אתמול קרה דבר-מה משונה.
הפנים שלי, שלרוב קמוצים במעין חמיצות אנטיפטית, ושספק עמוק מרצד תמידית בין חלקם השמאלי לזה הימני כמו נורת פלואורסצנט ישנה בכניסה למועדון חשפנות, התעוותו.
כן – התעוותו!
במחשבה לאחור זה היה די מבהיל, כי במשך שעה וחצי לא הצלחתי להחזירם למצב השגרתי, האהוב, ובמקום זה היה מרוח עליהם חיוך רחב ואווילי שממש לא היה מקנה לי שם טוב במחוזותיי.
האשם בכך היה חנוך רוזן.
בשעת אשמורת מאוחרת, 22:00, שעה שבה לרוב אני מתחיל לחשוב על שנאתי למשטחי שינה אופקיים, שעה שבה כל אזרח ישראלי ראוי לשמו יוצא לבזוז סודנים, גררתי אני את בנותיי איתי לתיאטרון בקריית מוצקין לצפות ב"מדבר בעד עצמו".
ומה אומר, הדבר היחיד שקטע את החיוך שלי לכל אורך ההופעה היו הצחוקים. לא היה רגע מת אחד, לא הייתה שנייה חלשה, שכן רוזן מילא את כל הערב בשלל רב של הברקות קומיות וחזותיות שהוגשו בתזמון מושלם ובחן לא נפוץ, שלא לדבר על יכולתו כפנטומימאי, שהיא נתון קבוע וידוע מראש. תוסיפו לזה הפקה מושקעת ברמה שאיננו מורגלים בה, ורגעים מענגים של מה שזאפה כינה "שיתוף קהל", ותבינו למה זה אירוע מוצלח באמת, ונדיר.
בבידור להמונים מנסים לרוב לקלוע למכנה המשותף הנמוך ביותר, בעוד שרוזן הצליח לעשות בדיוק את ההפך, כלומר לקלוע למכנה המשותף הגבוה ביותר: מדי פעם הגנבתי מבטים שמאלה, אל שלושת בנותיי – 12, 15, 18 – שנהנו בדיוק כמוני. אני מצטער לדווח שזה רק הוסיף להנאה שלי.
מעבר לצחוקים, רוזן גם מצליח לרגש, וגם כאן באיזו מידה לא נפוצה של דיוק ותזמון, כך שקטעים שבימי שגרה הייתי רואה בהם שמאלץ, דברים מהסוג שאני לא סובל אצל צ'רלי צ'פלין, נניח, אצל רוזן כן עוברים וכן נוגעים. אני משער שבין השאר זה בגלל דמות הילד הנצחי שיצר; יש דברים שאתה מוכן לקבל מילד, אבל לא מנווד שכדאי היה מאוד שימהר להתבגר. אתה שומע, צ'רלי!?
בשתי מילים: מומלץ.
ארז אשרוב
ההופעות הקרובות:
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
החיים בתהיתי 