אווט טרטריאן, סימפוניות 3 ו-4, הפילהרמונית הארמנית בניצוחו של לוריס צ'קנבוריאן, אֵי-וי-אס, 55 דק'
הארמני אווט (אלפרד) טרטריאן מילא את הסוגריים בשנת 1994, באמצע פסטיבל שהוקדש ליצירותיו. הוא השלים כתיבתן של שמונה סימפוניות; התשיעית, אותה לא הספיק להשלים, חרצה את גורלו, כפי שנוהגות סימפוניות תשיעיות לעשות. בין השאר חיבר שתי אופרות, בלט ושתי רביעיות מיתרים. העולם הכיר בו מאוחר: באמריקה בוצעה השישית שלו לראשונה בשנת 1988, ואת השביעית ניגנו בלונדון בשנת מותו. על הסימפוניות שלו אמר שהן "זעקת הנפש לישועה ולמחילה על חטאים", וגם שהן "מעוררות זיכרונות גנטיים". ככל הידוע לי, בשוק ניתן למצוא רק שני דיסקים עם יצירותיו – זה שלפנינו, ואחד שעליו סימפוניות מס' 7 ו-8. שניהם אינם מיובאים ארצה באופן מסודר.
***
הסימפוניה השלישית (1975), שלצורך העניין נעניק לה את הכינוי "הפרימיטיבית", בנויה משלושה פרקים, ומתוזמרת ל-12 קרנות, כלי נקישה, שני פסנתרים, מיתרים מתוגברים, שתי זורנות ושני דודוקים – כלי נשיפה ממשפחת האבוב, בעלי צליל חודרני ועליז כאחד.היצירה מתחילה בשתי דקות וחצי של הקשות ודרדורי תופים, סולו, ורק לאחר מכן מתחילים להגיח חברי תזמורת אחרים, בקווים דקים. כל זה מוביל לדואט צווחני של שתי זורנות בטרילים, התפרצות של תרועות לוחמניות, תופים מאיימים, כלי נקישה גבוהים שנעים בהיסטריה ברקע: מישהו רודף אחריך. התופים חוזרים לקצב, רחש של אי נוחות מטרידה נע בין הנגנים, הצלפות ניחתות, נהמות נגנחות.עדנה ורחשושים מעבירים לפרק השני, שרובו כמו אנחת כאב, יללה נוגה, שקט מתוח של קווים ארוכים, גונגים וקרקושים. זהו מתח טורד מנוחה. אתה מחכה שמשהו יקרה, מצפה לבום; הרי ברור שזה לא יכול להמשיך ככה, השקט-שקט הזה, הנהי, הבכי המעומעם.מכך נובע הפרק השלישי, באדיבות תופים קצביים, ופה נפתחים השמיים – התופים רועמים, מתריסים; זו הכנה להתקפה. כלי הנשיפה נכנסים בתרועות זוועה, פסנתר מוסיף לקצב בפראזה נמוכה, מתגנבת, הדודוקים והזורנות מצווחים, מעבר לגבעה הם מופיעים, מאות – חיל הפרשים הארמני רודף אחריך, ובראשו רוח רפאים. זה נחיל צרעות מהגיהינום, השמיים מתכהים, גשם ורוחות, הכל מוביל לשיא שמביא בעקבותיו דממה דקה. שדה הקרב זרוע גוויות, המערכה הסתיימה, הטבע הס מלבד רחש קל. אתה מוקף, משמיע געייה אחרונה של חיה פצועה, הדודוק מתחנן על חייך, צווחה דקה ותרועות מחזירות להתנהלות האלימה, והכל נגמר באבחת חרב חדה. התוצאה מסמררת ומרגשת. חוויה של ממש.
***
הסימפוניה הרביעית (1976), אותה נכנה "האֵפֵמֵרִית", בת החלוף, כתובה בפרק אחד ומתוזמרת לפעמון רוסי, צֶ'לֶסְטָה, צ'מבלו, פסנתר, עוגב ומיתרים. אופיה שונה לחלוטין, היא מאופקת מאוד, ובנויה כקו דק שהולך ומתחזק ומתעבה ואז חוזר למהותו הראשונית, והכול בהדרגה מתונה
זה מתחיל בפעמון כנסייה קטן, פעמון של צער פעוט שאחריו מופיע צ'מבלו מהוסס, במעין מארש אבל איטי ומסורבל, מנגינה טרקלינית שהשתבשה. קו הרפאים הבנוי מכלים רבים נשמע כמעט כצליל אחד, מעין אורגניזם שגווניו הולכים ומשתנים; הוא הולך ומתעצם באיטיות ובהדרגה לקראת אמצע היצירה, עד שהוא מצליח להגיע להצהרה של ממש על עצם קיומו. בהמשך עוד מתרמזת לה תקווה, אבל קו הרפאים חוזר ונעשה דק יותר ויותר, מתכווץ אל הצמצום ממנו נבע, הצ'מבלו שוב מקונן ולפתע – מתוך הדוק – רעם פתאומי! מחריד! מקפיץ! ! ! שמובל על ידי צרימת כלי נשיפה אינסופית ודמדום תוף מונוטוני אל הקץ, הגרדום. כל שנותר הוא התוף הצועד. הוא חדל. ממשיך. חדל. פעמון כנסייה. צעדת התוף. פעמון כנסייה. שקט. פעמון כנסייה נחלש. מאום. חידלון.
***
שתי הסימפוניות מגלות מלחין ייחודי, איכותי, שמן הסתם יזכה בפופולריות הולכת וגדלה ככל שירבו "לגלות" ולבצע אותו. בהיעדר ביצועים אחרים או כל כלי התייחסות אחר, דומה כי הסימפוניה הרביעית מבוצעת פה לעילא, על ידי מנצח ותזמורת מיומנים להפליא בנגינת מוזיקה מודרנית. השלישית, כך ניתן לשער, היתה מרוויחה מביצוע אפילו יותר פראי, יותר חד ונמרץ ונמהר, ויש לקוות שעוד נשמע כזה. כך או אחרת, תגלית שמחה שלא הייתי מוותר עליה.
לשמחת המעורבים, כשבע מהסימפוניות של טרטריאן ניתנות לשמיעה בלינק הזה .
א"א
החיים בתהיתי 