תנו ל-Army לנצח

הראשון לזהות חמקן

לארה"ב יש נשק סודי להפלת משטרו של סדאם חוסיין. שיחה עם דובר הפנטגון

 

שלום רב לך אדוני ותודה שהסכמת להתראיין עבורנו. השאלה הראשונה והמתבקשת היא מדוע אתם עומדים לתקוף את עירק?

– משום שיש להם נשק להשמדה המונית והם מהווים סכנה לכל האזור.

אבל הם טוענים שאין להם.

– אנחנו לא מאמינים.

גם פקחי האו"ם לא מצאו שם כלום.

– גם להם אנחנו לא מאמינים. הם פציפיסטים.

סדאם טוען שהוא פותח את שערי מדינתו למבקרים זרים באשר הם ולביקורת בינלאומית מכל סוג.

– לו אנחנו בטח לא מאמינים.

אבל אם אתם לא יודעים איפה נשק ההשמדה ההמונית שלו, אילו מטרות תתקפו?

– את השאלה הזו תפנה למודיעין. לא בסמכותי לענות.

אז בכל מקרה תתקפו?

– בוודאי, בכל מקרה, גם אם אין לו נשק להשמה המונית.

אז מה בעצם מטרת התקיפה על עירק?

– להפיל את סדאם. הוא מעצבן אותנו.

את זה בדיוק ניסיתם לעשות לפני עשר שנים ולא הצלחתם.

– כן, אבל הפעם יש לנו נשק שלא היה לנו אז.

כמו מה?

– יש לנו פצצה מאוד-חכמה, יותר מזו שהייתה לנו פעם, כל כך חכמה שמסוגלת לנהל שיחה עם ירון לונדון. וחוץ מזה יש לנו חמקן חדש שיודע להתחמק אפילו מחמקנים.

ולמה זה טוב?

– עוד מוקדם להגיד. העלינו שניים כאלה לאוויר לטיסת ניסיון, והם נעלמו. הם חמקו לנו מהרדאר.

אז למה הטייסים לא הנחיתו אותם?

– כי הסתבר שברגע שהחמקן באוויר, לוח הבקרה בתא הטייס חומק מעיני הטייס. קצת מתוחכם, העסק.

אז איפה הם עכשיו? הם עשויים להתרסק בכל רגע!

– לא, הם במצב של טייס אוטומטי, והטייסים עצמם ניזונים מפלנקטון.

אבל פלנקטון זה בים!?

– אז הם התרסקו לאוקיינוס, למה אתה נטפל לפרטים? התנאי שלי להתראיין היה שזו תהיה שיחה עניינית, אז אל תתחיל.

טוב, סליחה, אז חזרה לסדאם – למה דווקא הוא?

– כי העם שלו סובל בגללו. סבל איום ומר.

נכון, אבל יש עוד הרבה שליטים כאלה ומדינות שהאזרחים בהן סובלים. באפריקה מתים מדי יום אלפי נשים וילדים ממחלות וממעשי טבח המוניים.

– כן, אבל לאפריקה אין נפ… איןנפ… אינפ… אין איפה להפציץ אותם ואין תשתיות להרוס – הכל ממילא הרוס ותשתיות אין.

אבל הרי אמרנו שגם בעירק אין לכם איפה להפציץ.

– יש, יש, יש ויש! אנחנו נמגר את שלטון הרשעים!

אבל ברור לך שימותו אזרחים תמימים, ילדים, נשים וזקנים וסתם אנשים שגויסו לצבא העירקי או נקלעו לשירות שלא לטובתם, ובמקרה הטוב רק עשרה אחוז מהאנשים שתהרגו בכוונה או בשוגג יהיו משרתים של כוחות הרשע העירקי.

– טוב, זה הקורבן שהעם העירקי חייב להקריב על מנת להפסיק את הסבל שהוא חווה תחת שלטונו של סדאם.

כלומר, העם העירקי חייב למות כדי להפסיק לחיות בסבל?!

– אתה שוב מתחיל?!

טוב, סליחה, אז בוא נפנה רגע לעניין הישראלי. במערכה הקודמת הצלחתם להשמיד את כל משגרי הסקאד של עירק?

– כן, ברור. חוץ מאלה שהצליחו להתחמק מאתנו.

אז כמה יש להם היום?

– בדיוק כמה שהיה להם אז.

והפטריוטים שלכם יגנו עלינו מפני הסקאדים?

– כן, בוודאי. יגנו עליכם. או אולי יפלו עליכם, אני לא זוכר בדיוק, אין לי פה את הניירת הדרושה.

טוב… נחזור רגע לעניין של סדאם. הרי ניסיתם בזמנו לחסל אותו ולא הלך, אז למה אתם מאמינים שהפעם תצליחו?

– כי אם הפצצה המאוד-חכמה-ירון-לונדון תיכשל, ואם לא נצליח עם החמקנים-מחמקנים, יש לנו נשק יום הדין שאנחנו עוד לא חשפנו, משהו שמולו לא יהיה לסדאם סיכוי, משהו שלא היה לנו לפני עשור.

פריצת דרך טכנולוגית?

– לא, לא, אנחנו שוקלים לשלוח לשם את יגאל עמיר.

 

ארז אשרוב, אוגוסט 2002

מודעות פרסומת

מכתב פתוח במעטפה סגורה* להוד מלכותה

queenelizabethcrown

* עם בול רויאלי, שלוקק ידנית

 

דיר קווין,

שמי ארז אשרוב, ואני מתגורר בחיפה.

אולי לא שמעת עליי, אבל אל תאשימי את מכשיר השמיעה שלך – אני אלמוני למדי.

נכון שבחיפה קצת קשה לי להסתובב ברחוב מבלי שיעצרו אותי כל עשרים מטר להגיד שלום, או לתת לי איזו תשורה קטנה, או לבקש שאברך את הבן הבכור, או לצחצח את נעליי, אבל זה קטע חיפאי לחלוטין, ומעבר לגבולות העיר אני חצי אלמוני וחצי פלוני (מעל המותניים).

אגב, לפני זמן מה תבעו אותי בתביעה ייצוגית (השיר שלה ייצג את ישראל באירוויזיון) בטענה שבכורים שבירכתי נולדו עם ראש קטן מהממוצע, אבל לאחר זמן מה הסתבר שזה בגלל זיהום האוויר בעיר, ולא בגללי. טוב, את יודעת מה אומרים: פעם פינים, תמיד כרמל אולפינים.

השיר הגיע רק למקום השמיני. אנטישמים!

אניוויי ובכול אופן, מלכתי המג'סטית, אני סוטה.

אבל לא על זה רציתי לדבר.

הקשיבי, רוממותך – אני זקוק לתואר אבירות.

רק בשביל תחושת ההישג. אין לי שום כוונה להשתלט על איזו טירה נושנה בתואנות שווא; את הטירות אני משאיר לחברי לד זפלין ודומיהם. האמת, אפילו ויתרתי כבר מזמן על הרעיון לעבור לגור אצלכם – אני נשאר בחיפה, כך שלא ייגרם לכם נזק מיוחד (או אפילו בנאלי) עקב כך שאקבל תואר אבירות.

בל נטעה, אני אוהב עד מאוד את הממלכה המאוחדת, למרות שאני בקופת חולים לאומית, אבל אני סוג של משה רבנו עם פריבילגיה של רטרוספקטיבה, שיודע שאל לו לייחל להגיע לארץ המובטחת. ממילא ברור לי שלא אדרוך את ענביה או אנצור את מלכתה.

את בטח תוהה, גוֹד סֵייב היקרה, מה גורם לי לבקש תואר אבירות אם אין לי שום כוונה להתנחל על אדמתכם.

אז ככה… אם את עדיין לא סנילית, את בוודאי זוכרת שלפני כמה שורות טענתי שזה בשביל תחושת ההישג. אבל לא. זה בשביל הפיצוי. פיצוי על זה שאני פה ואתם שם, ושאם אני הייתי שם, איתכם, אין לי ספק שבשלב הזה בחיי הייתי מקבל תואר כזה או אחר. על הישגי המופלאים. אני מודה שאם הייתי גאון כמו בואי הייתי מסרב לכבוד, אבל אני לא גאון כמו בואי, ואם קבלת התואר משמעה ארוחת חינם, הייתי מסכים. אם גם במקרה הנוכחי מובטחת ארוחת חינם, אבקש לשלוח אותה לכתובתי; אני סולד מדיוטי פרי ומהבידוק הבטחוני הכרוך בסידורי הטיסה.

חוץ מזה, אם להיות כן לחלוטין, את בוודאי יכולה להבין שאני לא מתלהב מהרעיון שאיזו קשישה שלא נקפה אצבע בחייה תניף מעל ראשי חרב כבדה. בהתחשב בהיסטוריה של המלוכנות, זה רק מובן.

בנוסף, החיוך שלך לא מגיע לעיניים, וזה די מפחיד.

היי, נס הממלכה המאוחדת, אני שוב סוטה.

אצלנו בארץ, את צריכה להבין, אין תארי אבירות. למעשה אין כלום. במקרה הכי טוב, אחרי שאתה מת, קוראים על שמך לרחוב, ומאייתים אותו מגוחך באנגלית. וגם ככה, אחרי כמה זמן בכלל לא זוכרים מי אתה, והתכונות שמייחסים לך מגיעות מעולם דיווחי התנועה: "בן גוריון תמיד היה פקוק, אבל רוטשילד זרם…" אומרים שלא מדברים סרה במתים, אבל אצלנו אם אתה מת זה כמו הזדמנות להגיד עליך כל מה שלא העזו להגיד כשהיית בחיים. אנשים פה היו יורקים לך על הקבר, אם הם לא היו עסוקים מדי לירוק לך על עמוד הפרופיל טחאי שאתה מת. סוג של עצלנות אינטלקטואלית, אני מניח. אגב, אין פה שום משחק מילים מזלזל עם "יוֹרְק".

אז… מבלי להקציף מסביב לשיח, הו האחת והיחידה, היהלום שבכתר וחובשת הכתר בהתגלמות אחת, אם כל הקולוניות ושליטת הממלכה שהצמיחה את ספייק מיליגן, אני זקוק לתואר. הדר כבר יש לי. אני צריך כמה אותיות קטנות (GBErez יכול לעבוד, לא?) שילוו אותי בשארית חיי, שיעניקו לי הרגשה מרוממת, אל-ארצית: להיכנס למכולת ושמאיר יגיד לי, "בוקר טוב, סר אשרוב", ואני אגע קלות בכובע הפדורה שלי להחזיר לו ברכה.

ואם זאת לא טרחה גדולה מדי, הו II הכבירה, מלכת פפואה וברבדוס, בין השאר, אשמח לקבל גם כמה חליפות שיעזרו לי לייצג נאמנה אותך ואת הממלכה בארץ ציון. תשלחי אליי מישהו מסוויל רו למדידות, ואם הוא תוהה מה הכיוון, שיעיף מבט ב"הסנדק" וב"ג'יגולו אמריקאי" – זה הכיוון.עד כאן, על ברכי אכרע, נתינך הנאמן,

ארז אשרוב

חיפה, 26.2.2016, ס"ט לנפילת המנד"ט

 

נ.ב. אל תעבירי את השרביט לצ'רלס – אפילו עם כומתה הוא נראה מגוחך, אז אני אפילו לא רוצה לחשוב איך הוא ייראה עם כתר ושרביט…

תלושים מהמציאות

IMG016

בכל חג מקבלים כל שכירי מדינת ישראל (חוץ מעיתונאים, אני מניח) מתנות ותלושים לחג. רוב המעבידים יעדיפו להטיל את האחריות לפתחו של העובד, ובמקום לבחור עבורו מתנה, יעניקו לו תלושי שי. זה יוצר בעיה, כי דבר אחד ברור בעניין תלושי השי: הם לא מספיקים לכלום!

הקמצן או דל האמצעים יעניקו תלושים בשווי 150 שקלים, הנדיבים או הפזרנים ירעיפו 1,500 שקלים, אבל לעובד זה לעולם לא יספיק. הבעיה היא כמובן לא סכום המתנה, אלא דרך החשיבה של מקבל התלוש. זה מתחיל מאותה רשימה בגב התלוש, שמסבירה באילו בתי מסחר ניתן לממש את המתנה. תהיה זו רשימה של 203 חנויות ברחבי הארץ, העובד תמיד יהיה ממורמר מכך שהשנה, דווקא השנה קיבינימט, אי אפשר לקנות עם התלושים ברשת "זברה ציקליד"! שהרי איך יכול המעביד שלו להיות כל כך מטומטם ולא לדעת שהשנה משה בונה מחדש את האקווריום שלו, ואת כל חופשת פסח הוא עומד לבלות בנסיון להרבות ציקלידים?! מה, הוא לא שומר על קשר עם העובדים? רק כי המשרד שלו בקומה העליונה הוא תלוש מהעם? איזה מין צורת התנהגות זו?

ואחרי שהעובד גומר לקלל את המעביד שלו ואת סדרי העולם כולו, הוא בוחר מהרשימה הצנועה את בית העסק שהכי פחות מפריע לו לבזבז בו את תלושי השי היקרים שלו. כאן מגיע שלב העירפול הקיומי: האיש מגיע לבית המסחר התואם-תלוש ומביט סביבו. לכאורה, כל האפשרויות פתוחות לפניו, אך למעשה מסתבר שהאפשרויות מאוד מצומצמות: הוא מגלה שבית העסק מלא עד גודש רק בחפצים שהוא לא זקוק להם. הוא עולה ויורד במדרגות הנעות של הכלבו השש-קומתי, מיואש, מחפש מה לקנות, ובסוף נופלות עיניו על מלחייה. המלחייה עולה 58 ש"ח. האיש לא זקוק לה, אבל היא יפה, ובעצם בחינם. אבל אז מתחיל האיש לחשב: 58 ש"ח?! למה לבזבז על משהו שאני לא זקוק לו, אם אפשר לקנות משהו גדול, חיוני, במקום המלחייה הטפשית? מצד שני, במצב נורמלי, לא הייתי מרשה לעצמי מותרות כאלה, אז למה לא לקנות בכל זאת?

כאן מגיע השלב השני בהפרעה המחשבתית: לא משנה מה הסכום, כאמור, זה לא מספיק. לצורך המחשה נניח שמדובר ב-500 שקלים. האיש מחשב בראשו ומגיע למסקנה ש-58 ש"ח זה יותר מעשירית מסכום המתנה, וקצת טפשי לבזבז את זה על מלחייה. עיניו נופלות על עוד משהו שהוא לא זקוק לו בכלל: מסחטת פירות הדר. זו עולה 487 ש"ח, ולמרות שהוא לא שותה לעולם מיץ הדר עם ארוחת הבוקר, הרעיון מושך אותו. מצד שני, הוא חושב, אם כבר יש לי 500 ש"ח, למה לא לקנות המון המון דברים קטנים, במקום דבר אחד גדול, נניח 88.2 זוגות גרביים? אבל, אם יקנה 88.2 זוגות גרביים יחזור הביתה וירגיש מתוסכל – גרביים בסך הכל. ואם יקנה את המסחטה שוב יחזור הביתה מתוסכל – רק פריט אחד הוצאתי מהמתנה לחג?! ואם יבחר במוצר שעולה 1,200, ו-500 הש"ח יהוו מעין הנחה, ירגיש שנדפק כי הוציא כסף מכיסו. איזו מין מתנה זאת?! כך או אחרת המעביד ייצא קמצן, כי לא ידע לספק סכום הגיוני שיספיק במדויק גם למסחטה וגם ל-88.2 זוגות גרביים, או סתם למייבש כביסה גרמני.

והעובד האומלל נע בין הקומות, קונה גרב פה, סינר שם, שוקולד בצורת לוחות הברית במקום אחר, רץ הנה והנה כשכמות השקיות בידיו הולכת ומתרבה והופכת לבלתי-נשיאה, כשלכל שקית צמודה קבלה רלוונטית, ובכל קופה הוא נשאל אם יש לו כרטיס מועדון והוא מחוייב לענות בשלילה, נבוש כאילו הודה בגניבת ליפסטיק, ובמחלקת קוסמטיקה לא מקבלים את תלושי העודף ממחלקת הספורט, וביציאה מהבניין גלאי הגנבים מצפצף כי באחת מהקופות לא ניטרלו את המזעיקון, ועכשיו לך תסביר לשלושת אנשי חברת השמירה שבכל זה אשם הבוס שלך, המניאק שנתן לך מתנה לחג.

א"א

המילון האלטרנטיבי – פרויקט בהתעוות, חלק ב'

אגזוז – משקה אנרגיה תוסס, על בסיס חלמוני ביצים

אוושה – אישה מופנמת, שקטה

אזובית – אחת שנפרדה מהחבר וזמן רב לא יוצרת מערכת יחסים חדשה, מפני שהיא ערוגה (ע"ע)

אמפטיה – אגן רחצה מכרבל. בערבית – אמבטיה

אנקדוטה – סוג של נחש חנק שמקורו בדרום אמריקה, אך כיום תפוצתו כלל-עולמית. אנשים רבים מגדלים אנקדוטות כחיות מחמד, יוצאים איתן לטיולים ברחוב ונהנים לעצור עוברים ושבים ולהתגאות ברחש שהן משמיעות: "שמע אנקדוטה…"
התוצאה היא תחושת חנק ומועקה אצל השומע

אספסוף – קהל בהופעות של אסף אמדורסקי

אפילוג – בלוג עם סקס אפיל

אפילפסיה – תגובה חריפה של הגוף, המתבטאת בפרפורים ועוויתות, ומתעוררת עקב חשיפה ממושכת ועודפת לשירים מתוקים מדי, כגון אלה של ג'יימס בלאנט, לדוגמה. מקור השם בימים בהם התגלתה התופעה לראשונה, עם שירו של בובי מקפרין, Don't Worry Be Happylapty

אפיקורוס – מעולם האופרה, קטע שמח בשירת מקהלה

אפרכסת – מיוונית, "אפרקסוס", כרית אורתופדית שהמילוי שלה תערובת חול ואדמה

ביתוּל – אי-קיום יחסי מין למעלה משלושה חודשים; ביתול תורה – התנזרות שכזו על רקע דתי

בנזין – מישהו עם חרא של אופי, אבל לא מזיק; "אודי הזה חתיכת בנזין…"

גיפוף – הקטנת תמונה על ידי המרתה לפורמט gif

גסיסה – שיחה שעיקרה סקס. "אתמול נפגשנו כולנו באוהל, והתפתחה גסיסה ארוכה פחד"

דוברמן – יחצן

דחילק – ציפורן שהצבע מתחיל להתקלף ממנה

זעפרןרס"ר

חרדה – פחד שאוחז בך כשאתה מרגיש שדרכת על משהו רך באופן חשוד, ואתה מהסס לבדוק את הנעל אבל די ברור לך מה זה בדיוק, כאילו, דא!

טפלון – (מלרע) סוג של שיח מטפס; סוקר טלפוני

טרנספר – תת-סוגה במוזיקה האלקטרונית, שהתפתחה במועדוני עזה

ממזר – פרחים שאתה מביא ליומולדת של מישהו, ושגנבת מבית קברות

מנדרינה – ייפוי כוח שהוענק לסין על ידי חבר הלאומים, ואשר מכוחו שלטו הסינים בארץ ישראל בין השנים 1520-1548

סוציומט – המכשיר שמחלק מספרים לתור בביטוח לאומי

סטטוּסקופּ – כל אביזר אופנתי שמעיד על רמת ההכנסה של בעליו. "נחמן שוב החנה את הסטטוסקופ על המדרכה, מטר מהקפה"

סטטוּסקוף – אחד שמרבה להשתמש בסטטוּסקופים

ערוגה – אחת שמתה מגעגועים, לרוב לאהוב שעזב. "תראו את מלכה; ערוגה בגלל ניסים"

פוקוס – אונומתופיה. הצליל שנוצר מאוננות עם סבון. מצרפתית, Faux-cousse

צ'יוואווה – צעירה קולנית שמרבה להגיד צ'או. לרוב אחת שעברה שיוף (ע"ע) מסיבי

רפטטיבי – דיסק של מוזיקה "שחורה" שכל השירים בו נשמעים אותו הדבר וכמו מאה דיסקים אחרים מסוגו

שיוף – חבילה של טיפולים קוסמטיים. "תראו איזה שיוף עשתה שולה"; בסלנג – כּיוּס

 

ארז אשרוב

מדינת רְוָוחָרָא

"לילד כרות-רגל שמתפקד, אין צורך בקצבה"; כך אמרה אסתר דומיניסיני, מנכ"לית הביטוח הלאומי.

עכשיו, יכול להיות שהיא לא אמרה את הדברים בדיוק כך, ואני בהחלט לא פוסל את האפשרות שהמנכ"לית החדשה עשויה לערוך שינויים מיטיבים ומרחיקי לכת, אבל רובנו חווינו על בשרנו או שמענו מאחרים על חוויות מזעזעות שעברו במוסד הזה, והבה נהיה כנים: אם הייתה נערכת בארץ תחרות פופולריות בין הביטוח הלאומי לבין, נניח, רוני רון, אני לגמרי לא בטוח שהביטוח הלאומי היה זוכה בה. לפחות לא בהפרש קולות גדול.

אבל אולי הדילמה האמיתית בסיפור הזה היא המילה המעניינת הזאת, "מתפקד". איך בדיוק קובעים מה זה "מתפקד"? אני מניח שזה תלוי לא מעט בעוז רוחו של הילד הקיטע האמור, שעשוי להמשיך את חייו בחדווה גם אם הוא גידם ותלוש ופרום, כל עוד הוא מאמין שזה רק פצע שטחי.

בכל מקרה, כך קרה שדמיינתי את התרחיש הבא –

ממונה חקירות ביטוח לאומי: בוקר טוב גב' הוקינג, שבי בבקשה. אני רואה שהילד כבר יושב. יפה. אז, מה הבעיה?

גברת הוקינג: נראה לי שזה די ברור, לא? הילד חולה ואנחנו זקוקים לסיוע.

מחב"ל: חולה או לא, הוא נראה לי די בסדר. למעשה, מחקירה שערכנו בבית ספר שלו, מסתבר שהוא מתפקד כהלכה ואפילו מצטיין בפיזיקה. המורה שלו גם טענה שהוא יהיר, ומתעקש להוכיח שהוא יכול להצליח יותר מכולם תוך שימוש באצבע אחת בלבד.

ג"ה: אבל אין לו ברירה – רק אצבע אחת שלו עובדת!

מחב"ל: עו-ב-דת; את מודה בעצמך: הוא מתפקד!

ג"ה: איך אתה יכול לקרוא לזה מתפקד? תראה איך הוא שמוט בכיסא שלו.

מחב"ל: מה שמביא אותנו באמת לנושא הבא. הייתי רוצה לדעת מאיפה הרשיתם לעצמכם לוקסוס כזה, כיסא גלגלים חשמלי. אז בתור התחלה שלחתי בקשה למס הכנסה שיבדקו את מקורות המימון של הכיסא, ואני חושש לבשר לך שכנראה נצטרך לבטל רטרואקטיבית את הבטחת ההכנסה שלך, מפני שיש לנו חשד סביר להניח שאת עצמך עושה שימוש בכלי הרכב הזה, ושרק העברת אותו על שם הילד.

ג"ה: זה כיסא גלגלים, לא רכב, ואני לא יכולה לעבוד כי אני צריכה לטפל בו כל הזמן. הקריטריונים שלכם לא אנושיים!

מחב"ל: גברתי היקרה, אל תדברי איתי על אנושיות, כשאת מגבילה את הילד שלך לכיסא גלגלים ומכניסה לו למוח שהוא מסכן ולא מתפקד רק כדי שתוכלי לקבל את הקצבה ולחיות על חשבוננו.

ג"ה: אני מכניסה לו למוח?! יש לו מחלת לו גֶריג!

מחב"ל: פה עברת את הגבול. גרינג? את קוראת לי נאצי? אני מזכיר לך שאני פקיד ממשלתי; את לא רוצה שאקרא לאבטחה שיסלקו אותך ואת הילד עם הרכב המפואר הזה שלו. (פונה אל הילד) תביט לי טוב בעיניים, ותגיד לי אם אתה מבין את מה שאני אומר לך…

הוא נועץ בילד מבט ארוך וחודר.

ג"ה: מה אתה עושה?

מחב"ל: אני רוצה לראות מי ימצמץ ראשון… אהה! הוא מצמץ! פעם אחת, מה שאומר שהוא מבין אותי, מה שאומר שהוא מתפקד, מה שאומר שהילד שלך בסדר גמור. (שוב פונה לילד) ואתה אל תקנה כל מה שאמא שלך מכניסה לך לראש: אתה עדיין צעיר, חזק, ותאמין לי – עד גיל 65 תרחף באפס כבידה.

ארז אשרוב

 

%d בלוגרים אהבו את זה: