המצווה שלו

בפינת בניין שירות התעסוקה המט ליפול, המת ליפול, ובעצם בניין שירות התעסוקה שקרס בקריית אליעזר, עמד עד היום תמר גמדי, מין עץ נסי ננסי שרק צמרת לו, כאילו מישהו תקע כמה כפות תמרים בקרקע בתקווה שיצמיחו עץ.

זה לא קרה.

מה שכן, המידות הצנועות האלה איפשרו ליהודי נמוך הקומה שעמד ליד העץ וניסר במידה לאה של מרץ את כפותיו, לבצע את זממו ללא צורך בסולם. חשבתי להעיר לו על ההתעללות הברוטאלית בשריד החי היחיד שנותר משירות התעסוקה בשביל סוכה, אבל מהר מאוד הגעתי למסקנה שזה לא עסקי, והמשכתי ללכת.

כמה דקות אחרי זה חזרתי לאותה נקודה, ועכשיו שהעץ כבר לא היה שם, אחז האיש את צרור הכפות הגדועות בשתי ידיו, העמיס את הכול על כתף ימין והתחיל לגרור את הציד שלו הלאה.

מאחור נשארו שתי כפות שנשמטו על האדמה. הבטתי בהן, הבטתי ביהודי שאמתו דיממה מקטל התמרים, ואמרתי לעצמי שאם זה מספיק חשוב לו כדי לדמם, אשיב לו את שני הענפים הגדומים. התחלתי ללכת אחריו, ומהר מאוד הדבקתי אותו; נמוך ומבוגר, עם סנדלים כבדים והעול על כתפו, הוא לא נע במהירות.

כל כך היה מרוכז במאמץ שלו שלא הבחין שאני משתרך בעקבותיו, כמו סנצ'ו פנשה אחרי דון קישוט, נושא כלים, נושא כפות. וככה התנהלתי מאחוריו דרך חצרות קריית אליעזר, נמנע בנימוס מלעורר את תשומת ליבו לקיומי, עכשיו שעבר השלב ההגיוני שבו עוד ניתן היה לעשות את זה: חשבתי שהוא ייקח את השלל למרחק קצר, אבל אחרי שהתקדם והתקדם, נראה היה לי מוזר להגיד לו שמע, אני עוקב אחריך כבר מאתיים מטר – הפלת שני ענפים.

כשנראה היה שהמאמץ מכריע אותו, הצעתי לו עזרה.

"לא," הוא אמר מבלי להביט לאחור. "זו המצווה שלי."

הלכתי אחריו עוד, עד שעבר דרך שער בית כנסת גיבורי ישראל, שנראה נטוש. הוא המשיך אל מסביב למבנה, ואני החלטתי שדי, והשארתי את שני הענפים בכניסה לעזרת הנשים. לא לקלקל לו את המצווה.

בדרך חזרה הביתה, בעת שקיעה, בסוף העלייה של סטלה מאריס, ליד מנזר הכרמליטים, נגלה אליי אליהו.

כלומר, איצטדיון יד אליהו.

סליחה, איצטדיון יד, סליחה, קריית אליעזר, העומד ליפול.

מה לי ולכדורגל.

א"א

מודעות פרסומת

שתי הרצאות בתחום התיווך

לקצץ את המתווך; תמיד לקצץ את המתווך!

ארתור מילר, "מותו של סוכן" (אם אני לא טועה)

 

1. חובת המדינה להגן על אזרחיה.

המדינה עושה את זה באמצעות הצבא, הבנוי מחלק מאזרחיה.

ברגע שאזרחיה הופכים לחלק מהצבא, מאוד קשה למדינה להגן עליהם.

אזרחים, אולי הגיע הזמן לקצץ את המתווך?

 

2. אוהדי כדורגל נאמנים בפנאטיות לקבוצה "שלהם".

הקבוצה "שלהם" מורכבת משחקנים.

השחקנים נאמנים בפנאטיות לחוזים שמנים, איפה שרק אפשר, והקבוצה "שלהם" אינה אלא קרש קפיצה לחוזה שמן יותר, גם אם זה אצל הקבוצה ה"יריבה".

אוהדים, אולי הגיע הזמן לקצץ את המתווך?

ארז אשרוב

%d בלוגרים אהבו את זה: