בוסר טוב – אודות הבגרות הנפשית שלי

צילום: ארייה אשרוב

בעבר הלא רחוק, ספרי ההדרכה היו פרקטיים: ספרי בישול, ספרים שלימדו אותך לעצב סידורי פרחים כמו היפנים, לערוך שולחן, להיות מנומס, להרוג שלושה יריבים בשתי מהלומות נונצ'קו וכן הלאה. דבר אחד היה בטוח: אם התברכת בקצת שכל, הצלחת למלא אחר ההנחיות.

אוקי, אני מודה, לפעמים נדרשו שלוש מהלומות נונצ'קו, אבל בכל זאת…

בימינו, התחום של ספרי ההדרכה נעשה ערטילאי, ולמעשה בלתי ישים: מלמדים אותך כיצד לסדר חפצים בחלל כך שהעסק שלך ישגשג, כיצד להפסיק לפחד ולהתחיל לחיות (שם טוב לספר אימה: "כיצד להפסיק לחיות ולהתחיל לפחד"), וכיצד לעשות סקס כך שכל אורגזמה תימשך 46 דקות, במקום חמש עשיריות השנייה, כמו שרצה הטבע.

הרעיון האחרון אולי נשמע מבטיח, אבל יש לי משהו קטן להגיד למי שהמחשבה לבזבז את זמנו בצורה הזאת קוסמת לו: סטינג מתמחה בטכניקה הזו של הארכת אורגזמות, ועל מנת להבין כמה היא מזיקה ואיזה הרס היא תזרע בחייכם, פשוט דמיינו את ימי "פוליס", וחשבו מה קרה עם הזמן לאיש שפעם יצר מוזיקה אנרגטית ורעננה וממריצה וחיונית ומלאת חיים, והיום יוצר סוג של קוטל זרע מהורמן.

אבל אני סוטה. איפה הייתי? אה, כן…

השבוע נכנסתי לחנות ספרים, ועיניי נחו על כותר שפחות או יותר הייתי משוכנע שהוא נכתב עליי, וליתר דיוק על הדרך שעשיתי בין גיל 11 ל-12.

שמו? אוקי, ניחשתם מיד כי זה היה קל: הספר נקרא "הבגרות הנפשית".

מיהרתי לקופה עם הספר, ומשם מיהרתי הביתה לקרוא בו, אלא שכבר על ההתחלה נתקלתי במכשול בצוּרת… סלחו לי על השפה הבוטה – שיר.

ולא סתם (שוב סליחה) שיר, אלא כזה עם טעות דפוס, ציטוט בלטינית, ושימוש מופרז במילה "אני".

הרשו לי להבהיר: טעויות דפוס, שירים, שירים עם ציטוטים בלטינית, כתיבה ארס פואטית וסנדלים סרוחים, אלה דברים שאותי לא משמחים!

אה, כן, וגם ג'ולי אנדרוז.

טעות הדפוס? "רומטיקנים" במקום "רומנטיקנים". על העמוד הראשון! לכם אולי זה ייראה זניח, אבל את המוח שלי זה ישר זורק לחשוב שאולי מדובר בז'רגון, מילה שמתארת רומאים שגרים בוותיקן (שיבוץ אפשרי במשפט: "האפיפיור הוא רומטיקן ידוע!"), או רומאים שגרים בוותיקן וסובלים מרומטיזם.

הבעיה שלי עם שירים? אני מאמין שכתיבת שירים מעידה על נפש מאוד לא בוגרת, על אחת כמה וכמה אם המילה "אני" מופיעה בהם הרבה. ככלל, אם אתם מעל גיל 15 ועדיין כותבים שירים, ויש לכם בחדר קלף שרוף שעליו מודפס "אם" של קיפלינג, ובספרייה מבחר מספרי ריצ'ארד באך, ואתם בטוחים ש"אלגרו נון טרופו" הוא סרט מצחיק ושקן ראסל במאי טוב, אתם יכולים לחזור בתשובה: לחיים החילוניים אין מה להציע לכם. והכי חשוב: לחריזה אין מקום בחצי השני של המאה העשרים, אלא אם כן בשירי זמר או לצרכים קומיים. אם אתה משורר חורז, אתה פשוט לא משורר!

אבל רגע, נתתי לעצמי להיסחף להכללות, וזה מעיד על בקיעים בבגרות הנפשית שלי.

ואין לי כאלה.

אז הבה נירגע.

נרגעתי, וכעת אני פנוי לדיון מעמיק ובוגר.

הבעיה שלי עם לטינית (להבדיל אלף אלפי הבדלות מלטיניות)? אחד הדברים הנלעגים ביותר הוא שיבוץ משפט בלטינית בשיר. זה ואזכורים מהמיתולוגיה. חדלו עם זה, בשם ראשה של מדוזה!

בעיה נוספת שלי עם לטינית? אני לא מבין לטינית, ואי-הבנת שפה הוא דבר שגורם לי לזעם עצום.

ארבעת הסעיפים הנ"ל מעלים לי את הסעיף, ובתגובה אני מטיח את "הבגרות הנפשית" בעוצמה על הרצפה. אני מרגיש שאני חייב לשחרר פלוץ משחרר. זה לא קורה, כי אני נזכר שהצורך בהפלצה ככלי לשיחרור הנפש הוא מנגנון די ילדותי, ובוחר באיפוק.

אני שוב נרגע.

אני סוגר את הספר ומגלה שהוא מודפס בחסות "המכון לקידום הצטיינות". בזה אני כבר לא עומד: המילה "הצטיינות" מעלה בזיכרוני את כל חדלי האישים שלמדו איתי בתיכון, אלה שכל קשר בינם לבין הצטיינות במובנה המקורי היה מקרי בהחלט, אבל התואר הוצמד להם במקביל להיצמדות לשונם לעכוז המורות.

מה ששוב מזכיר לי כמה אני רוצה להפליץ.

מה ששוב מזכיר לי שילדותי לרצות להפליץ, ושגבר בגילי אמור למצוא דרכים יותר משוכללות לשחרר קיטור נפשי. אבל, בכל מקרה וליתר ביטחון, אני כן מפליץ, והעובדה שנכנעתי לדחף הילדותי כל כך מתסכלת אותי שאני מרים את "הבגרות הנפשית" מהרצפה, קורע אותו לשני חצאים, ואז מנסה לשסע אותו כשסע הגדי לרבעים.

הניסיון לא מצליח: אני מגלה שאני לא מספיק חזק, למרות מה שאני חושב על עצמי, וזה כבר מוציא אותי מדעתי.

אני שוב מפליץ.

מה שלרגע גורם לי לעצור ולהרהר – הצמדת לשון לעכוז המורות… כן, זה אקט שבסיטואציות בוגרות יותר יכול היה להיות מעניין…

אבל אני שוב סוטה.

אני נושך את הספר, טורק אותו על הרצפה, קופץ עליו בחמת זעם, ריר ניגר מזוויות פי, אני רץ למטבח, חוזר עם חפיסת גפרורים, מדליק את כולם בתוך הקופסה וזורק אותה על הספר. עכשיו הוא מתחיל להישרף. העשן נכנס לי לעיניים.

אני יורק על הספר הבוער: אני אראה לכם מה זה הצטיינות!

אני מטאטא את הספר החוצה מהבית, שיסריח את המסדרון, ובמחשבה שנייה מחליט למנוע סיכון בטיחותי ומשתין עליו.

במסדרון.

קול צעדים יורדים במדרגות: הזוג המבוגר מהקומה העליונה חוזר הביתה. אני בורח לתוך הדירה, מתחבא, מביט בהם דרך העינית. הם עושים את עצמם כאילו כלום, ואני מוציא להם לשון דרך העינית.

אאוץ'.

הם ממשיכים לדרכם בנונשלנטיות, כאילו הם לא שמים לב לכך ש"הבגרות הנפשית" שלי מעלה עשן ואדי שתן במסדרון.

אני מפליץ בהקלה.

ארז אשרוב, המאה ה-XX

מוקדש למיקי דודתי, ובתודה לאנרי מישוֹ

איך אני שר – הפילהרמונית בבגד ים

אני מאלה ששרים במקלחת.

כן, תאמרו, אתה לא היחיד. אלא שאני, בניגוד לאלה שסתם שרים במקלחת, החלטתי לקחת את זה ברצינות.

תהומית.

הכול התחיל מזה שחלומי – להיות אלביס פרסלי – נגוז, בין השאר בגלל שאיזה פרחח מממפיס, נהג משאית לשעבר, החליט שהוא הוא אלביס פרסלי. מאוכזב, הגעתי למסקנה שממילא לא נועדתי לאור הזרקורים החם, ושמוטב יהיה כי אשיר לעצמי, לבדי, במקלחת, מבלי שאזרחי העולם ייהנו מנוגה שירתי, מבלי לגרום לעלמות צחורות-עור לצרוך כמויות מופרזות של מלחי הרחה, ומבלי לשלם את מחיר התהילה: הוויתור על האלמוניות, הפרטיות שלי, שהיא נר לרגליי.

אחרי כמה שנים של שירה חובבנית במקלחת, התחלתי ללמוד סולפז' – קריאת תווים מהדף. וכך, בכל פעם שנכנסתי להתקלח, לקחתי איתי תווים ועמוד תווים, ופצחתי בתרגילים של קפיצות מלודיות ואקורדים מפורקים.

עם הזמן השתלטתי על התרגילים כולם, אבל בעיה אחת כן עמדה בפניי: ניירות התווים נרטבו – אם לא מהמים אז מאדי המקלחת – ועד מהרה הפכו לבלתי קריאים. פניתי לחברת "ספרי תינוקות זה אנחנו", שמתמחה בהכנת ספרי פלסטיק לאמבטיה, וביקשתי מהם שידפיסו עבורי חוברות תווים עמידות במים. הם סירבו, בתירוץ המינורי שאין להם ביטוח נגד פורס מז'ור.

כמה ילדותי מצדם.

חיפשתי תחליף, ובתהליך אלימינציה בחרתי חברת למינציה שציפתה עבורי את ניירות התווים, וכך יכולתי לחזור להתאמן בתנאי שטח לחים, בבטחה.

חלף עוד זמן, ומשהו נוסף היה חסר לי: ליווי – הרי על מנת לשמור על קצב ועל כיוונון נכון, רצוי מאוד שמישהו ילווה אותך בכלי הרמוני. למזלי מצאתי נגן גיטרה שהיה מוכן לשבת לידי במקלחת בעודי שר ומתאמן, ולפרוט עלי מיתר. אני אומר "למזלי", כי הבחור בדיוק השתחרר מהכלא, אחרי שריצה שנתיים בעוון מציצנות.

אמרתי מציצנות.

בחרתי להעלים מזה עין.

אמרתי עין.

הוא, מצדו, הבטיח לשמור על פרטיותי הקדושה ולעצום עיניים בזמן החזרות.

משהרגשתי שמיציתי את מה שאני מסוגל להפיק מקולי בעזרת עצמי, ומתוך רצון להצטיין, בחרתי לי מורה לפיתוח קול. סיפרתי לה באיזה סוג הופעות אני מתמחה. היא גילתה פתיחות רבה והסכימה להמשיך ללמד אותי בעודי מתרחץ, על מנת שאוכל לתרגל את אמנותי בפרטיות מוחלטת ובתנאי שטח: אחרי הכל, אני רגיל לאקוסטיקה מסוימת, שתנאים דומים לה אינם שוררים מחוץ לחדר האמבטיה המהדהד.

עם זאת, המורה הציבה סייגים: אמרה שהיא חייבת פסנתר בחדר האמבטיה – ככה היא רגילה ללמד; הרגל של שנים. כמובן שהסכמתי, ואחרי השיפוצים הצלחתי להכניס את הכלי המסוים (ואת הפסנתר) לחדר האמבטיה. המורה ואני והגיטריסט הרצידיביסט (הוא היה בין משפטים) חווינו זמנים מוזיקליים של פרטיות מוחלטת בחדר הרחצה.

זה הוכיח את עצמו: הצלילים שהפקתי היו נקיים במיוחד.

אחרי שרכשתי את אמונה של המורה (180 דולר לשיעור, במשך שנתיים), היא אמרה לי שלדעתה אני בשל להופיע בפני קהל.

בנינו רפרטואר, ולאחר מכן היא ליוותה אותי לבדה (המציצן חזר לסורו ולכלא) בסדרת הופעות מול קומץ חברים, בערב מגוון שכלל לידר של וולף ושוברט, שירי ארץ ישראל, ולהיטים עכשוויים ממצעד הפזמונים של מיקרונזיה ידידתנו הנצחית. זה היה נחמד, אבל אחרי שנה וקצת של הופעות כאלה, הרגשתי שהגעתי למבוי סתום מבחינה אמנותית: אמנם נכון שהחלטתי שלא להופיע בפני המונים ולהתפרסם, אבל אחרי הכל, זמר ברמה שלי ראוי ליותר מפסנתר וראש דוש חמישה מצבים. ובכלל, למה לנשל את העולם מדבש קולי?!

לקחתי את נר הפרטיות ועשיתי עליו "פו".

כשריח העשן עדיין באוויר הרמתי טלפון לזובין, סגרנו על סכום ותאריך, ולאחר מכן נותרה רק בעיית האולם. לא חשבתי שזו תהיה קפיצה מעל הפופיק לשכור את היכל התרבות. נותר עוד רק העניין הקטן של הרגלי השירה שלי, אבל זה היה סיפור ממש פשוט להקים מקלחון על הבמה, וחיבור מים חמים היה עניין של מה בכך.

בערב הגאלה החגיגי מילאו את האולם ששת המעריצים שלי (מקומות על בסיס פנוי), וכמה מאות אסירים משוחררים שקיבלו המלצה מהגיטריסט שלי.

זובין הרים את ידו, הפילהרמונית החלה לנגן, ואני התחלתי לשיר מתוך המקלחת את אותו רפרטואר עשיר ומגוון שאני מתמחה בו. זו הייתה הופעה זורמת. ששת הקהל ובוגרי הבידוד של אגף ב' דרשו הדרן וקיבלו: בתחילה הביצוע שלי ל"הסבון בכה מאוד" (עיבוד: מרדכי זעירא), אחריו "גשם" (עיבוד: משה וילנסקי), ולבסוף, איך לא, ביצעתי את מה שידוע כ"השיר מהפרסומת לשמפו נגד כינים", שאמנם מיועד לטנור ואני הרי בס-בריטון, אבל אני לא חושב שאחטא לאמת אם אעיד שהושר כהלכה.

איזה ערב: 110 נגנים מקצועיים בחליפות רשמיות נותנים את הנשמה, ובקדמת הבמה, לצד זובין, עומד גבר עירום מוקצף ששר לתוך ראש מקלחת.

לא נותרה עין יבשה.

אני מדבר בעיקר על העיניים שלי.

עכשיו… אני יודע שיהיו כאלה שיטענו שהפילהרמונית יורדת לזנות בזה שהיא מלווה זמר אמבטיות, אבל זו דמגוגיה זולה: אחרי הכל, זה לא שהם מופיעים באיזו תוכנית אירוח ונותנים למישהו כמו יוסי שריד, נניח, לנצח עליהם.

 

ארז אשרוב, שלהי המאה הקודמת

התפריט החינוכי – המסר הארוך של האספרסו הקצר

במכון התקנים עובדים עכשיו על שיטה שתקבע את הסטנדרט לכתיבת עברית באותיות לועזיות (טרנסליטרציה, תעתיק). בקרוב הם יודיעו לנו אם חיפה היא Haifa או Xaeipha, ואני בטוח שתהיה לזה השלכה אדירה לגבי החיים שלנו, או לפחות על חייהם של בעלי העסקים.

אלה הרי נוקטים כבר שנים רבות בשיטה משונה של הסוואת האמת וייפוייה באמצעות שמות לועזיים, ובמקום לקרוא למקום שלהם בשם עברי וציוני שישקף אותו נאמנה, כמו נניח "קפה דלוח", או "קונדיטוריה בטעם לוואי", הם בוחרים בשמות דומים-אך-מטעים כגון "קפה Des luache" ו"קונדיטוריה Bétam L'avoii".

בכל מקרה, הנקודה היא שמכון התקנים מבזבז את זמנו על שטויות לא רלוונטיות, במקום לעסוק בנושאים החשובים והמשמעותיים באמת, כמו קביעת סטנדרט מחייב לאספרסו.

לא בעניין הטעם, כמובן, אלא בעניין הכמויות והמינוחים. בעיקר אני מדבר על הדבר הזה שקוראים לו "אספרסו קצר". כשאני מבקש אספרסו קצר בבית קפה, אני מתכוון לקפה חזק, אפילו קטלני, בכוס חרסינה שמנמנה המכילה 25 מיליליטר מים צלולים בטמפרטורה 64-70 מעלות, שעברו בטמפרטורה של 86-90 מעלות צלזיוס דרך 7.5 גרם קפה טחון איכותי בזמן מיצוי של 22 שניות.

כמו כל לקוח אחר בעולם, אני נוטה ברוב טיפשות לחשוב שגם בעלי הבית והמלצרים מכירים את הנוסחה הפשוטה הזאת, וכך קורה שלעתים קרובות אני מקבל לשולחן ג'ארה ענקית של קפה דלוח, או משהו מוזר בכוס זכוכית (ישמור השם), או סתם קפה פילטר.

אין טעם להתלונן, כי בכל בית קפה בכל עיירה נידחת בכל אזור בארץ (ואולי בעולם) תחזור בדיוק אותה הסצנה: אתה מתלונן, ואז מגיע בעל הבית ומספר לך שבדיוק לפני שבוע הוא חזר מאיטליה, וככה בדיוק הם שותים את זה שם. והרי לכם הטיעון האולטימטיבי: הוא היה באיטליה, ועם זה לא ניתן להתווכח.

אבל בעלי העסקים המודרניים כבר אימצו שיטה להימנע אפילו מהוויכוח הקטן הזה:

התפריט החינוכי.

התפריט החינוכי הוא מסמך עב כרס ורב מלל, שבא לעשות סדר במה שהלקוח חושב, ולהרגיל אותו לתנאים השוררים בבית הקפה הספציפי. בניגוד לתפריט המסורתי, התפריט החינוכי לא מסתפק בציון שם המנה ומחירה, אלא גם מספק סיפור רקע פולקלוריסטי אודות המנה, על מנת שתדעו שהם יודעים מה הם עושים וחשוב מזה: אתם לא. במילים אחרות, אל תצפו ששם המנה יעיד על תוכנה, ושתוכנה יצדיק את מחירה.

לרוב נפתח תפריט כזה בכמה מילים של התנשאות, כגון "ברוכים הבאים לעולמו המופלא של הקפה… ברצוננו ללמדכם דבר או שניים על הנוזל שאתם עומדים לשתות. בשנת 1457 לפנה"ס, על אי קטן ושמו שניטקה, הבחין רועה כבשים שהמשכוכית שלו…" וכן הלאה.

אמר הגנב למאהב ב"הטבח, הגנב, אשתו והמאהב": "זו מסעדה, לא ספרייה. אם אתה רוצה לקרוא, קרא את התפריט!" אבל בטוח שהוא לא דמיין לעצמו מסמך מסורבל שכזה שמסביר לך שהקפוצ'ינו נקרא על שם הנזירים הקפוצ'ינים, שמצדם נקראו על שם קופי הקפוצ'ין, שכשלעצמם זכו בשם בעקבות הדוגמנית קפוצ'ין, שהכניסה לאופנה את השילוב של חום ולבן. והרי באת לשתות קפה, לא להתכונן לבוחן פתע.

ועדיין, מפורט ומקיף ככל שהתפריט החינוכי יהיה, עם הקפה תמיד תהיה איזו בעיה:

לקוח: סליחה, אבל הזמנתי מקיאטו.

מלצרית: זה מקיאטו.

לקוח: מקיאטו הוא אספרסו עם כתם חלב מוקצף, ופה יש משקע של חלב חם.

מלצרית: אבל אם קראת את התפריט…

לקוח: אני לא צריך תפריט כדי לדעת מה זה מקיאטו ומה ההבדל בין כתם לבין קלון פלילי.

מלצרית: תראה, אני בעצמי רק לפני שבוע הייתי באיטליה, וככה בדיוק הם מגישים מקיאטו. אצלם, חלב מוקצף זה ייהרג ובל יעבור.

לקוח: איפה היית באיטליה, במסעדה ישראלית?

מלצרית: טוב, נו, היית צריך לקרוא את התפריט. שם כתוב במפורש שעל הקון טיקי….

לקוח: לא באתי לשיעור היסטוריה, אני רק רוצה קפה. זה יהיה מוגזם לבקש שתחליפי לי למשהו פשוט כמו נניח אספרסו קצר?!

מלצרית: תראה, אצלנו האספרסו הקצר הוא לא עניין כל כך פשוט, כי עם כל הכבוד למרקו פולו, התקדמנו מאז, כך שכמות המים שאנחנו מוזגים נמדדת לפי עיקרון הדופל-גנגר הגרמני, ולא לפי המאסטרו-דופו האיטלקי, מה גם שכמות הקפה – אותו אנחנו טוחנים דרך אגב בטחינה איטית יומיים לפני ההגשה ומאחסנים בגרב לשמירה על הארומה הטבעית – נקבעת לפי מד הלחות שלנו, שהרי בטח קראת בעמוד 24 של התפריט שלפי רפואת הרמב"ם, שדיוקנו המפורסם התגלה בספר שהודפס בוונציה ב-1744…

לקוח: טוב, די, די! הבנתי. אני יכול לדבר עם בעל הבית?

מלצרית: לא, הוא באיטליה.

ארז אשרוב, המאה הקודמת

צא, סלולרי ארור! – שיטת 12 הצעדים לגמילה

יש לי טלפון סלולרי.

בעבר נשבעתי שלעולם לא יהיה ברשותי מכשיר כזה, אבל הם הצליחו ללכוד אותי: בית עסק כזה או אחר, שבו רכשתי מוצר כזה או אחר (המשלוח בדואר, דיסקרטיות מובטחת), הודיע לי חגיגית שעם הרכישה ועקב היותי אחד ממאה הלקוחות הראשונים, אני זכאי לקבל טלפון סלולרי בחינם.

במילה "חינם" הכוונה שאני מקבל מכשיר אלקטרוני שערכו האמיתי קרוב ל-48 שקלים, פסגת הטכנולוגיה עם ציפצופים ואורות, ותמורת זה אני מקבל את הזכות לעשות שיחות מיותרות לאנשים זניחים, ממקומות אקזוטיים כמו השירותים של "מקדונלד'ס", ועל כך לשלם מדי חודש בהוראת קבע דמי התחברות, דמי ניתוק בפוטנציאל, דמי ביטוח, דמי בזק, דמי זמן אוויר, דמי בל יחרץ, דמי תא קולי, דמי אחיך צועקים אליי מן האדמה וכולי.

בקיצור, אני הולך לירוק דם כדי לשלם על זה.

אחר התייעצות עם גופים מוסמכים (אשתי, שכמעט שלא השתמשה במערוך כדי לשכנע אותי, ובכל מקרה זה היה מערוך קטן. יחסית), הגעתי למסקנה שחשוב שיהיה לי טלפון סלולרי – למקרי חירום – ושעליי לגשת לסניף החברה ולקחת את המוצר. בדרך עלו בי הירהורי חרטה: אילו מקרי חירום כבר עשויים להתרחש, ואיפה בדיוק אני מסתובב שאי אפשר להשיג אותי? הרי רוב הזמן אני או בבית או בעבודה, ובשני המקומות אני מוקף בטלפונים. הזמן היחיד שאני "מנותק" מהעולם הוא כשאני במונית, בדרך מהבית לעבודה ולהפך. זה לוקח בדיוק שבע דקות: רצה הגורל ואני גר מאוד קרוב לעבודה, ממש במרחק יריקה (יתרון שאני מנצל מדי פעם, עם קבלת תלוש המשכורת).

על כל פנים, התחלתי להסתובב עם טלפון סלולרי. מהר מאוד גיליתי שהמכשיר די מיותר: להתקשר ממנו אני לא מתקשר, ויש רק שני סוגי שיחות שאני מקבל – אלה שאני עונה עליהן "רגע, אני כבר מגיע הביתה ומתקשר אליך מהקווי", ואלה שאני עונה עליהן "רגע, אני במשרד, כבר חוזר אליך מהקווי". אה, סליחה, שלושה סוגי שיחות: "כן, אני מאשר שהזמנתי את פריטים 045 ו-126 מהקטלוג (המשלוח בדואר, דיסקרטיות מובטחת)".

המסקנה המתבקשת היא שאם המכשיר מיותר, אפשר לוותר עליו. אבל מאוחר מדי: מסתבר שלטלפון הסלולרי יש כוח ממכר אימתני, ואני שבוי בקסמיו. עשויים אמנם לעבור ימים שלמים ללא שיחה, אבל אם הטלפון אינו איתי, אני מרגיש מנותק, חסר אונים.

התחלתי לחשוב על כל האנשים שבדיוק כמוני לא צריכים טלפון סלולרי כלל וכלל, אבל פשוט לא מסוגלים לצאת מהבית בלי הכלי האלקטרוני התלוי מהחגורה כאקדח, ללא המגע המרגיע של הסלולרי המוחזק ביד עם חפיסת הסיגריות והמפתחות של המכונית, ללא הבליטה המאוששת הזו במכנסיים. יש בוודאי אנשים רבים שלא מסוגלים להעביר יום מבלי "להרים אנטנה".

מדובר, אם כן, בסוג של התמכרות שיש להילחם בה. משום כך, פניתי לאנשים שמכירים היטב את מקצוע הגמילה, אלכוהוליסטים אנונימיים, להם יש רשימה מוכחת של 12 שלבים אותם יש לעבור על מנת להיגמל.

לטובת האזרחים, החלטתי להתאים את הרשימה להתמכרות לסלולריים, והפצתי אותה ברבים. התוצאות לא איחרו לבוא, והרי ההוכחה: לצד הסעיפים המקוריים צירפתי, בסוגריים, קטעי שיחה אמיתיים ששמעתי ברחוב, המוכיחים כי אנשים החלו לפעול על פי כללים אלה.

1. אני מודה שאין לי שליטה על הסלולרי, וכי חיי יצאו מכלל שליטה ("הלו… הלו… רגע, אין פה קליטה!").
2. התחלתי להאמין שכוח גדול ממני יכול להחזיר אותי לשפיות ("רגע, אני יוצא ממעלית").
3. הגעתי להחלטה למסור את רצוני ואת חיי בידי האל, כפי שאני מבין אותו ("לא מבין, מה אמרת?!").
4. ערכתי לעצמי רשימת-מלאי מוסרית מקיפה ("סליחה שלא חזרתי אליך קודם").
5. הבהרתי בפני האל, בפני עצמי ובפני אחרים, את מהות העוולות שעוללתי ("אני לא אמרתי לו דבר כזה!").
6. אני מוכן ומזומן שאלוהים יסיר ממני את הפגמים הללו ("תעביר את כל המסמכים לזקי, שיוריד לי את זה מהראש").
7. בצניעות ביקשתי ממנו כי יסיר את מגבלותיי ("אתה דגנרט?! אמרתי לך להוריד לי את זה מהראש!").
8. עשיתי רשימה של כל האנשים בהם פגעתי, ואני מוכן לתקן את יחסיי עימם ("אז קבענו לבראנץ'?").
9. תיקנתי את יחסיי עמם ככל הניתן, אלא אם כן הדבר היה עשוי לפגוע בהם ("היי, זה שוב אני. בוא נשכח מהבראנץ'; אתה שמן גם ככה").
10. המשכתי ברשימת המלאי וכאשר טעיתי הודיתי בכך ("כמה פעמים אני צריך לחזור על זה: אני לא אמרתי לו דבר כזה!").
11. ניסיתי לשפר את הקשר המודע שלי לאלוהים, כפי שאני מבין אותו, דרך תפילה והתבוננות ("אמן שיישרף לך הבית, יא עקום. ביקשתי שתוריד לי את זה מהראש!").
12. עברתי התעוררות רוחנית ("היי – אני יכול לשנות את הצילצול!").

אז הנה, יש תוצאות.

בכל מקרה, חשוב לי להדגיש שאם אתם מרגישים שהסלולרי משמש לכם כפאלוס, ואתם לא יכולים להיפרד ממנו בשום פנים ואופן, יש לי בדיוק את התכשיר שאתם זקוקים לו (פריטים 045 ו-126 מהקטלוג. המשלוח בדואר, דיסקרטיות מובטחת).

ארז אשרוב, שלהי המאה הקודמת

 

אני נוהג, משמע… אישה! – היתרון האבולוציוני של הגברים

גברים נוהגים יותר טוב מנשים, וזו עובדה.

לפני שיתחילו משמרות של פמיניסטיות נזעמות להתדפק על דלתי (לא שזה כזה רע, כשאני חושב על זה), ברצוני להבהיר שני דברים.

הראשון הוא שנהיגה "טובה", לפי המילון הגברי השלם, משמעה נהיגה במהירות מעל המותר בחוק, חציית נתיבים, גניבת רמזורים, האצה בסיבובים, עקיפה מימין (לא שיש כזה דבר – פשוט שכולם נוסעים לאט בנתיב השמאלי), החזקת ההגה ביד אחת אם בכלל, בדיקת תכולת המזוודה במושב האחורי תוך כדי נהיגה במסלול האמצעי בכביש המהיר, והתחמקות תמידית משוטרים.

גבר שנוהג כך, נוהג "טוב". כל האחרים הם יורמים, זקנים או נשים, ומי בכלל נתן להם רישיון נהיגה?! כמובן, בגלל שהעולם עוד לא נאור ומפותח דיו, הרשויות לא מבינות שנהיגה גברית טיפוסית מעידה למעשה על מיומנות ושליטה ברכב, ומתייחסות לזה – ברוב בורות, וכנראה מתוך רגשי נחיתות – בשם "נהיגה מסכנת חיים ורכוש".

אנחנו, כמובן, קוראים לזה "נהיגה ספורטיבית".

אגב, למישהו יש מושג מה זה המוט המצחיק בצד שמאל של ההגה?

כך או אחרת, בימים אלה התפרסם בהולנד מחקר שנערך באוניברסיטת רידינג באנגליה, ולפיו נשים נוהגות זהיר יותר, וסיכוייהן להיות מעורבות בתאונה קטלנית נמוכים יותר. במסגרת המחקר נבחנו ביצועי נהיגה של 480 נהגים ונהגות בגילאי 18 עד 50, והחוקרים התפלאו מאוד לגלות שהגברים נוהגים מהר יותר, מפרים את תקנות וחוקי הנהיגה, מתעלמים מתמרורים, ונוטים לנהוג כשהם שתויים.

אז בתור התחלה, בכלל לא ברור למה היו צריכים לבזבז זמן ומשאבים על המחקר הזה – יכולתי לספק להם את כל המידע הזה בעצמי.

שנית, זה מבחן לא הוגן, כי הגברים הוטעו: גבר שאומרים לו שהולכים לבדוק את איכות הנהיגה שלו, מיד יגביר מהירות, ישתה ארבע כוסות וויסקי ויתעלם מהתמרורים. כאמור, זו הדרך שלנו להוכיח שאנחנו נהגים טובים; כך אנחנו עומדים באתגר. אצל נשים זה אחרת: אומרים להן לנהוג טוב, והן מיד מבינות שאסור לעבור על החוק או להתנגש בחפצים נייחים.

משעשע.

הדבר השני שהייתי רוצה להבהיר, הוא שהגברים נוהגים טוב יותר מסיבות אבולוציוניות. זה עניין הישרדותי: גבר, אפילו אם הוא נוהג במהירות החוקית ומחזיק שתי ידיים על ההגה ומאותת בכל פנייה וסטייה מנתיב, לא יכול להימנע מלהביט בעוברות אורח כשעיניו אמורות להיות על הכביש. פשוט בלתי אפשרי. זה דחף בלתי נשלט, רפלקס שמפעיל שריר לא רצוני, חוק שניוטון לא הצליח לנסח. וברגע שהגבר מביט באישה, שאר חלקי המוח שלו – כלומר אותם 20% שאינם מוקדשים לנעיצת עיניים – יוצאים מכלל תיפקוד. אלמלא היה הטבע מפצה אותנו, היינו אנחנו – ויחד אתנו כל המין האנושי – נכחדים.

הרי התרחיש: גבר ממוצע נכנס למכונית, מתניע, מתחיל לנסוע, ואז נתקל מבטו באישה שהולכת על המדרכה או נוהגת במכונית אחרת. הוא מביט בה בריכוז כשהיא מלפניו, ממשיך להביט בה דרך המראה הצדדית כשהיא חולפת על פניו, אחרי זה דרך המראה האחורית, אז הוא מסובב את ראשו אחורה, ובינתיים עוברות דקה או שתיים מבלי שהוא "נוהג", למרות שהמכונית שבה הוא נמצא ממשיכה לפעול ולהתקדם.

זה אמור להיגמר בתאונה, אבל במציאות זה עובד אחרת. הרי כמה פעמים קרה שפתאום התעוררתם משרעפי בהייה האמצע נהיגה, ולא היה ברור לכם כיצד ייתכן שהמשכתם לנהוג כל הזמן הזה, כשבעצם הייתם עסוקים אך ורק בדבר אחד: שינון קווי מתאר של אישה?

עשרות פעמים.

ביום.

ותמיד ניצלתם.

למה? שוב, כי הטבע דאג לנו, ועם הזמן – לא לפני אינספור תאונות הליכה ורכיבה (ניוטון עצמו נתקע בעץ התפוחים, לא שכב למרגלותיו) – פיתחנו סוג של טייס אוטומטי, עין שלישית אליה עובר הפיקוד ברגעים בהם כל הווייתנו מסתכמת בנעיצת מבט.

אגב, פתאום עלה על דעתי: מה קורה עם הביסקסואלים? הרי עבורם האפשרויות כפולות ומכופלות, והם בוודאי לא יודעים לאן להביט קודם כשהם מאחורי ההגה, רגל של אישה מתחלפת ברגל של גבר, חצאית במכנס, שפתון בשפם, ממש אסון. אין להם רגע להקדיש למלאכת הנהיגה.

הביסקסואלים חייבים להיות הנהגים הכי טובים!

ארז אשרוב, המאה הקודמת

 

מה ינעל אבוק – מדורי האופנה דורכים לנו על היבלות

במדור האופנה של אחד מהעיתונים הארציים, מצאתי את השורות הבאות: "נעלי הגברים לחורף נוחות, ספורטיביות ואלגנטיות, הסוליות רכות, העור משובח ומבריק והזמש מלטף, הצבעים כהים בשחור או בגוני חום עמוקים. עם שרוכים, אבזמים, בגזרת מגפונים או בגזרת מוקסינים שעברה הסבה ספורטיבית, נעלי החורף יגנו על כפות הרגליים בנוחות, ויבצבצו בקווים מעוגלים מתחת לשולי המכנסיים".

גם אתם על הרצפה, מחרחרים בצחוק? כי כשאני קונה נעליים לחורף, זה עובד כך: אני עומד מול חלון הראווה של חנות נעליים, ומביט בסחורה. אחרי רבע שעה של התבוננות, כשאני כבר מיואש לחלוטין מהמבחר האבסורדי, אני מבין את הטעות ועובר לצד של נעלי הגברים.

המצב שם אינו טוב בהרבה. לרוב יש זוג אחד מדהים, ללא מחיר, עם תג שעליו דגל שווייץ, ללמדנו שהנעלים מיוצרות במדינה זרה ויוקרתית. אלה נעליים נפלאות, מעוצבות כמו חלום. אתה יודע היטב שעם נעליים כאלה תוכל לרחף מעל שלוליות, לדלג מעל נהרות, לנתר בקלילות וחן מעל מטריות שמאיימות על שלמות עיניך. להרמס לא היו נעליים כאלה!

גם לך לא יהיו: העובדה שאין עליהן מחיר באה לרמוז לך שרכישת הנעליים האלה עשויה למוטט את בורסת טוקיו; הדגל הקטן לא בא לספר על ארץ ייצורן של הנעליים, אלא לבשר לך שמחירן שווה לגירעון הלאומי של שווייץ.

אז אתה עובר למשהו שיותר הולם את המעמד הסוציו-אקונומי השפוף שלך: הזוג הכי זול בחנות. 150 שקלים, מחיר מבצע מיוחד, זה כבר משהו שאתה יכול להרשות לעצמך. איכשהו. אתה בוחן את הזוג ומגלה שבעצם מדובר במנעל די נאה, תוצרת איטליה (Made in Italee, כתוב שם), בקו אלגנטי, נקי, בצבע שחור עם לוגו לבן, עם סוליה רכה ושרוכים מעוצבים בשני צבעים. הופה – מציאה היסטרית!

דיל חייך וחדשות טובות לפרולטריון.

אתה מודד את הנעליים, מביט במראה, וזה פשוט מושלם: הן אפילו מבצבצות מתחת לשולי מכנסיך בקווים מעוגלים! אתה מלא שמחה על שסוף כל סוף מצאת את הזוג האידיאלי לרגליך, ומוכן להישבע שזה הדבר הכי נוח שנכנסת לתוכו מעולם.

הצרות מתחילות ביום שאחרי, כשאתה ממש הולך, ומגלה שמשהו לא מסתדר עם הנעליים: הימנית קצת קשה וצמודה מדי, ואילו השמאלית מניחה לרגלך לשוטט בתוכה בחופשיות. לשיפור המצב, אתה עושה את הטעות הקלאסית ומהדק את שרוכי הנעל השמאלית, לפצות על החופש. אתה ממשיך ללכת, ואז מגלה שעכשיו רגל ימין דורשת הידוק שרוכים. אתה רוכן ורוכס. עכשיו נעל ימין מתחילה ללחוץ מעט על האגודל. עם הזמן זה נעשה בלתי נסבל. רגל שמאל מתחילה לפתח יבלת בעקב עקב השוטטות החופשית. אתה מקמץ את בהונות רגלך השמאלית, כדי להקטין את החיכוך. מכרים שאתה נתקל בהם ברחוב שואלים את הכל בסדר – תמיד צלעת?

ביום הבא אתה חווה הקלה. בעזרת סדרה של פלסטרים, קצת צמר גפן, שני זוגות של גרביים עבים ומנה צנועה של מורפיום, אתה מצליח ללכת ללא כאב. כמעט. רק שעכשיו שגשום, אתה מגלה בוודאות שהנעליים הנפלאות האלה לא באמת נוחות, כן נוקשות, ובמקור נועדו ככל הנראה לאגירת מים במדינות מדבריות, אחרת קשה להסביר מדוע כל שלולית הכי קטנה נספגת לתוכן ביעילות כל כך מפליאה. הסוליות של הנעליים, שאם להאמין לקופסה בה הגיעו נועדו למנוע החלקה, מבצעות נס פיזיקלי, ובכל פעם שהן באות במגע עם משטחים חלקים עוברות למצב של חיכוך אפס. אז כן, הן מונעות החלקה: כשאתה צועד על משטחים חלקים (כלומר, על הקרקע), אתה חייב להיזהר מאוד, להיאחז במעקים וענפים וחפצים בולטים, כך שבסופו של דבר הסיכוי שלך להחליק קטן מאוד.

בשלב הבא אתה נתקל בבעיית ניקוי הנעל. המוכר נשבע לך שלא צריך משחת נעליים: "מטלית לחה עושה את העבודה". אבל העבודה היחידה שמטלית לחה עושה זה למרוח את הליכלוך באופן שווה על הנעל, ולעשות אותה אפורה. כמובן שאתה משתמש במשחת נעליים, ואז הלוגו של הנעל הופך מלבן קורקטי לאפור בלתי מוסבר שייטמע לנצח.

לאור כל אלה, זה הניסוח שאמור להופיע במדורי האופנה: "נעלי הגברים לחורף מעיקות, מגושמות ומכוערות, הסוליות מחליקות, העור זול ועמום והזמש מסריח, הצבעים כהים בשחור-אספלט-אנמי או באפור מלוכלך. עם שרוכים ואבזמים שחודרים לבשר ומכאיבים, בגזרת מגפונים מענים או בגזרת מוקסינים שמחייבים מוקסיפן, נעלי החורף יחשפו את כפות הרגליים המדממות שלכם לנזקי הטבע, ויבצבצו בקווים מרוטשים מתחת לשולי המכנסיים המהוהים".

ארז אשרוב, שלהי המאה הקודמת

סקס, חד וחלק – תוציאו משם את האצבע!

סקס.

בואו נשים את זה על השולחן.

סקס היא פעולה גופנית בסיסית, טריוויאלית אפילו, שמשום מה עשו ממנה מי-יודע-מה, למרות שאינה רחוקה בהרבה מחיטוט באף.

אמנם, חיטוט באף לא נעשה בצוותא, וגם אם יש סוטים מאוד בודדים שמחטטים זה לזה, עדיין לא שמענו על אורגיות חיטוט באף (אם כי זו קריקטורה שמחכה לקרות); אף אחת לא נכנסה להריון מחיטוט באף; זו לא פעולה שגורמת לנו לצעוק "הו אלוהים"; אפילו הטובים והיסודיים במחטטים לא צורחים "הו, אתה טוב!"; גם אם כולם יפסיקו לחטט באף, המין האנושי ימשיך להתקיים, אם כי יסבול מקשיי נשימה מסוימים; ובסקס עדיף שלא תהיה לך ציפורן ארוכה בזרת.

אז טוב, בסדר, אני מודה: זו לא ההשוואה הכי טובה בעולם. או בכלל.

אבל בעצם, כשחושבים על זה, יש הקבלה: סקס וחיטוט באף נעשים הרחק מעיני הציבור, לרוב במכונית, ושני האקטים די דוחים. לא, לא אותי, אלא אנשים כמו קנת' סטאר. אני די בטוח שהראשונים שהפכו את הסקס לעניין מגונה ומלוכלך היו אבות אבותיו של סטאר, שעקב בעיות של בסרות נפשית ורתיעה בסיסית ממגע גופני, החליטו לחבר בין סקס לבין תחומים כגון אהבה, ייסורי מצפון, נאמנות, נישואין, והכי אבסורדי – מוסר. כיום זה נשמע לנו חיבור טבעי, סקס ומוסר, אבל למעשה מדובר בשני תחומים שנעים ביקומים מקבילים ולא ניתן להפגיש ביניהם, כמו נניח ציור ומהירות: אתה עשוי להיות צייר נהדר, אתה עשוי להיות אצן נהדר, אבל אם אתה הצייר הכי מהיר בעולם זה אולי יכניס אותך לספר השיאים של גינס, אבל לא יהפוך אותך לצייר טוב. באותה מידה, אדם אינו מוסרי יותר כי הוא עושה פחות סקס, ומי שנמנע מסקס לחלוטין אינו קדוש, אלא סתם אומלל.

וזה בדיוק מה שסטאר ושאר האליזבטנים החסודים בעולם רוצים לגרום לנו: אומללות. הם רוצים שכמוהם, נרגיש שסקס הוא דבר מגונה, מרתיע, ונאמין שיש לבצע את האקט המכוער פעמים בודדות בלבד לאורך החיים, לצורך פרו ורבו, עד שהמדע יפטור אותנו גם מזה.

ועכשיו, אחרי דורות של דיכוי היצר המיני של בני האנוש, בחסות הדת והמוסר והפילוסופיה, מצאו החסודים דרך חדשה לדכא בנו את התאווה לסקס: הם לקחו את האיש החזק ביותר בעולם, והכריחו אותו לדבר על חיי המין שלו מול כל העולם, תוך ירידה לפרטים הכי קטנים. זה היה חזיון מחריד, משפט ראווה מהסוג שניתן להפיק רק בדמוקרטיה טוטליטרית כמו ארה"ב, אבל את ההשפעה האמיתית מקווים חסודי אומות עולם להשיג מאוחר יותר, דרך המסר התת-מודע שהם משדרים: "אם זה מה שאנחנו יכולים לעשות לאיש החזק בעולם, תארו לעצמכם אילו תיאורים ופירוטים נוכל לסחוט מכם!" לוחמה פסיכולוגית.

ואז אתה יושב בבית, ושוקל אם בכלל כדאי לך כל הסיפור הזה. הרי כל שימוש "לא נאות" שתעשה באיזשהו חלק מגופך, עשוי להוות חומר משפטי חשוב ורלוונטי לגורל האומה, ולפני שתספיק להגיד "איזו עניבה יפה" יכוונו אליך המצלמות, וכל ערוצי החדשות בעולם ישמעו מה עשית למי, מתי ובאיזה הקשר ועל איזו שמלה. יחטטו לכם בלי בושה. כשמחשבה מצמיתה זו מצטרפת לרוח הטורנדו הפוליטיקלי קורקטית המגיעה מאמריקה, זה כמעט מתכון בטוח לאימפוטנציה.

אבל, פה אני יוצא בקריאה נרגשת לאנשים הנורמליים באשר הם: הגיע הזמן להילחם ולהוציא את הסקס מהארון! הגיע הזמן לצעוד ברחוב בגאווה ולזעוק, "אני עושה סקס, וזה לא מעיק עליי!" הגיע הזמן להתייחס לסקס בטבעיות גמורה, במקום לסבך אותו עד כדי עירפול המחשבה.

אז אם אתם רואים ברחוב מישהי שעושה לכם את זה, גשו אליה ותגידו "היי, קוראים לי ארז, אולי נעשה סקס?" (אזהרה: אם לא קוראים לכם "ארז", תשתמשו בשמכם האמיתי). אם אתן רואות גבר בג'ינס צמודים, עם תחת מוצק ושרירי שמעורר בכן את התחושה הישנה ההיא, גשו אליו ואמרו "סקס?" ממה יש לכם לפחד – מדחייה? כמה פעמים ניגשתם למישהו ברחוב, שאלתם מה השעה והוא ענה, "אין לי שעון"? עשרות, אולי מאות פעמים. וזה מעולם לא הרס לכם את האגו.

אז קדימה, רומאים, חברים, בני ארצי: זקרו את נס המרד – צאו לרחובות וחפשו סקס באור יום מלא. המטרה קדושה: עם תום המהפכה יהיו בעולם פחות מלחמות, פחות נהגים יצפצפו בחוסר סבלנות (אם כי סביר להניח שימשיכו לחטט באף), פחות פקחים "יתקעו" תלונות, פחות סוחרים "יזיינו" אתכם, פחות עיתונאים "יכניסו" לכם. כבר לא יהיה להם צורך בתחליפים.

ומלבד זאת, הרבה יותר אנשים יתקרבו לדת, או לפחות יזעקו, "הו, אלוהים!"

ארז אשרוב, עם שקיעת המאה הקודמת

טבעיות מאולצת – בגנות המודעות העצמית

יש פעמים בהן רוח האדם נוטשת אותו, יוצאת להפסקת צהריים ארוכה, ולמרות שאותו איש ממשיך להלך ולתפקד בקרבנו ונראה מודע למעשיו, למעשה נטש אותו כל שמץ של מודעות עצמית. לא צריך תואר בפסיכולוגיה כדי לאבחן את התופעה: רוב הסובלים מהתסמין נראים נוהגים במכוניתם ברחוב ראשי, בצהרי יום, ובזמן שחלק מזערי ממוחם מוקדש להמשך פעולות הנהיגה (העברת הילוכים, לחיצה על הדוושות, כיוונון הרדיו, הימנעות מפגיעה בנשים הרות, החלפת תנועות מגונות עם נהג אדיב אחר), רוב רובו של המוח המוטורי עוסק במשימה הסיזיפית והחשובה באמת:

חיטוט נמרץ באף.

מדוע סובלים רוב האזרחים מאיבוד מודעותם דווקא בזמן הנהיגה, היא שאלה שכדי לתת עליה תשובה כבר יש צורך בתואר בפסיכולוגיה. ומדוע מכל הדברים בעולם שיכלו לעשות בזמן שדעתם נוטשת אותם הם בוחרים דווקא בחיטוט באף? על זה רק אנתרופולוג עם הכשרה נוירולוגית יוכל לענות. דבר אחד בטוח: הם נוהגים ומחטטים. שם בוואדי מול הים ובכל מקום אחר.

כך או אחרת, בעוד שיש לדון לעומק בחיטוט הפומבי באף, ולא רק לגרד את פני השטח, הייתי מעוניין לדבר דווקא על התופעה ההפוכה: מודעות-יתר, כלומר, המצב שבו אנשים מודעים לעצמם במידה כל כך מוגזמת, שהם לא מסוגלים אפילו לנשום באופן רגיל, שלא נדבר על "להתנהג" בצורה "טבעית".

דוגמה ראשונה וטובה לכך הם אנשים שנתפסים בעין המצלמה ברחוב. אלה הם עוברי אורח תמימים, שלמעשה משמשים כניצבים-ללא-תשלום בסרט תיעודי כזה או אחר, באייטם חדשותי "מזעזע", או סתם ב"מסמך חברתי נוקב".

הולך אדם ברחוב, עסוק בשלו, ולפתע רואה מולו מצלמה.

לחלקיק שנייה הוא מביט במצלמה, ואז המוח מאותת לו "תירגע, פשוט תירגע! זה שום דבר. תמשיך ללכת כאילו כלום". המבט של האיש חוזר מהמצלמה לכיוון אליו הסתכל טרם קלט את המצלמה, אבל זה מאוחר מדי: המוח יודע על המצלמה, וכבר לא יכול להתנהג בטבעיות – הוא אפילו לא מסוגל להעלות על דעתו איך ולאן הוא מביט בדרך כלל. כתוצאה, אנחנו רואים בטלוויזיה איש שמביט לתוך המצלמה ואז הצידה כמו ילד שנתפס בקלקלתו, עושה את עצמו כאילו לא הבחין בכלל במצלמה ומנסה להמשיך ללכת בהבעה "טבעית" על הפנים, כששפתיו לא מצליחות להחביא חיוך זעיר, בזווית הפה, שמודע לעצמו יתר על המידה. "זה שום דבר", משדר המוח, ובמקביל זועק באוזן "תסדר את הפוני, אני מפורסם!"

דוגמה שנייה, נפוצה לא פחות – מעברי חציה. כל עוד האור אדום, כולם מתוחים כמו לפני קרב יריות. העומדים משני צדי המעבר לעולם לא יביטו בעיניו של האיש ממול, ותמיד ינסו להיראות טבעיים ושאננים, לשדר שהם עומדים לא כי האור אדום, אלא רק כי ככה בא להם לעשות, מה… יש לך בעיה עם זה? הם מנסים להיראות הכי טוב שרק ניתן, מתוך ידיעה שכולם מביטים בהם, אבל למעשה כולם כל כך עסוקים בלהיראות טוב ובלא להביט על האחרים מתוך ידיעה שמביטים בהם, שאיש משני עברי מעבר החציה לא מביט על רעהו. כולם נושאים מבטים קשוחים לכיוונים לא ברורים. בדרך נס, ברגע שהאור מתחלף לירוק, כולם שוכחים מהכל ופשוט עוברים הלאה. בתל אביב פתרו את הבעיה ועוברים ישר לצד השני, בלי להתחשב ברמזור. זו לא אנרכיה – סתם מבוכה.

דוגמה שלישית, קיצונית, מתרחשת במעלית. הולך לו זוג צוהל ורועש במסדרון, ואחד מהם לוחץ על כפתור המעלית. הם מחכים, מחוייכים, מבסוטים, נהנים מהעולם. המעלית מגיעה, הדלת נפתחת, ובפנים עומדים שלושה אנשים שעד פתיחת הדלת נהנו מהחיים כמו שרק אדם שלא חייב דיווח לשילטונות המס עשוי ליהנות מהחיים. מרגע שמתקיים המפגש בין שתי הקבוצות – דממת אלחוט. חסל סדר צחוקים. החיוכים נמחקים. המעלית הופכת לקבר אילם, שאיש מהמצויים בו אינו מעיז לפתוח פה. כולם מפנים גב לכולם, נמנעים להביט זה בעינו של זה, לרוב מביטים מעלה כאילו יחידת חילוץ עומדת לפרוץ פנימה מגג המעלית, להצילם מאי הנעימות, ושותקים כמו דגים שיש להם משהו להסתיר.

הכי גרוע להיתקע במצב כזה מול המראה במעלית, שהאזרח הרגיל יימנע מממנה כערפד מאור שמש: לא רק שכולם מסתכלים עליך (איש לא), אלא שעכשיו, בנוסף לכל, עליך להתחמק גם מהמבט של עצמך.

את הדוגמה הרביעית למודעות עצמית מוגזמת שמונעת מאדם להתנהג באופן טבעי, ניתן כמובן למצוא אצל שחקני קולנוע ישראליים.

במיוחד אם מדובר בסצנה שבמהלכה הם צריכים ללכת לקראת המצלמה, לצלוח מעבר חציה ואז להיכנס למעלית עם אנשים.

א"א, אי אז

קח אותי לקובה! (או שאני מדליק נובלס)

החזרה מחו"ל קשה.

תמיד ישנו רגע המשבר הקטן הזה לפני ההמראה, שבו אתן אומרות לעצמכן "חבל, לא הספקתי לקנות את הבושם ההוא וההוא בשדרה ההיא וההיא", או שאתם אומרים לעצמכם "לא רוצה לחזור, רוצה להישאר כאן, במקום בו הטמפרטורה נמוכה והנשים גבוהות", ואתם פשוט מתים לרדת מהמטוס, או מצטערים שבכלל עליתם עליו, מה גם שאתם יודעים ששום נסיעה לחו"ל לא שווה את המתח הדום-ליבי שלפני המעבר במסלול הירוק.

ובכן, "אל על" פתרו עבורנו את הבעיה, והחליטו לסדר מסלול טיסות מיוחד, שמאפשר לנוסע להתעכב בחו"ל כמה שיותר, ולדחות את השיבה הביתה עד אין קץ. לשירות החדש קוראים "נטב"ג" – נסיעה טובה בהפסקות גדולות. השירות כל כך מתקדם, עד שאין צורך להירשם עבורו מראש, אפילו לא להודיע שאתה מעוניין בו לפני הטיסה הביתה, או לשלם עבורו תשלום נוסף. כל שעליך לעשות, בדרך חזרה, זה להיכנס לשירותים של המטוס ולעשן סיגריה. עוד לפני שהספקת להגיד "משרד הבריאות קובע", גלאי האש מופעלים, הדיילות רצות בהיסטריה, הקפטן נכנס ללחץ ומוריד אותך מהמטוס. לפעמים אפילו מבלי לנחות.

למרבה הצער, חברת התעופה הלאומית עדיין לא פרסמה כהלכה את השירות החדש, וכך קרה ששני חיפאים מצאו את עצמם תקועים בגרמניה למשך 24 שעות, מבלי שבכלל חפצו בכך (ומי בכלל רוצה להיות בגרמניה?). הסיבה הייתה שעישנו במטוס, וכתוצאה הורדו ממנו ללא גינוני טקס, לעשות הפסקה גדולה בנסיעה הטובה.

עכשיו, אני לא מהמעשנים, אבל אני מאלה שיתחילו לעשן בכוח אם במקומות ציבוריים יתחילו לכפות בהיסטריה חוקים נגד עישון. אני לא מת על מעשנים, בטח לא על אלה שלא יכולים לתפקד בלי סיגריה, אבל מה שאני אוהב פחות מכל הם אנשים שמחוקקים חוקים אנטי-כיפיים.*

זה בעניין המחוקקים. באשר לטייסים – סליחה, הקברניטים – הבעיה איתם נובעת מכך שהם בטוחים שהם יותר מסתם נהגי מוניות אוויריות. הרגשת הגדלות הזו גורמת להם להפעיל "סמכות", לעשות פרצוף חשוב ולהוריד נוסעים מהמטוס. כמובן, הדבר נובע גם מהעובדה שכל החיים שלהם עוברים עם דיוטי פרי ודיילות, רחוק מאבק הקרקע והלחות, אבל לדעתי עיקר האשמה בישראלים, שמוחאים להם כפיים עם כל נחיתה כאילו ביצעו איזה קסם מופלא, כמו נניח לנסר את מג ריאן לארבע חתיכות ולא לחבר בחזרה.

לדעתי הקברניטים צריכים להתרכז במטלה העיקרית שלהם, שהיא לקריין פרטים לא חשובים לנוסעים, כגון "אנו טסים בגובה 30 אלף רגל מעל הים". רק שיש מקום לשיפורים: נכון שעבור מי שמתעסק בפיזיקה ואווירודינמיקה מאוד חשוב לדעת באיזה גובה ומהירות הוא טס, על אחת כמה וכמה אם הוא ממלא חוברת לימודים לקיץ, אבל עבור הנוסע הפשוט, הדיוק הזה מיותר. די אם הקברניט יסתפק בפטפוט כללי, כגון "שלום, אני הקברניט שלכם, אנחנו גבוה באוויר, ואם נתרסק לאיש מכם אין סיכוי לשרוד. תכף יגיעו הדיילות עם אוכל בטעם לוואי, חלק גדול מכם יתקשה בפתיחת המדפים. אין טעם לבקש שמיכה – המעבר חסום בעגלות אוכל. אחרי הפסקה קצרה אחזור על ההודעה הזו במבטא מוזר, בשפה שדומה לאנגלית. נשבע לכם שלא שתיתי. חה חה, דיס איז יור גיהוקקפטן. ונעבור לשירה בציבור".

אבל אני סוטה.

העניין הוא, כאמור, חניית ביניים במקום לא צפוי, ללא תשלום נוסף. כשחושבים על זה, אפשר לעשות ככה טיול מסביב לעולם, בעלות נמוכה. אתה עולה על מטוס לסידני, אוסטרליה, שם אתה שוהה שבוע, שותה בירה ומצטלם עם קנגורו. בדרך חזרה, במטוס, אתה מדליק סיגריה. עונש, מורידים אותך בנמל התעופה הכי קרוב – טנזניה. אתה מבלה יממה בטנזניה ("יממה בטנזניה" הוא שם נפלא לסטנדרט ג'ז), עולה למטוס, מעשן, מונחת בבורמה, ומשם מובילות אותך הסיגריות – בקו אווירי – לאינדונזיה, מצרים, טורקיה, הקוטב, קואלה לומפור, רחת לוקום, ברז'נייב, אוסובוקו, פומפיי וכן הלאה. חפיסה אחת של סיגריות תספיק לטיול של כמעט חודש מסביב לעולם, וכל זה בעלות של כרטיס רגיל. וזה עוד כלום: לכו תדעו איפה ולכמה זמן יורידו אתכם על עישון סיגר!

לדעתי יש ליישם את השיטה הזו הלאה, לטיולים שנתיים של בתי הספר. מסיבות פטריוטיות: אם כל פעם שהיו תופסים אותי שותה בירה בטיול שנתי, היו עושים לי "חניית ביניים" באזור שאינו חלק ממסלול הטיול, הייתי מכיר את הארץ טוב יותר.

והנה רעיון עוד יותר טוב – יישום נטב"ג בחיי הנישואים: כל פעם שאשתך תופסת אותך מעשן היא מורידה אותך לעצירת ביניים אצל החברה הכי טובה שלה, ההיא עם השפתיים, בלי בגדים, ו…

אבל שוב אני סוטה.

ארז אשרוב, המאה הקודמת

* תלונות נזעמות ניתן לשלוח לעורך, ד"ר אמט בראון, היל ואלי, קליפורניה

חייזרים לא אוכלים פלאפל – על קשיי הנזילות של הישראלי

בניגוד למה שטענתי בעבר, חוצנים אכן חיים בקרבנו, ואני יודע את זה בוודאות.

הקולנוע ניסה לתת סימנים ברורים לזיהויים: בסרט "הם חיים", בני האנוש הזדקקו למשקפיים מיוחדים כדי להבדיל בין חייזרים לבני אנוש; ב"גברים בשחור" צריך היה לירות להם בראש ולחכות שיצמח שוב על מנת לוודא שאכן בדרי-חלל עסקינן; ב"הנוסע השמיני" לא הייתה ברירה אלא להמתין עד שיפלסו דרכם בעד המעיים, חלל הבטן והחוצה. אכן, שיטה מעט קיצונית לזיהוי חייזר, שמעוררת געגועים לפשטות הטהורה שמציע נייר הלקמוס; ב"מפגשים מהסוג השלישי" הם נשמעו כמו סקציית כלי הנשיפה ממתכת של תזמורת הקונצרטחבאו, אמסטרדם, שמנסה לנגן את "הוא היה גיבור / הוא קרא לדרור".

אולם, לא צריך להיות חכם גדול ולא צריך ציוד מתוחכם כדי לזהות את החוצנים החיים בקרבנו – כל שצריך לעשות הוא לעמוד ליד כספומט.

החייזרים הם אלה שעומדים מול המכשיר, מנסים להכניס את הכרטיס שלהם דרך פתח יציאת הכסף, מסוככים על המסך תוך ניסיון עילג לקרוא ולהבין את הכתוב, מקלידים את הקוד הלא נכון, את הסכום הלא נכון, בוהים במכשיר ארוכות כשהוא מודיע להם ש"זמנית אין באפשרותנו לבצע פעולה זאת", מכניסים את הכרטיס פנימה פעם נוספת, בכיוון הלא נכון, ואז שוב, ואז שוב מקלידים את הקוד הלא נכון, ואז עומדים כהלומי רעם כשהמכשיר בולע להם את הכרטיס ומשמיע שיהוק עז.

נדמה לכם שזהו, נפטרתם מהם, אבל כשנגמר התהליך הזה, ראו זה פלא – הם מוציאים מארנקם כרטיס נוסף, בצבע שונה, ומתחילים את התהליך מההתחלה. נראה שהם עושים כל שביכולתם להביא ליצירת גוש אלים של אנשים מתוסכלים שעומדים מאחוריהם בתור ומחכים רבע שעה שאיזה דביל יסיים פעולה פשוטה שלרוב נמשכת 45 שניות.

אבל אבל הם לא עושים את זה בכוונה.

אין להם כוונה להרע לכוכב הלכת שלנו – הם פשוט לא מכאן.

וזו השיטה הבדוקה לזהות חייזר: הוא נראה כמו מי שנפל מכוכב אחר, כמו אותו אסיר שיוצא מהכלא אחרי שלושים שנה והסביבה כולה זרה לו, עוינת, וככל שינסה לא יצליח להבין למה המכוניות מנגנות כשהן נוסעות ברוורס (אגב, גם הוגה הרעיון הזה היה מכוכב אחר. נחשל ופרימיטיבי).

הדחף הבסיסי שלכם יהיה לעזור לתייר החלל האומלל ולהדריכו בכל הנוגע לתפעול הכספומט, אבל חבל על הזמן: הם לא לומדים. הסביבה הטכנולוגית האנושית רחוקה מהם בדיוק כפי שנשימת מים רחוקה מאתנו, בני האנוש. תנו להם לעבוד על מחשב ותראו איזה פחד עמוק אוחז בהם, בדומה לפחד שאחז בנו כשהיינו ילדים, בטוחים שסיר הלחץ עומד לפוצץ את הבית, אם לא את כל השכונה.

החייזרים לעולם לא יצליחו להבין את חשיבותו של כפתור ה"Esc", או צירופים הרי גורל כמו "Alt"+"F4" , או "Ctrl-Del-Alt", או אפילו משהו בסיסי ואלמנטרי-אך-חיוני כמו "Alt-Tab-F11".

המצאת השלט-רחוק דילגה בקלות מעל ראשיהם, כך שהם תמיד יתפעלו את הטלוויזיה באופן ידני, וגם זה לא בהצלחה ניכרת.

כמובן, כל זה עשוי להטריף אדם מן השורה, שכבר התרגל לקיצורי הדרך שהטכנולוגיה מאפשרת, ועבורו הגמגום הטכנופובי של החייזר משול ליריקה בפנים. שוב, יש להדגיש ולציין כי ילידי החלל החיצון לא עושים את זה בכוונה להזיק. לא ברור אם הם טובי מזג ושוחרי שלום מטבעם, או שמא הם יודעים היטב שכבר קיימים בהוויה הישראלית שני גורמים שיביאו ממילא לחורבננו, ושעל התסכול שהם גורמים קשה להתעלות.

אני מדבר, כמובן, על הפיתה והטחינה.

בחמישים שנות קיומה של המדינה הגענו להישגים מדהימים בכל הקשור בתחומי החקלאות, האלקטרוניקה, המכניקה ההנדסיתוכן הלאה, אבל איש לא הצליח לבנות פיתה אטומה לדליפות, ואיש לא העז להעלות על הדעת שאולי במצב הנוכחי ראוי היה לאכול את הפלאפל והשווארמה ללא טחינה. וכך קורה, שבדיוק כפי שהחייזרים גוחנים בגמלוניות מעל הכספומט, גם אנחנו מקפלים את גופנו קדימה כדי לאפשר לטחינה ולשמן לטפטף מהפיתה על המדרכה. וגם זה הרי לא עוזר, כי כל ביקור בדוכן מזון שמעורבות בו פיתה וטחינה, מסתיים בכתם על החולצה. חוק טבע.

ניחא, זה עוד החלק הטוב. החלק המביך באמת הוא שתמיד, אבל תמיד, בעודכם אוכלים משהו שמעורבות בו פיתה וטחינה, תעבור שם האישה שהכי הייתם רוצים להרשים. ותמיד, אבל תמיד, היא תעבור בדיוק ברגע שהפיתה קורסת, ידיכם מוצפות ומצופות בשכבה שמנונית של משהו בצבע הכתם על שמלתה של מוניקה לווינסקי, פיכם מלא, ובין שתיים משיניכם הקדמיות תקוע גזע פטרוזיליה. ותמיד, אבל תמיד, האישה תבחין בכם ותרצה לפתוח בשיחה. היא תשאל שאלה, ואז יעבור פרק זמן מביך עד אימה במהלכו תבלעו את כל מה שיש לכם בפה בצורה שבולעי חרבות נמנעים ממנה, תנסו לנקות בעזרת הלשון את השאריות בין השיניים, ואיכשהו, תוך כדי סיבוב הגב לאישה (פתאום יש משהו מאוד מעניין בצד השני), להיפטר מהפטרוזיליה.

אחרי הנצח הזה, במהלכו טיהרתם את הפה, נוצרת איכשהו שיחה נעימה, או לפחות סבירה, בחצי פה, כדי שהיא לא תריח את הבצל.

הגבר מרגיש הקלה. לקראת פרידה מהאישה הוא כבר משוחרר לגמרי.

הוא מחייך אליה.

הפטרוזיליה עדיין שם.

ארז אשרוב, אי אז