חייזרים לא אוכלים פלאפל – על קשיי הנזילות של הישראלי

בניגוד למה שטענתי בעבר, חוצנים אכן חיים בקרבנו, ואני יודע את זה בוודאות.

הקולנוע ניסה לתת סימנים ברורים לזיהויים: בסרט "הם חיים", בני האנוש הזדקקו למשקפיים מיוחדים כדי להבדיל בין חייזרים לבני אנוש; ב"גברים בשחור" צריך היה לירות להם בראש ולחכות שיצמח שוב על מנת לוודא שאכן בדרי-חלל עסקינן; ב"הנוסע השמיני" לא הייתה ברירה אלא להמתין עד שיפלסו דרכם בעד המעיים, חלל הבטן והחוצה. אכן, שיטה מעט קיצונית לזיהוי חייזר, שמעוררת געגועים לפשטות הטהורה שמציע נייר הלקמוס; ב"מפגשים מהסוג השלישי" הם נשמעו כמו סקציית כלי הנשיפה ממתכת של תזמורת הקונצרטחבאו, אמסטרדם, שמנסה לנגן את "הוא היה גיבור / הוא קרא לדרור".

אולם, לא צריך להיות חכם גדול ולא צריך ציוד מתוחכם כדי לזהות את החוצנים החיים בקרבנו – כל שצריך לעשות הוא לעמוד ליד כספומט.

החייזרים הם אלה שעומדים מול המכשיר, מנסים להכניס את הכרטיס שלהם דרך פתח יציאת הכסף, מסוככים על המסך תוך ניסיון עילג לקרוא ולהבין את הכתוב, מקלידים את הקוד הלא נכון, את הסכום הלא נכון, בוהים במכשיר ארוכות כשהוא מודיע להם ש"זמנית אין באפשרותנו לבצע פעולה זאת", מכניסים את הכרטיס פנימה פעם נוספת, בכיוון הלא נכון, ואז שוב, ואז שוב מקלידים את הקוד הלא נכון, ואז עומדים כהלומי רעם כשהמכשיר בולע להם את הכרטיס ומשמיע שיהוק עז.

נדמה לכם שזהו, נפטרתם מהם, אבל כשנגמר התהליך הזה, ראו זה פלא – הם מוציאים מארנקם כרטיס נוסף, בצבע שונה, ומתחילים את התהליך מההתחלה. נראה שהם עושים כל שביכולתם להביא ליצירת גוש אלים של אנשים מתוסכלים שעומדים מאחוריהם בתור ומחכים רבע שעה שאיזה דביל יסיים פעולה פשוטה שלרוב נמשכת 45 שניות.

אבל אבל הם לא עושים את זה בכוונה.

אין להם כוונה להרע לכוכב הלכת שלנו – הם פשוט לא מכאן.

וזו השיטה הבדוקה לזהות חייזר: הוא נראה כמו מי שנפל מכוכב אחר, כמו אותו אסיר שיוצא מהכלא אחרי שלושים שנה והסביבה כולה זרה לו, עוינת, וככל שינסה לא יצליח להבין למה המכוניות מנגנות כשהן נוסעות ברוורס (אגב, גם הוגה הרעיון הזה היה מכוכב אחר. נחשל ופרימיטיבי).

הדחף הבסיסי שלכם יהיה לעזור לתייר החלל האומלל ולהדריכו בכל הנוגע לתפעול הכספומט, אבל חבל על הזמן: הם לא לומדים. הסביבה הטכנולוגית האנושית רחוקה מהם בדיוק כפי שנשימת מים רחוקה מאתנו, בני האנוש. תנו להם לעבוד על מחשב ותראו איזה פחד עמוק אוחז בהם, בדומה לפחד שאחז בנו כשהיינו ילדים, בטוחים שסיר הלחץ עומד לפוצץ את הבית, אם לא את כל השכונה.

החייזרים לעולם לא יצליחו להבין את חשיבותו של כפתור ה"Esc", או צירופים הרי גורל כמו "Alt"+"F4" , או "Ctrl-Del-Alt", או אפילו משהו בסיסי ואלמנטרי-אך-חיוני כמו "Alt-Tab-F11".

המצאת השלט-רחוק דילגה בקלות מעל ראשיהם, כך שהם תמיד יתפעלו את הטלוויזיה באופן ידני, וגם זה לא בהצלחה ניכרת.

כמובן, כל זה עשוי להטריף אדם מן השורה, שכבר התרגל לקיצורי הדרך שהטכנולוגיה מאפשרת, ועבורו הגמגום הטכנופובי של החייזר משול ליריקה בפנים. שוב, יש להדגיש ולציין כי ילידי החלל החיצון לא עושים את זה בכוונה להזיק. לא ברור אם הם טובי מזג ושוחרי שלום מטבעם, או שמא הם יודעים היטב שכבר קיימים בהוויה הישראלית שני גורמים שיביאו ממילא לחורבננו, ושעל התסכול שהם גורמים קשה להתעלות.

אני מדבר, כמובן, על הפיתה והטחינה.

בחמישים שנות קיומה של המדינה הגענו להישגים מדהימים בכל הקשור בתחומי החקלאות, האלקטרוניקה, המכניקה ההנדסיתוכן הלאה, אבל איש לא הצליח לבנות פיתה אטומה לדליפות, ואיש לא העז להעלות על הדעת שאולי במצב הנוכחי ראוי היה לאכול את הפלאפל והשווארמה ללא טחינה. וכך קורה, שבדיוק כפי שהחייזרים גוחנים בגמלוניות מעל הכספומט, גם אנחנו מקפלים את גופנו קדימה כדי לאפשר לטחינה ולשמן לטפטף מהפיתה על המדרכה. וגם זה הרי לא עוזר, כי כל ביקור בדוכן מזון שמעורבות בו פיתה וטחינה, מסתיים בכתם על החולצה. חוק טבע.

ניחא, זה עוד החלק הטוב. החלק המביך באמת הוא שתמיד, אבל תמיד, בעודכם אוכלים משהו שמעורבות בו פיתה וטחינה, תעבור שם האישה שהכי הייתם רוצים להרשים. ותמיד, אבל תמיד, היא תעבור בדיוק ברגע שהפיתה קורסת, ידיכם מוצפות ומצופות בשכבה שמנונית של משהו בצבע הכתם על שמלתה של מוניקה לווינסקי, פיכם מלא, ובין שתיים משיניכם הקדמיות תקוע גזע פטרוזיליה. ותמיד, אבל תמיד, האישה תבחין בכם ותרצה לפתוח בשיחה. היא תשאל שאלה, ואז יעבור פרק זמן מביך עד אימה במהלכו תבלעו את כל מה שיש לכם בפה בצורה שבולעי חרבות נמנעים ממנה, תנסו לנקות בעזרת הלשון את השאריות בין השיניים, ואיכשהו, תוך כדי סיבוב הגב לאישה (פתאום יש משהו מאוד מעניין בצד השני), להיפטר מהפטרוזיליה.

אחרי הנצח הזה, במהלכו טיהרתם את הפה, נוצרת איכשהו שיחה נעימה, או לפחות סבירה, בחצי פה, כדי שהיא לא תריח את הבצל.

הגבר מרגיש הקלה. לקראת פרידה מהאישה הוא כבר משוחרר לגמרי.

הוא מחייך אליה.

הפטרוזיליה עדיין שם.

ארז אשרוב, אי אז

מודעות פרסומת

להקריב בתולה ולנוח

התזמורת הפילהרמונית הישראלית ותיאטרון קליפה, מנצח: יואל לוי, אודיטוריום חיפה, 24.2.2009

לאודיטוריום חיפה יש בעיית אקוסטיקה ידועה. יחד עם זאת, במהלך שנים רבות של ביקורים באולם, גיליתי שיש נקודות שבהן כמעט תמיד שומעים טוב (אחת מהן היא גוב המאחרים, בתחתית גרם המדרגות הקטן האחרון המוביל לאולם, שמספק יתרון כפול ומשולש: אתה לבד, התזמורת לא נראית לעין והסאונד טוב), ושאם אתה עובר מקום אחרי ההפסקה, עשויה הבעיה להיעלם. בנוסף, שמעתי באודיטוריום מנצח בשם כריסטיאן מנדיאל, שחולל פלאים עם הסימפונית החיפאית (באותו ערב, אבל לא מאוחר יותר כמנהל המוזיקלי שלה), ובדרך נס נעלמו כל הבעיות האקוסטיות.

כך או אחרת, בערב הספציפי ישבתי בשורה 6, ומשם נשמעה הפילהרמונית עמומה ושטוחה. בתחילת הערב נוגנה הפתיחה לאופרה "רוסלן ולודמילה" של גלינקה, יצירה כל כך סתמית שאפילו ממרח שוקולד סתמי מקבל משמעות לידה, מה גם שסברתי שתנוגן סוויטה מס' 1 לבלט של שוסטקוביץ' (סואיטה, כתבו בברושורים של הפילהרמונית), ובגלל זה הייתי מוכן לשלם 284 שקלים: 84 לשוסטקוביץ', 100 לרחמנינוב ו-100 לסטראווינסקי – שוסטקוביץ' אמנם אהוב עליי מכולם, אבל זאת לא אחת מהיצירות הטובות שלו. על גלינקה, לעומת זאת, לא הייתי מוכן לשלם, והאמת שאני רוצה את הכסף בחזרה. "המנצח עובד בלי תווים," אמרה שותפתי לחוויה. זה בסדר, אמרתי, גם המלחין עבד בלי תווים.

אחרי הכלום הזה נוגן הקונצ'רטו השני לפסנתר של רחמנינוב, יצירה שמאלצית לעילא אבל רבת הוד והדר ויופי. אלא מה, שוב התזמורת עמומה, ועל הפסנתר הופקדה אנה ויניטסקאיה, צעירה שהזכירה לי שיר של אמילי דיקינסון: הנגינה שלה הייתה עצית, וכל התווים היו אמנם במקום הנכון (הישג טכני: הרי לרחמנינוב היו ידיים כל כך גדולות ששומאן בוודאי היה חותך את קרומי האצבעות שלו לו ידע עליהן), אבל הייתה בנגינה שלה מידה של אלימות ובעיקר חוסר משמעות. נכשלתי למצוא חן, מבע או משהו שגיב בניסוחים שלה, ונותרתי קר. בנוסף, התזמורת בלעה אותה לעיתים מזומנות, בעיקר בפרק הראשון. הקהל הזמין אותה לנגן הדרן, ואמנע מלדבר בכך, משום שלא זיהיתי את היצירה ולא הייתי רוצה להסגיר את העובדה בפני קהל הקוראים שלי. D'oh!

החלק השני של הערב הפחיד אותי עוד לפני שהתחיל: אם התזמורת תמשיך להישמע ככה בביצוע פולחן האביב של סטראווינסקי – יצירה שהיא מפלצת אדירה שמחוללת נזק אפילו לפני שהיא מתעוררת, ולקראת הסוף גם קמה מרבצה ומתחילה לנשום ולנשוף ולפעום ולזרוע הרס רבתי – ובנוסף לזה יפזזו בקדמת הבמה כמה שוחרי תנועה מתיאטרון קליפה, אני אבוד.

הפתיחה לא הייתה מעודדת: את הבמה מילאו חייזרים מוארכי-קודקוד במדי א' של כוכב שאינו מפותח במיוחד בכל הקשור לאופנה, בגדים שגם נראו איומים לריקוד (וכנראה שגם הרקדנים הגיעו לאותה מסקנה, כי באמצע הם פשטו מעליהם את המדים בזעף, אולי מסר אנטי-מלחמתי, איך וייס). בנוסף, העיניים שלהם היו כל כך אדומות שחשבתי שזה משהו אישי, בהשראת הבקרים שאני מקיץ אחרי לילה של שתייה כבדה. מה, הם מציצים לי?!

הערה: אני מת שיגיע היום שחייזרים יצרו מגע ונגלה שיש להם תלתלים אדמוניים.

בנוסף, התפאורה (אם לקרוא לזה ככה) נראתה כמו משהו ממכירת חיסול של בורסקאי, או כמו כלב תחש שמכבש עבר עליו כמה פעמים. משני קצוות הבמה עמדו שתי מגלשות, והחשש שזה יהפוך למתקן שעשועים למבוגרים, הלך והחמיר.

אלא שפה דווקא הפתיעו לטובה רקדני קליפה והכוריאוגרפית עידית הרמן. היו הרבה רגעים של יופי, הרבה רגעים חינניים, והרבה התכתבות עם המוזיקה. החלק השלילי קשור להבעות הפנים החובבניות להפליא של הרקדנים/שחקנים; זה היה מעין מחול בוטו פוגש שנה א' ללימודי משחק. ותאמינו לי, זה לא היה מפגש נעים.

הערה נוספת: כשרקדן פועל על הבמה, הוא יוצר מוזיקה של חבטות וחיכוכים, שלפעמים לא הולמת את המוזיקה שברקע. התנשפויות מכוונות ואחרות עשויות להשתלב או ליצור דיסוננס, ויש להקדיש לכך שימת לב מיוחדת.

עכשיו, מרגע שהעיפו את הפסנתר מהבמה, המצב השתפר פלאים. הפילהרמונית נשמעה מצוין, ויואל לוי הגיש פולחן אגרסיבי, משונן, ער, מחדש, מלהיב, מכאיב ורבגוני. לא ניתן היה שלא להתלהב, למרות שחלוקת הקשב (אם זה המונח הנכון) נעה בין התזמורת לרקדנים.

אגב, שותפתי לחוויה, שגנחה בהתרגשות אחרי רחמנינוב, לא הבינה למה התלהבתי מהפולחן.

כן, אתם צודקים: את כל זה אני כותב כדי שתדעו שמישהי מוכנה להיראות איתי בציבור.  

*

הערה אחרונה: הבמה של האודיטוריום מכוערת, ממורטת, האגפים מכאיבים לעיניים, הקיר ה"אקוסטי" מאחור נראה כאילו פרדי קרוגר עשה עליו חזרות ל"אדוארד ידי מספריים", והחוויה כולה לא נעימה. לוח הנחושת על הפסנתר לא תורם. בקונצרטים ראוי להחליש את האור מעל הקהל, ולהתחיל להשתמש סוף כל סוף בהגברה מלאכותית (מהסוג המעודן, המסייע, הכוונה), אחרת האודיטוריום לא ייוושע.

והערה פוסט-אחרונה לקהל: אם יש לך ריח רע מהפה ואתה מוצץ סוכריית מנטה, זה לא עושה ריח טוב, אלא רק נושא את גלי הריח הרע על אדי המנטה.

ארז אשרוב

נ.ב. המוח האנושי הוא מתג הפעלה של מנגנון השמדה עצמית

 

 

%d בלוגרים אהבו את זה: