החיים, הוראות הרכבה

אין דבר יותר מפתה מקיט להרכבה עצמית.

טוב, יש, אבל את דריל האנה לא ניתן להזמין מחוברות של כרטיסי אשראי.

כך שאין דבר יותר מפתה מקיט להרכבה עצמית.

בגיל צעיר אנחנו עושים את זה עם מטוסים וכלי משחית אחרים: ההורים קונים לנו את הקופסה היקרה ובה חלקי הפלסטיק הזעירים, שעם קצת דבק ומעט עבודה הופכים לספיטפייר אימתני. כשהעבודה תמה והשיער כולו דבק שקוף ולמכנסיים דבוקים שביבי פלסטיק, אנחנו מגלים ששכחנו להכניס את הטייס, וספיטפייר הוא הרי לא מזל"ט.

מתגבשת תכנית פעולה: לפתוח את קרבי מחדש באמצעות סכין חיתוך, ולהדביק את הטייס למקומו. אבל אז מגלים שהאמפולה הקטנה של הדבק נותרה ריקה, ועכשיו צריך לפשפש במגירות ולחפש UHU, ששפופרתו מבטיחה מבחוץ אך יבשה מבפנים: לוחצים ויוצא רק אוויר.

אז דבק אין, וגם סכין חיתוך אין, רק סכין לחם, כך שאנחנו לא מצליחים לפתוח את קרבי המטוס.

הטייס נשאר בחוץ.

בהגיענו לבגרות אנחנו כבר קונים דברים יותר גדולים ויותר שמישים, בעיקר פריטי ריהוט. העובדה שהם באים בקיט להרכבה עצמית, מסבה לנו גאווה גדולה: מצד אחד אמנם לא ניסרנו וקדחנו ותיכננו ושירטטנו וציפינו וליטשנו את הרהיט, אך מצד שני אנחנו אלה שמרכיבים אותו, ואמנם נכון שמדובר בעבודה פשוטה יחסית של דפיקות והברגות, אבל אנחנו אלה שבונים את הרהיט הלכה למעשה. "אה, בניתי את זה בעצמי", נאמר לאורח האקראי בנונשלנטיות מיתממת.

אילו היה לנו קצת שכל, היינו זוכרים את אותו מטוס פלסטיק מימי ילדותנו. שכן רהיטים, אפילו הפשוטים ביותר, מגיעים עם הוראות הרכבה.

לכאורה, מטרת הנייר המשורטט ששמו "הוראות הרכבה" היא לעזור לנו להרכיב את הרהיט. למעשה, זו מזימה של בעלי-מלאכה-מכל-העולם, שבאים להפגין את הבוז העמוק שהם חשים כלפינו. מין בדיחה פנימית של האנשים שבאמת יודעים לבנות רהיטים. כך קורה, שבעודנו מסתכלים על התמונה של הרהיט המסוים כפי שהוא אמור להיראות בסוף ההתקנה, אנחנו אומרים לעצמנו, "חה, בסך הכל פלטה, שתי רגליים, מדף באמצע ועוד צ'ווינק גגי מלמעלה. קלי קלות". אבל אז אנחנו פותחים את הוראות ההרכבה, ועינינו חושכות. הגיליון הענק מחולק ל-12 מלבנים שנראים כמו הסקיצה הארכיטקטונית לכור בדימונה (ואני לא אתפלא אם זה באמת זה). בפינה העליונה של כל מלבן מוגדרים הכלים להם אנחנו זקוקים בשלב הספציפי. זה מאוד יעיל, אבל כשפותחים את שקית האביזרים המצורפת לקיט, מגלים שהברגים שם נראים אחרת לחלוטין ממה שמצויר.

וזה עוד החלק הקל.

החלק הקשה הוא להבין מה לכל הרוחות רוצים מאתנו. מה שבתחילה נראה כמו שולחן פשוט הופך למבנה בארבעה ממדים, עם חורים ועיגולים וחצים והגדלות שלא אומרות לך כלום. על מנת לסבך אותך מעט יותר, נותנים לכל פלטה שם כמו נניח "D". זה ממש יעיל, או לפחות עשוי היה להיות יעיל, אילו על הפלטה עצמה גם היה כתוב "D", אבל לא. ועל השירטוט, לעומת זאת, לא מצויינות המידות, כך שאתה בוהה בהוראות ההרכבה, מעיף מבט בערימת הקרשים שלידך, מחזיר אותו להוראות, ואז בחזרה לעצים, ומנסה לחבר בין מה שרואות עיניך לבין מה שראו המשרטטים בדמיונם, וזה פשוט לא עובד.

גם זה עוד כלום לעומת השירטוטים שמצורפים לפריטי ריהוט להרכבה עצמית שבסופו של דבר אמורים להיות מחוברים לחשמל ולפעול. שם מנסים לעשות עליך רושם בעזרת מתיחת קווים חסרי פשר עם אותיות וסימנים מקצועיים, ובצד כותבים, "יש לחבר את החוט הכחול למקור הזרם, את החוט החום לאדמה ואת הירוק לאפס". אין מה להגיד, הוראות מדויקות מאלה קשה לדמיין, אבל הרהיט שלך מגיע עם חוטים בצבע אדום, צהוב ואפור, מה שקצת מקשה עליך, אבל בוודאי משעשע את בעלי-מלאכה-מכל-העולם, שיודעים שברגע שתלחץ על המתג, תחטוף זץ חשמלי של V220. ולא משנה מה צבע החוט.

אבל בחזרה לשולחן הפשוט. ברגע שאתה מתייאש מלהבין מה זה חלק C/DH, ולאן בדיוק עליך לחבר 730X4 מהדבר הזה שנראה כמו בורג, שבחוֹרון מעליו יש לדפוק פלוס דבק את B92X4 (mm9 max), לא לפני שאתה מוודא בעזרת מד זווית (שאינו מצורף לקיט) שאכן הזווית ישרה, אתה מחליט שדבר פשוט כמו שולחן ניתן להרכיב גם ללא ההוראות.

ואתה צודק.

תהליך ההרכבה תופס תאוצה, ולא עוברות שעתיים או חצי יום והנה השולחן מורם ומוקם לתפארת, כולו מודבק ומהודק ומוברג. אלא שאז אתה מביט בשקית האביזרים, ורואה שנשארו שם עוד שלושה ברגים, שני פלינקים עגולים וארבעה שטוזים עם הברגה כפולה. עיון מדוקדק בהוראות ההרכבה מגלה שפסחת על חיזוק או שניים בסביבות פלטה TA/F.

מן הראוי להדביק על השולחן שלט "סכנת התמוטטות", אבל עם קצת מזל הוא יחזיק מעמד גם ככה.

כי דבר אחד כן לימדו אותך החיים: מטוס פלסטיק יכול להסתדר גם בלי טייס.

ארז אשרוב, שלהי המאה ה-XX

מתוך הפולקלור הנורדי

ויאמר האל אודין, אל המלחמה והריהוט ואביהם של התת-אלים ביורן ובני ואנני ואנייטה, לשליחו עלי אדמות, מישיר: "והיה כחצות הלילה, פלוס-מינוס, ואצא אל ישראל, ואמת כל בהמה וכל עמך וכל עבד נרצע וכל שפחה אשר על הריחיים עם נזם בחרי אף, וכל אשר לא יישא חן בעיניי מקרב עם ישראל, סתם ככה, למען ידעון הנישומים, אם כי לא ברור לי עדיין מה (העוזר האישי שלי יחזור אליך עם זה מאוחר יותר), וישתחוו כל עבדיי אליי, ואלה אשר יינצלו יהיו רק אלה אשר לא יתלשו את האטיקט של אשתי, האלה איקאה, ועל בתיהם אפסח!"

וייבהלו בני ישראל אל תמרוקיהם, ואל שטיחי כניסותיהם, ואל מחצלותיהם, ואל מרפדי עכוזיהם, ואל פוכיהם, ואל ספותיהם וציפיותיהם באשר הן, ויבליטון את האטיקט של איקאה, אלת הוראות ההרכבה, ולא תבוא צרה על בתיהם לעולם.

א"א

החיים, הוראות הרכבה

אין דבר יותר מפתה מאשר קיט להרכבה עצמית.

בילדותנו היו אלה מטוסים וכלי משחית אחרים. אמא ואבא קנו לנו קופסה יקרה ובה חלקי פלסטיק שעם קצת דבק ומעט עבודה סבלנית הפכו למשחתת יפנית או ספיטפייר אימתני. עם גמר המלאכה, כשהשיער כולו היה דבק שקוף והמכנסיים מוטלאים שיירי פלסטיק, היינו מגלים ששכחנו להכניס פנימה את הטייס.
וספיטפייר הוא הרי לא מזל"ט.
אז בעזרת סכין חיתוך (לא הייתה, השתמשנו בסכין לחם עדינה) פתחנו את קרבי המטוס מחדש תוך כדי השחתת גוף המטוס, והחדרנו פנימה את הטייס. אז או אז גילינו שהאמפולה הקטנה של הדבק נותרה ריקה, ועכשיו צריך לפשפש במגירות ולחפש UHU, ששפופרתו מבטיחה מבחוץ אך יבשה מבפנים: לוחצים ויוצא רק אוויר.

הילדוּת אולי מכינה אותנו לבגרות, אך כנראה לא מלמדת אותנו מאום.

בהגיענו לבגרות אנחנו מרכיבים חפצים יותר גדולים ויותר שמישים, בעיקר פריטי ריהוט. העובדה שהם באים בקיט להרכבה עצמית גורמת לנו גאווה גדולה: מצד אחד אמנם לא ניסרנו וקדחנו ותיכננו ושרטטנו וציפינו וליטשנו את הרהיט, אך מצד שני אנחנו אלה שמרכיבים אותו, כך שבעצם, אנחנו מספרים לעצמנו, אמנם נכון שמדובר בעבודה פשוטה יחסית של דפיקות והברגות, אבל אנחנו אלה שבונים את הרהיט הלכה למעשה.

"אה, בניתי את זה בעצמי", נאמר לאורח האקראי בנונשלנטיות מיתממת.

אם היו לנו קצת שכל ויכולת ללמוד מהנסיון, היינו נזכרים באותו מטוס פלסטיק זדוני מימי ילדותנו. שכן רהיטים, אפילו הפשוטים ביותר, באים עם הוראות הרכבה.

לכאורה, מטרת הנייר המשורטט ששמו "הוראות הרכבה", היא לעזור לנו להרכיב את הרהיט. למעשה זהו פרי מזימתם של בעלי-מלאכה-מכל-העולם, שבאים להפגין את הבוז העמוק שהם חשים כלפינו. מין בדיחה פנימית של האנשים שבאמת יודעים לבנות רהיטים. כך קורה שבעודנו מסתכלים על התמונה של הרהיט המסוים כפי שהוא אמור להיראות בסוף ההתקנה, אנחנו אומרים לעצמנו: "חה, בסך הכל פלטה, שתי רגליים, מדף באמצע ועוד צ’ופצ’יק גַּגי מלמעלה. קלי קלות. רבע שעה וזה בנוי".

אבל אז אנחנו פורשים את הוראות ההרכבה ועינינו חושכות: הגיליון הענק מחולק ל-12 מלבנים, שנראים כמו הסקיצה לבריאת העולם (ולא אתפלא אם זה אכן כך). בפינה העליונה של כל מלבן מוגדרים החלקים להם אנחנו זקוקים בשלב הספציפי. זה מאוד יעיל, אבל כשפותחים את שקית האביזרים המצורפת לקיט, מגלים שהברגים שם נראים אחרת לחלוטין ממה שמצויר. בנוסף, מציינים בכל מלבן לאילו כלים תזדקק, כך ששוב אתה פוסע לכיוון המטבח להביא את הסכין לחם. וזה עוד החלק הקל.

החלק הקשה הוא להבין מה לכל הרוחות רוצים מאיתנו. מה שבתחילה נראה כמו שולחן פשוט, הופך למבנה בארבעה ממדים, עם חורים ועיגולים וחצים והגדלות שלא אומרות לך כלום. על מנת לסבך אותך מעט יותר, נותנים לכל פלטה שם, כמו נניח "D". זה ממש יעיל, או לפחות עשוי היה להיות יעיל, אילו על הפלטה עצמה גם היה כתוב "D", אבל לא. על השירטוט, לעומת זאת, לא מצוינות המידות, כך שאתה עומד בוהה בהוראות ההרכבה, מעיף מבט נבוך בערימת הפלטות שלידך, מחזיר אותו להוראות, ואז בחזרה לעצים, ומנסה לחבר בין מה שרואות עיניך לבין מה שראו המשרטטים בדמיונם. זה פשוט לא עובד.

אז, בשלב בו אתה מתייאש מלהבין מה זה חלקC/DH1 , ולאן בדיוק עליך לחבר 4X730 מהדבר הזה שנראה כמו בורג, שבחורון מעליו יש לדפוק פלוס דבק את (4XB92 9mm max), לא לפני שאתה מוודא בעזרת מד זווית (שאינו מצורף לקיט) שאכן הזווית ישרה, אתה מחליט שדבר פשוט כמו שולחן ניתן להרכיב גם ללא ההוראות.

ואתה צודק.

תהליך ההרכבה תופס תאוצה, ולא עוברות שעתיים והנה השולחן מורם ומוקם לתפארת, כולו מודבק ומהודק ומוברג. אלא שאז אתה מביט בשקית האביזרים ורואה שנשארו שם עוד שלושה ברגים, שני פלינקים עגולים וארבעה שטוזים עם הברגת פיליפס כפולה. עיון מדוקדק בהוראות ההרכבה מגלה שפסחת על חיזוק או שניים בסביבות פלטה TA/F.

נו, עם קצת מזל, השולחן יחזיק מעמד גם ככה. כי בסופו של עניין, דבר אחד כן לימדו אותך החיים: מטוס פלסטיק יכול להסתדר גם בלי טייס.

א"א