חדר המיון בראי אופטימי

Otto Dix Triumph of Death
Otto Dix, Triumph of Death

יש את האנשים האלה שעומדים בתורות ארוכים לאורך שעות ארוכות, רק כדי להיות הראשונים שיקנו מוצר חדש כלשהו או לחלופין מוצר ישן כלשהו בהוזלה פנטסטית כלשהי.

אחרי חודש-חודשיים או שנה התלהבותם תשכך, המוצר ייראה להם נדוש וברקו יתעמעם, והם שוב ימצאו את עצמם ישנים מחוץ לחנות של אפל, באוהל, בלילה ניו יורקי קפוא.

מבחינתי, האנשים האלה מטומטמים.

אני מבסס את זה על סמך "התער של האנושות", העיקרון הפילוסופי שמסייע לנו להחליט אם מישהו מטומטם, באמצעות ההסבר הפשוט ביותר: הוא עושה משהו שונה ממה שאנחנו עושים, שאנחנו לא ממש מבינים.

עכשיו, בניגוד חריף ומובהק לכול אלה שעומדים חשופים ברחוב במשך שעות – כשהוריקן משתולל וחיות בר שברחו מגן החיות המקומי אורבות להם ופרשי האפוקליפסה אוכפים את סוסיהם – רק כדי לקנות צמיד חדש שמשדר את מיקומם וצילום של כפות רגליהם לפייסבוק בנקישת אצבע, יש את אלה שמתלוננים על התור הארוך והבלתי נסבל בחדר המיון.

"תשע שעות היינו צריכים לחכות, בתנאים איומים; היו שם אנשים חולים!"

נכון, וחלק מהאנשים החולים ההם היו אתם. ולא מזמן עמדתם בפקק של שלוש שעות רק כדי לצאת מהופעה בפארק הירקון. וחלק מכם יעמדו תשע שעות בתור כדי לקנות טלוויזיה 65 אינטש בהוזלה של 56%. כי זה בסדר. אבל לעמוד בתור לחיים? לא, זה לא!

אלא שהתור במיון, אחרי הכול, הוא תור לחיים. זה הכול. ולי אישית נראה סביר לחכות תשע – אפילו שתים-עשרה – שעות בתור כדי להישאר בחיים, ועוד לא באוהל, לא בהוריקן, לא תחת עיניהם היוקדות של טורפים משחרים, אלא במקום שהכי טוב להיות בו כשאתה חושש לחייך – בבית חולים.

אם כך, מה שאני מציע הוא שבפעם הבאה שאתם מחכים במשך שעות במיון, תזכרו שזה התור הכי חיובי ומפיח תקווה שיש – התור לחיים! כשתצאו מכאן תדלגו בשמחה הביתה: אני חי, אני חי, אני חייייי!

נכון אמנם שאחרי חודש-חודשיים או שנה ההתלהבות שלכם מכול העסק הזה של החיים תשכך, המוצר ייראה להם נדוש וברקו יתעמעם, אבל כל זה ישתנה כששוב תמצאו את עצמכם בתור למיון!

ארז אשרוב

מודעות פרסומת

החיים אינם

החיים אינם אלא ציפייה ארוכה שהכול ייגמר טוב;

כלומר, טוב יחסית, או לפחות משהו קרוב.

החרדה הבסיסית היא עניין של מרחק: מתי ייגמר הדלק, מתי הקפיץ ישבּוק,

מתי נחדל לחבק ולחבּוק, ומתי הזמן את זכרנו ימחק.

אבל זאת הקליפה, זה רק הנדבך התחתי של מה שאנחנו מנסים להדחיק, בדחילו,

כי עכשיו יש עוגת שכבות שלמה של תרמיות שצריך בכפית להאכיל.

הו, את מי מרמים? את השילוש הקדוש – השטן, חוקי הטבע, מלאך המוות והגורל,

(שאין לנו סיכוי נגדם – הם בכלל לא במגרש, הם ארבעה, ואת התרמיות אנחנו עצמנו נאכל).

וכל פעם שאנחנו "מצליחים" "להערים" "עליהם", כלומר איכשהו לחמוק מהגרזן, אנחנו משלים את עצמנו שהנה בקרוב, לפני שנמות, נדע שחיינו טוב.

וכדי לחיות טוב אנחנו צריכים שכולם ימותו בסדר ועל פי סדר: אבות לפני בנים, וגם זה בגיל מופלג ועם חיוך על הפנים, ושאותנו לא תפקוד טרגדיה איומה, צרה או מום, או מחלה ממושכת או קצרה, ושהאיברים יהיו שלמים וצלולה ההכרה, ושהימים יהיו חמים והזִקנה לא תהיה קרה, ושלא נמצא את עצמנו בוערים ביער או במכונית שנתקעה בעץ, ושחלילה לא נעשה במכנסיים כשיבוא הקץ, ושנשרוד את כל המלחמות, את הסיגריות, האלכוהול, את השומן הרווי והבלתי, ושלא נצטרף למשפחת השכול, ושלא יקרה הדבר הנורא, שאסור להעלות על נייר, שאסור להעלות על הדעת, ש… פה מוטב שאחדל.

החיים אינם אלא ציפייה ארוכה ומתמשכת שהכול ייגמר טוב. הם מתחילים בְּבֶכִי; אנחנו פוצחים את חיינו בצרחה, ורק מעטים יכולים לנשום את נשימתם האחרונה לרווחה.

א"א

לניצה, בכאב

%d בלוגרים אהבו את זה: