יש יורד

הייתי אמור לעבוד עכשיו, אבל מאמר שפרסמה נרי ליבנה ב"הארץ", או יותר נכון מאמר של נרי ליבנה שפורסם ב"הארץ" גרם לי לסחרחורת עזה ולצורך פיזי לפרוק, שאם לא ימולא ממילא לא אצליח לעבוד. אז הנה. אני פורק.

במאמר יורדת ליבנה על חיפה – שזה בסדר, למה לא, זה הרי ספורט ארצי – אבל לא הלוקל-פטריוט שבי התקומם, אלא שוחר האמת העיתונאית: המאמר משובץ בעיוותי מציאות שמבוססים על ההתרשמות האישית והשטחית של הכותבת. למען הנוחות אפרוט לסעיפים.

1.      אני הבעיה

את הרצנזיה חותמת המסקנה "הבעיה של חיפה היא לא התיירים שלא מגיעים ולא התל אביבים שמסרבים להיענות להפצרותיו של יהב לעבור להתגורר בעיר. הבעיה של חיפה היא החיפאים. הם אלה שלא מאמינים בעיר יותר". אם כך, ליבנה סבורה שאני הבעיה ושאינני מאמין עוד בעיר. אני לא בטוח שאני יודע מה זה "להאמין" בעיר, אבל אני חי בה מזה 49 שנים ובנותיי נולדו בה, ואני אוהב להיות פה, ואין לי שום כוונה לעבור לעיר אחרת בארץ. אז כנראה שאני מאמין בה.

רגע, אם החיפאים היא הבעיה של חיפה, מה הפתרון? להחליף אותם בנהריינים?

בכלל, אני לא בטוח שיש בעיה אחת ספציפית לעירי או לכל עיר אחרת; יש מגוון בעיות, ויש אנשים שתפקידם לפתור אותן.

מה שמביא אותי לדבר על ראש העיר הנוכחי, יונה יהב. גילוי נאות: אני מכיר את יהב משנת 84', מחבב אותו, חושב שהוא עושה פה דברים טובים, ולפעמים גם עובד אתו ועם העירייה (מה שאולי מחשיד אותי באינטרסנטיות, אבל מצד שני מספק לי הצצה לפעילות של העירייה שהרוב אינו מודע לה). מה שכן, אני מכיר במגבלותיו: אין לו כוחות-על. עסק מצער, כי האזרחים והמבקרים מבחוץ סבורים שראשי ערים אמורים להיות מצוידים בכוחות שכאלה, ושביכולתם לחולל מהפכות. "בני האדם נוטים בחפץ לב להחליף את השולט בהם, באמונה שכך ישופר מצבם. מפאת אמונתם זאת הם מתמרדים בשליט, אלא שעד מהרה הם מתאכזבים, כי הניסיון מוכיח להם שנפלו מן הפח אל הפחת" כתב מקיאוולי (תרגם גאיו שילוני) לפני כמעט 500 שנה.

יהב, למיטב ידיעתי, לא "מפציר" בתל אביבים לעבור לגור פה; הוא לא פנטזיונר. אין פתרונות קסם ואין הרבה סיכוי שחבריי הרבים שנטשו יחזרו לגור פה; דבר לא ישנה את העובדה שתל אביב היא האבן השואבת של הארץ – שם הפרנסה. אבל אם לעיר הזאת יש עתיד טוב יותר, הוא ייבנה (נבנה) לאט ובהדרגה.

 2.      סוגיית הכרמלית

"אפשר היה לחשוב שהכרמלית האחראית לנס קיצור הדרך והזמנים האלה תהפוך לאמצעי תחבורה נפוץ ושכיח כמו המטרו בפריז, אלא שזה לא קורה", מתרעמת ליבנה, שצדקה בעניין קיצור הזמנים שמציעה הכרמלית. אלא מה, הכרמלית הציעה בזמנו גישה נוחה ומהירה לאתרים מרכזיים בעיר, כמו נניח לשכונת הדר, שבזמנו היו בה בתי קולנוע רבים וכיום אין בה ולו אחד. מגמה עולמית. כל ילדותי הייתי יורד בכרמלית לראות סרטים בהדר, ולקנות קסטות מזויפות בעיר התחתית. בתי הקולנוע והקסטות פסו מהעולם, ואיתם הפופולריות של הכרמלית. אז מה, נסגור אותה? נצפה לראות שם צרפתים בדרכם לשאמפס עליזה? ואגב, ייתכן שהציפייה של ליבנה לראות את הכרמלית הופכת למטרו נעוצה בזיכרונות ילדות: בזמנו היו שם שלטים שהודיעו défense de fumer.

 3.      פסטיבל הסרטים

"זהו פסטיבל מצוין, שרכש לו מקום של כבוד בין הפסטיבלים הבינלאומיים הנחשבים בעולם", כותבת נרי ליבנה. על זה אין מה להתווכח. עוד גילוי נאות: את הפסטיבל יזמה והניעה אמי, ענת, עם מנהל הסינמטק דאז יוסי אורן ועם… יונה יהב. אבל לטעון שחיפה היא "עיר שינה המתעוררת לחיים אחת לפסטיבל" זה כבר ממש מוגזם. סטיגמה נושנה ולא מעניינת: מי שרוצה לישון שיישן, ומי שרוצה לבלות עד הבוקר יוכל לעשות את זה גם בחיפה, ואין שום חוק עזר עירוני בעולם שקובע שעיר צריכה להיות נטולת הפסקות. אגב, אצלנו אפילו בסרטים היו הפסקות!

4.      העיר התחתית

"[בעיר התחתית] שוררת היום ריקנות מהלכת נכאים. אין יורד אל הים ואין עולה אל מקדש הבהאים ברחובות היפים. ובניגוד לנעמי שמר, כשאני כותבת 'אין יורד' אני מתכוונת לכך שגם תושביה הערבים של חיפה אינם יורדים לשם".

הייתכן שליבנה נפלה קורבן למתיחה של שילון כזה או אחר? אולי כולם התחבאו? איזו ריקנות? העיר התחתית גדושה במקומות נהדרים, באופי, הים הומה אנשים, למקדש הבהאי אסור לעלות מסיבות דתיות, רק לרדת במדרגותיו, והתושבים הערביים של חיפה הפכו את המושבה הגרמנית לאזור הכי ססגוני ומשמח בעיר, שבכל ערב נתון קשה למצוא בו מקום ישיבה.

ואולי זה המקום לדבר על המוני יוצאי ברית המועצות לשעבר שנקלטו בחיפה ושינו את פניה לטובה והעשירו את התרבות המקומית ואת המסחר ואת הגיוון האנושי.

5.      האצטדיון

בחיפה יש לנו את "האצטדיון המפואר והמיותר להפליא שנחנך שם", לדברי ליבנה. אפילו בתור אזרח שמעולם לא ביקר באצטדיון ולא מתעניין כלל בכדורגל, לטעון שהאצטדיון החדש מיותר הוא מעשה שנראה לי תמוה להפליא. אני עוד בונה על זה שהפו פייטרז יופיעו שם.

6.      השוק הטורקי

השוק הטורקי נמצא בעיר התחתית. בליבה. כשליבנה הגיעה לשם שררה "דממה מוזרה… חנויות שנפתחו שם נסגרו מהיעדר קונים. המסעדות עומדות בשיממונן. 'אבל כשיש כאן הופעות לילדים מאוד שמח בשוק הטורקי', אמרה החברה. העיר התחתית מתעוררת רק כשיש אירועים מיוחדים ושוקעת בתנומה שוב, עד לפעם הבאה".

גם כאן, אני רחוק מלסבור שהשוק הטורקי דומם ושומם. או שבין לילה הוא יהפוך למתחם שבליינים וקונים מגיעים אליו מכל הארץ. והאירועים המיוחדים מעידים שיש ניסיון להמריצו עוד יותר. מה שכן, אני יודע היטב כמה מסעדות ובתי עסק נפתחים ונסגרים בתל אביב מדי שבוע בגלל שלקוחות לא פוקדים אותם, מסיבות רבות ומגוונות. זה עדיין לא אומר שתל אביב לא מתפקדת או אמורה לתפקד אחרת או צריכה לקחת דוגמה מחיפה.

חשבו, אולי לחיפאים אין את הממון הנדרש לכלכל בתי עסק כאלה. אולי זה בגלל המצב הכלכלי הכללי, ואולי בגלל המוני המשקיעים התל אביביים שרכשו חצי מהדירות בקריית אליעזר ובקריית שפרינצק וגרמו להעלאה מחרידה בדמי השכירות ובמחירי הדירות בעיר, אבל זאת ספקולציה פראית, ואני לא רוצה לבוא ולטעון שהבעיה של חיפה הם התל אביבים.

זה לא יהיה רציני.

א"א

שממה בעיר התחתית

Haifa Sur La Mer

דממה בעיר התחתית

הו, האנושות

דו-קיוםברווזוני הים (Lepas anatifera) שרבבו את צוואריהם כקוברה מהופנט-חליל בחיפוש אחר משהו, חמצן, יש להניח, ורצוי שיהיה מהסוג שניתן לנשום בתוך מי מלח, ולא באוויר ותחת עינה המעוננת של השמש. חלקם גם מיששו בזיפיהם את העץ הלח בחיפוש אחר מזון.

בתי ואני יצאנו להליכה בים, ועל החול מצאנו קורת עץ גדולה משורטנת שעליה מושבה עצומה של הזיפרגלאים האלה. עיר שלמה. רצינו להציל אותם, אבל החשש למעוך חלק מהם מנע מאתנו לשחק יותר מדי עם הקורה, שהייתה מצופה לחלוטין ביצורים.

נכון, אני לא בטוח שהרומאים היו שוכרים את שירותי כיועץ מקצועי לו היו רואים את האקוודוקט שחפרתי במטרה לנתב מים ולחות אל קורת העץ, אבל החיזיון האבסורדי כן גרם לזוג מסוקרן לעצור על ידנו, והגבר שהיה יותר פרקטי ממני סימן לי להרים את הקורה בצד אחד, הרים אותה מצידה השני, ויחד הצפנו אותה בחזרה בים, ואני עוד השטתי אותה הלאה, פנימה, לכיוון המעמקים.

האיש היה דתי, ואני מנצל את העובדה על מנת לציין שעל פי ההלכה הברווזונים טמאים למאכל יהודים, וכי בימי הביניים אנשים סברו כי מהסרטנים הללו מתפתחים אווזי ברנטה (ושוב, תודתי המתמשכת לפנחס אמתי). אני די בטוח שקיימים לא מעט טוקבקיסטים שמפיצים את הסברה הזאת גם בימינו.

כך או אחרת, בתי ואני המשכנו לצעוד, ולכל אורך החוף מצאנו פיסות קטנות יותר של עצים, קני סוף, ספוגיות, עצמות והשד-יודע-מה, שעליהם היו קהיליות קטנות יותר של הברווזונים הללו. נדמה היה שמשהו חמור פקד את המסעדה הסינית בביקיני בוטום.

את כולם החזרנו למים.

בדרכנו חזור, גילינו בשלבים מייאשים כי עמלנו ותקוותינו היו לשווא: אחת אחר השנייה מצאנו את כל נושאות הברווזונים עומדות שוב על החול, כולל את הקורה העצומה.

כי זהו חוק בל יעבור: כשהים רוצה לפלוט משהו, הוא פולט אותו.

***

לאחר מכן ישבנו בסאן ביץ', שם מגישים חומוס וטחינה משובחים. כמה דקות לאחר שהתחלנו לאכול, הגיע למקום בבהילות שוטר-חוף על כלי רכב שאני יכול רק לתאר כסגוויי עם גלגלי עזר. מיד חבר אליו עוד שוטר, רגלי, ונראה היה שהם בדרכם למשימה בהולה.

לתומי סברתי שהם באו לחקור מדוע גובים 13 שקלים על בקבוק קטן של שתייה. אך לא.

צפיתי, כאחרון החטטנים, כששני אלה ירדו אל החוף ופצחו בשיחה עם כמה מהקייטנים. לא היו דחיפות, לא צעקות, לא תנועות קדחתניות של הגפיים, אבל ניתן היה להבין שהשוטרים מבקשים מהקבוצה הקטנה שתעזוב את החוף.

די מהר הסתבר שלא מדובר בקבוצה קטנה – היו שם כמה עשרות נשים, גברים וילדים, שהחלו לנדוד בהוראת השוטרים דרומה. התקשיתי להאמין שהם מנוּוטים לחוף הסטודנטים, משום שעל פי הלבוש הנחתי שהם מוסלמים. עקבתי אחריהם וגיליתי שהם מובלים בחזרה אל האוטובוסים שלהם. אולי הם היו לבושים ביותר מדי שחור לטעמו של האדם הלבן המשתזף במטרה להשחיר.

זה לא נעים לראות טרנספר.

שאלתי כמה מהם מה קורה, אבל הם דיברו רק ערבית, שפה שלצערי מערכת החינוך שלנו לא טרחה ללמד אותי. הנהג של אחד האוטובוסים, שהסכים לדבר אנגלית (אולי הם סרבני עברית), אמר שאין לו מושג למה הם התבקשו לעזוב.

"שום דבר, אחי," אמר לי אחד השוטרים כששאלתי מה קורה.

השוטרים התנהגו באיפוק, המגורשים התנהגו באיפוק, וצעיר אחד הוכנס באיפוק לניידת.

אז אכן, כפי שכבר אמרתי, כשהים רוצה לפלוט משהו, הוא פולט אותו.

א"א

photo

צילום: ארייה אשרוב

2 רעיונות אוטופיים או, פטה-מורגנה הררית נרגנת

עלה על דעתי רעיון לממשלה דו-ראשית.

בממשלה כזאת יהיה (או תהיה, כמובן) ראש ממשלה אחד "נורמלי", כלומר כזה שיהיה עסוק בתככים הפוליטיים הקטנים, שיתחיל מלחמות ויכבה שריפות, שיתעסק בשטויות או יפלוט אותן, שיטפל בדו"ח המבקר ובזמנו הפנוי ייחקר, כלומר ראש ממשלה מהמודל המוכר לנו היטב, זה שמכהן שנה-שנתיים ולא מגיע להרבה הישגים, לפחות לא חיוביים.

ראש הממשלה השני יהיה (או תהיה, כמובן) ממונה על דבר אחד בלבד: השלום. הוא ירדוף שלום מבוקר עד ערב, יעשה טלפונים לשגרירים זרים ולמלכים ולרודנים ולראשי ארגונים עוינים, יפעיל קשרים, יפעיל לחצים, יתפור קומבינות בינלאומיות וינסה בכל כוחו ובכל זמנו לארוג שמיכת טלאים הגיונית שתספק את כל הצדדים ושהתפרים שלה יהיו מספיק חזקים ומספיק מחייבים כדי להחזיק מעמד.

כי השלום – למרות שזאת המילה הכי משומשת, מיובשת, נכמשת, אכזבה וניחרת וצחיחה, נטולת משמעות ונפח וסתומה בשפה העברית, למרות שהיא הסיסמה הכי לא אופנתית בבוטיק הסטיקרים הישראלי –  הוא הדבר היחיד שצריך לשאוף אליו מדי בוקר, לחתור לקראתו מבלי להגיד נואש.

אחרת באמת שאין טעם לכל המפעל הזה.

 

"אלמלא חיפה, כבר מזמן הייתי נואש מישראל". אליאס שאקור, ארכיבישוף הכנסייה היוונית-קתולית

 

עלה על דעתי רעיון למסד מגזר חדש בארץ: החיפאים.

חיפאים מכל הדתות והאמונות והשכבות החברתיות, יחיו בניתוק רגשי ממה שקורה כאן. בגן עדן של שוטים נבונים. לא נקרא עיתונים, לא ניקח חלק בוויכוחים, לא נתעסק בזוהמת הפוליטיקה, ובעיקר נעשה את עצמנו כאילו יש מזרח תיכון חדש והכול נורמלי.

אתה מאמין באלוהים?

– אני חיפאי.

למי הצבעת?

– אני חיפאי.

אתה בעד המאבק הפלסטיני?

– אני חיפאי.

ראית הישרדות?

– אני חיפאי.

האנטישמיות באירופה מתגברת.

– אני חיפאי. ובמילים אחרות, תקפצו לי כולכם, בסדר? לא מוצא חן בעיניי מה שיצא מהמדינה ומהאזור ומהאנושות. אני אמיש. אני רואה ולא נראה. אנחנו משחקים תופסת גובה ואני על הגובה – אתם לא יכולים לגעת בי. תמשיכו כולכם להתעסק בחרא, אבל אותי תשאירו מחוץ לתמונה – אני חיפאי!

 

ארז אשרוב

 

%d בלוגרים אהבו את זה: