ביקור הגברת הזקנה המתה

ביום השנה למותה נכנסה בי רוחה של ויסלבה שימבורסקה.

הבחנתי בזה כשנכנסתי בבוקר להתגלח, ובזווית מסוימת, בהטיה ספציפית של הראש, ראיתי את פניה החייכניים הקמוטים משתקפים אליי מהמראה. הייתי נבהל, כמובן, אבל זאת לא הפעם הראשונה שמשהו כזה קורה לי.

גברת שימבורסקה, אמרתי, ברוכה הבאה. אני מניח שבאת להכתיב לי את שירך האחרון, או אולי להעביר אליי את לפיד השירה (וסליחה שאני אומר "לפיד" בעת הספציפית), ללמדני רזים של ניסוח ואבחנה, להיות לי חונכת גדולה ולהטמיע בי את מיומנויות חידוד והשחזת המילה הכתובה.

"תאונן!" היא אמרה.

מה?

"תאונן, קווקזי גא!"

ויס… גברת שימבורסקה, נדמה לי שמשהו השתבש בעברית שלמדת במסע בחזרה מהעולם הבא לזה. אני לא בטוח שאת יודעת מה את אומרת.

"חיי הבשר… חיי הבשר… אני כמהה לממשות הבשר…" היא נאנחה בקול אוורירי ריק מתוכן.

הו, זה נשמע לי כמו התחלה של שיר! מה השורה הבאה?

"תאונן! חגוג את החיים!"

גברת שימבורסקה, התעקשתי, תקשיבי, את פה, אני פה, את יכולה להיות השראה גדולה ומורה דגולה; בואי נעשה משהו ביחד. נשאיר מאחורינו עוד כמה פנינים משותפות. אם כי אני כבר עכשיו מודיע לך – גילוי נאות וכל זה – שעל השירים שלנו אני אחתום בשמי בלבד, ואולי אקדיש לך את הספר, או איזו מחווה דומה. גם כי אני לא אוהב לחלוק קרדיטים, וגם כי יחשבו שאני מטורף. אז קדימה, תתנהגי בהתאם לגילך, ובואי נכתוב משהו כבר עכשיו, אולי שיר על הירח?!

"תאונן, קווקזי גא! אחוז בו ועשה את המלאכה! תן לי להביט. תיגע בי! ממשות הבשר… אל תניח לי לשבת פה לבד בחושך… אני חשבתי שאני כבר אנוח לי בקבר, אבל זה בלתי אפשרי. כולי בחוסר מנוחה. חיי הבשר… תאונן, האדס!"

ייתכן שאני מוטרד מינית על ידי אקטופלזמה פולנייה קשישה?! תהיתי. רגע…

אמרת האדס?! שאלתי. אני מתחיל לחשוד שיש פה איזו טעות בכתובת. אני ארז.

"האדס, ארז, מה זה משנה: גברים – כולכם אותו הדבר."

כן, אמרתי, אבל הוא עובד בתחום שיפוט אחר לחלוטין. בכל מקרה, שוב, את כבר כאן, אז בואי ניצור משהו יפה ביחד. בבקשה.

"שירים… kozojeb… תוציא אותו כבר!" היא הרימה את הווליום.

זה לא אופייני לי, אבל איבדתי שליטה: spierdalaj ty glupia pizda! צעקתי עליה בחוסר נימוס, ומרוב כעס לא שמתי לב שהתחלתי לדבר פולנית.

"דביל אימפוטנט!" צרחה המשוררת ונעלמה מחיי.

המתים תמיד עולים לי על העצבים איכשהו.

כשהייתי בן 13 נכנסה בי רוחו של אלביס פרסלי. תלמד אותי לשיר, התחננתי בפניו. תלמד אותי לשיר!

אבל ההילבילי האווילי רק לימד אותי לנענע את רגל ימין, והמורים, שהבחינו בכך, שלחו אותי לפסיכולוג שיבדוק אם אני היפראקטיבי.

א"א