ויקטור בורגה – הדני הגדול

מי היה ויקטור בורגההו ?א היה פסנתרן מחונן, אבל בקונצרטים שלו בקושי ניגן. כשכבר ניגן, ניגן בטעויות. הוא היה אלוף העולם בתזמון קומי, המציא את הניקוד הפונטי ששייקה אופיר אימץ, את השפה האינפלציוניתו ,הייתה לו אובססיה לשעונים עם מחוג אחד.

את בורגה חייבים לראות ולשמוע, רק שהופעה חיה כבר לא תתפסו, כי הוא נולד בינואר 1909 ומת בדצמבר 2000, אבל למרבה המזל מישהו המציא בינתיים את יוטיוב. בורגה, יהודי ,נולד בדנמרק והתחיל להופיע עם הפסנתר בגיל 13, אך בשלב מסוים החליט שמה שהוא רוצה לעשות בקונצרטים שלו זה לא לנגן:

"ערב טוב וברוכים הבאים ל… לכאן. מובן שזה עונג גדול עבורי להופיע כאן, בלונדון, וכן הלאה. בקרוב תהיה לנו הפסקה: מתחיל להיגמר לי החומר. אגב, חברת הפסנתרים בולדווין ביקשה ממני להכריז שזה פסנתר סטיינוויי. בכל מקרה, לעיתים קרובות מבקשים ממני לנגן קטע עד הסוף, ואני שמח להכריז שהלילה אני בהחלט לא עומד לעשות את זה.

משתי סיבות.

הראשונה היא שאני לא מכיר אף קטע מההתחלה עד הסוף, וזו במקרה גם הסיבה השנייה. אבל, התאמנתי בנגינת סיומות של קטעים שאת ההתחלות שלהם ניגנתי בביקורים קודמים בלונדון, ואלה מכם ששמעו אותי בעבר, מנגן פתיחות, ישמעו עכשיו כמה סיומות, ויש לקוות שהן שייכות להתחלות שהם שמעו בעבר. בתור התחלה אני רוצה לנגן משהו קטן של מוצרט. זה כבר ילמד אתכם לקח. (מנגן אקורד).

"זה היה האקורד האחרון של ההמנון, וזה חסך לנו את הצורך לעמוד. (מנגן שני אקורדים) אלה היו שני האחרונים של האופרה אאידה. זה חסך לנו ערב שלם".

הוא לא ניבל את הפה ולא ניסה לזעזע את הקהל, אבל במידה מסוימת החריב את אושיות התרבות המערבית מהיסוד: ההתעללויות שלו במוזיקה היו אמנם מאוד מוזיקליות, אבל אכזריות. הוא חשף את המלחינים במערומיהם (התיאור שלו את "האופרה של מוצרט" היה מבריק ומבזה אך מדויק), והפגין זלזול באולם הקונצרטים:
"ההבדל בין כינור לוויולה זה שוויולה בוערת יותר זמן".

במשך חצי ערב היה ניגש לפסנתר ,מאיים לנגן ,כמעט מנגן, קם, יושב, מדבר על עניינים חוץ-מוזיקליים: "אל תשימו אליי לב, אני רק מותח את השעון שלי. זה אחד מהשעונים האלה שמותחים את עצמם, אבל אני צריך לעזור לו קצת…

מדי חצי שעה.

ביום ובלילה.

חמישה שבועות יש לי את השעון הזה, ומאז אני לא ישן. כל לילה, לאורך כל הלילה, המרכזנית של המלון מעירה אותי כל חצי שעה, כדי שאמתח את השעון. רבע שעה אחרי זה אני מתקשר אליה… כי גם לה יש שעון כזה.
השעונים האלה נהדרים. הם מראים את השעה, היום, השבוע, החודש והשנה. עוד שבע דקות, גבירותיי ורבותיי, יהיה שפל בהונולולו. לרוע המזל, מחוג אחד חסר. אני לא יודע איזה מחוג זה, כי בלי האחר לך תדע אם זה הקצר או הארוך. אולי בגלל זה, היום יום שני, ה-48 בפברואר…. 1612… לפני הספירה."

"וכעת אנגן את האטיוד המהפכני מאת שופן (הוא מזייף ומנגן ליד המנגינה) אני לא מכיר את הקטע. איכפת לכם אם אתאמן קצת? עכשיו אנגן לכם את סולם דו. רגע… איפה הדו? לא סימנתם לי את הדו!"

כשכבר ניגש לפסנתר, תמיד נתקל בבעיות טכניות: "סליחה, מנהל במה… למה יש לפסנתר שלוש דוושות? מי הם חושבים שאני?"

והיו בעיות אחרות: "הקלטתי כמה תקליטים בחברת 'קולומביה', אבל נדמה לי שזה סוד. אישית לא איכפת לי אם הם נמכרים או לא, כי אתם יודעים שהממשלה מרוויחה מזה בכל מקרה, אז למה להתרגש מכמה מאות… אלפי דולרים. אני בארה"ב מאז 1940, ובמהלך השנים הייתי מאושר כאן, אז אם אתם אוהבים את הממשלה הזו כמוני, אנא, קנו את התקליט שלי!"

היו לו קרובי משפחה מסקרנים: "דודן שלי המציא את האזעקה, אבל מישהו גנב לו את הפטנט…

סבא שלי המציא את הטלפון, אבל היה לו רק אחד, אז הוא לא הצליח להוכיח כלום…

ההורים שלי לא היו עניים, אבל לא היה להם כסף, אז נולדתי בבית. רק אחרי שהיא ראתה אותי, היה צורך להחיש את אמא שלי לבית חולים."

לקראת סוף חייו, פחות קהל נהר להופעות שלו, אבל הוא עצמו בא מוכן. מול אולם חצי ריק בפלינט, מישיגן, אמר: "זו כנראה עיר משגשגת, כי אני רואה שכל אחד מכם קנה שניים-שלושה מקומות."

את ההופעות שלו נהג לסיים לצלילי נעימה סנטימנטלית: "אני רוצה להודות להורים שלי, על שהפכו את זה לאפשרי… ולילדים שלי… על שהפכו את זה להכרחי".

 א"א