, ואני החלטתי שדי, והשארתי את שני הענפים בכניסה לעזרת הנשים. לא לקלקל לו את המצווה.

בדרך חזרה הביתה, בעת שקיעה, בסוף העלייה של סטלה מאריס, ליד מנזר הכרמליטים, נגלה אליי אליהו.

כלומר, איצטדיון יד אליהו.

סליחה, איצטדיון יד, סליחה, קריית אליעזר, העומד ליפול.

מה לי ולכדורגל.

א"א

שתי הרצאות בתחום התיווך

לקצץ את המתווך; תמיד לקצץ את המתווך!

ארתור מילר, "מותו של סוכן" (אם אני לא טועה)

 

1. חובת המדינה להגן על אזרחיה.

המדינה עושה את זה באמצעות הצבא, הבנוי מחלק מאזרחיה.

ברגע שאזרחיה הופכים לחלק מהצבא, מאוד קשה למדינה להגן עליהם.

אזרחים, אולי הגיע הזמן לקצץ את המתווך?

 

2. אוהדי כדורגל נאמנים בפנאטיות לקבוצה "שלהם".

הקבוצה "שלהם" מורכבת משחקנים.

השחקנים נאמנים בפנאטיות לחוזים שמנים, איפה שרק אפשר, והקבוצה "שלהם" אינה אלא קרש קפיצה לחוזה שמן יותר, גם אם זה אצל הקבוצה ה"יריבה".

אוהדים, אולי הגיע הזמן לקצץ את המתווך?

ארז אשרוב

%d בלוגרים אהבו את זה: