המילון האלטרנטיבי – פרויקט בהתעוות, חלק ג'

אג'נדה – משקה אורגני תוסס בטעם תפוזים, ארוז בקרטון ממוחזר, שייצורו לא כרוך בניצול עובדים. עשרה אחוז מההכנסות מועברים ל"גרינפיס" (ע"ע)

אוֹרוֹרָה בּוֹרֶאָלִיס – פחד עמוק מביורוקרטיה באשר היא, בעיקר בכל הקשור להגשת דוחות. במקרים קיצוניים עשוי לגרום להפרעה דו-קוטבית. "התחלתי למלא מע"מ, אבל חטפתי כזה אורורה בוראליס שנסתם לי המוח והשתתקה לי היד. נכנסתי לדיכאון ואחרי זה יצאתי למסע קניות"

אלטלנה – המולדת הישנה; ספרו של בנימין זאב הרצל העוסק בתוכנית אוגנדה

אניס – נער בן 17 בלילה הראשון בכלא

אסקרגו – תחת ענק ולא פרופורציונלי. "שמעון, עם כזה אסקרגו חריג לא יתנו לך לעלות למטוס; ישימו אותך עם החבילות. אולי דיאטה?

אֶפּוֹקליפסה – בשפת העם, סופר-גלו. דבק שאמור להדביק הכול בשניות, אבל למעשה לא מחזיק אפילו מים

בּוּרגוֹל – אחד שאין לו שום מושג בכדורגל. "ארז אשרוב? הבורגול הכי גדול שהכרתי מעולם!"

בְּרָרָנִית – מישהי שאינה קפדנית בבחירות שלה; אחת שיוצאת עם בררות

גרינפיס – הטלת שתן שצבעו מדאיג, על פי רוב זרחני. תופעה נפוצה בקרב המתגוררים ליד המפעלים בחיפה; "חנה, אני טס לקופת חולים. יצא לי גרינפיס על הבוקר!"

דיפּאק צ'וּפְּרָה – אוקסימורון; דבר והיפוכו; מצב שבו אתה נדפק מצד אחד, אבל מצד שני מצ'ופר. "היו לי מעט הכנסות השנה, אבל לפחות קיבלתי החזר ממס הכנסה. איזה דיפאק צ'ופרה…"

דיפלומט – מהלך במשחק שח שמוביל למבוי סתום

ולדנית – אחת שחיה בעבר; מישהי שבטוחה שקורט ולדהיים עדיין נשיא אוסטריה

חנטריש – נשיא שממהר להעניק חנינות

טנטטיבי – טלוויזיה ניידת לטיולים. פועלת על אור ירח. "כנסי לאוהל, נראה קצת טנטטיבי. יש ירח מלא"

ליסינג – אחת מ-147 הבנות המאומצות של מיה פארו, ממוצא סיני, שבסוף התחתנה עם וודי אלן. בהשאלה, ליסינג הוא מצב שבו אתה מאמץ משהו ואז לוקחים אותו ממך ואתה מגלה שדפקו אותך מכל הכיוונים

למינציה – איסוף מזכרות מימי הרייך השלישי

מצקת – מצגת ארוכה ומשעממת, שלרוב מלווה בהרבה תקלות טכניות

מצרח – זווית הפתיחה של פיו של אדם צורח; אומדן לרמת הזעם שלו. "ואז מאיר המניאק הזה פותח עליי מצרח של 90 מעלות!"

סוּבּ-יוּדי צֶה – פועל סיני עם מפקח עבודה יהודי

ערמומי – סוג של לטאה אכילה. "להוציא ערמומים מהאש"

פולינזיה – פולין האסייתית; אחד מכינוייה של ישראל. "ואת פולינזיה מייצג בדיון יאיר גרבוז"

פירוֹאט – מחול פולחני לכבוד אל האש, מסביב למדורה

פשיטה – החלופה התקנית לסטריפטיז. "אתמול היינו במועדון ביפו, ובאמצע הערב הייתה פשיטה"

רירית – הכתם הלח הקטן שמוצאים על הכרית בבוקר

תזזית – אונומטופיה; הצליל שמשמיע מכשיר קוטל יתושים

ארז אשרוב

מודעות פרסומת

באמת, מי רוצה להיות מיליונר?

"נער החידות ממומבאי". בימוי: דני בויל/לאבלין טנדן, עם דֶב פּאטֶל, מַדְהוּר מיטָל, אָנִיל קאפּוּר, סאוּרַבּ שוּקְלָה, פריידה פּינטוֹ, אירפאן ח'אן

ג'מאל מאליק (פאטל) הוא ילד אשפתות הודי, שחי חיים אלימים ואיומים. בגיל 18 הוא מצליח להשתתף בגרסה ההודית של "מי רוצה להיות מיליונר," ועונה נכון על כל השאלות. הכסף הוא העניין המשני מבחינתו: המטרה העיקרית שלו היא להופיע בטלוויזיה כדי שתראה אותו אהובת ילדותו, לטיקה (פינטו).

אחרי הערב הראשון של התוכנית ולפני שאלת עשרים מיליון הרופיות, נחטף ג'מאל לתחנת המשטרה ועובר עינויים, משום שמנחה התוכנית (קאפור) בטוח שהוא מרמה איכשהו – הרי לא ייתכן שכלב אשפתות שכזה ידע את כל התשובות הנכונות.

החקירה של ג'מאל במשטרה היא בעצם דרכו של הצופה (ואני מניח שבספר זוהי דרכו של הקורא) לגלות איך ג'מאל יודע את התשובות: כאמור, היה לו המזל המפוקפק לעבור מספיק חוויות גרועות בחיים, וכל טראומה שעבר חקקה במוחו תשובה הולמת לחידון. על צלקת נפשית מתגמלת אותו בסכום כספי נוסף, מה שמעניק משמעות חדשה לחלוטין למושג "חוכמת רחוב", וגם מחדד את השאלה מי באמת רוצה להיות מיליונר? שהרי אם ככה רוכשים השכלה, אולי עדיף להישאר בור ועני.

לזכותו של הסרט ייאמר שהוא עשוי היטב, מצולם באופן שהולם מסך גדול (מה שבימינו הופך נדיר), מציג דמויות בעלות עומק רגשי, וגם המוזיקה טובה למדי. הדבר הכי טוב פה זה השחקנים. פאטל וקאפור מצוינים, מיטל, שמגלם את אחיו של ג'מאל, סלים, מרשים במיוחד, אבל עולים על כולם הילדים, שפשוט מרתק להביט בהם.

על ציר נקודות הזכות והחובה עומדת העובדה שבסופו של דבר זה סרט הודי על כל המשתמע מכך, מלודרמת אהבה חברתית שעלילתה ותפניותיה לא שונות בהרבה מאלה בקומדיות של מולייר, לדוגמה – מלבד האלימות כמובן – עם סוף יותר מתוק ושמאלצי ממריר. למעשה, ומבלי לחשוף פרטי עלילה, החלק המריר של הסוף רק מדגיש את המתיקות הרומנטית.

אלא שלחובתו של הסרט, עם כל הרעש הבינלאומי שנראה שהוא יוצר (זה סרט לאוסקר? נו באמת), נזקפים יותר מדי גורמים מעיקים, שאחד מהם הוא המשחק הטלוויזיוני: זה מאוד לא נעים ללכת לקולנוע ולראות שעשועון טלוויזיה עכשווי, כלומר משהו אחד בלבוש מעט אחר. מזכיר את הצפייה ב"ארץ נהדרת", שאינה אלא מהדורת חדשות וטור רכילות בלבוש קומי (נגיד). סינדרום הפורמט המעיק.

הגורם השני הוא יניקת הסבל: עוד כמה ימשיכו סופרים ואנשי קולנוע והעולם בכלל לשאוב הנאה אמנותית מהסבל של ילדי הודו בפרט וההודים בכלל? זה נצלני ולגמרי לא נעים.

סיפור האהבה, כאמור, שבלוני וטלנובליאני, מה שכשלעצמו אולי לא נורא כל כך, עד שמגיע הקליימקס, ואז נוצר הרושם שכל מה שעבר ג'מאל בחייו היה בסדר, כי זה הוביל לאיחוד שלו עם אהבתו. מבחינה זאת קשה שלא להיזכר במסר הסמוי והנתעב של "להציל את טוראי ריאן", שכמו אומר לנו שהכול היה בסדר, ואלפי המתים היו שווים הקרבה, ואפילו העניין הקטן ההוא באירופה לא היה כל כך נורא, כי הנה – זה אִפשר שעכשיו תעמוד לפנינו משפחה אמריקאית בהירת-שיער ועיניים ולא-חד-הורית.

ואפרופו דברים שמזכירים, הסרט נגמר בריקוד המוני, מה שמעלה על הדעת את "זטואיצ'י" המופתי של טאקשי קיטאנו, שגם הוא נגמר בריקוד וכולו שילוב מושלם של מוזיקה ומראות וגם מתהדר באחד הפסקולים הכי טובים של כל הזמנים. וכשמתעוררת ההשוואה, איפה זה ואיפה זטואיצ'י? במקרה של נער החידות, הריקוד בסוף מהווה אנטי-קליימקס משונה.

ארז אשרוב

%d בלוגרים אהבו את זה: