מהרחוב עלו צווחות אימה של אישה, ובתוקף תפקידי כאיש הביטחון של החלק התחתון של הרחוב – מטעם עצמי – נטלתי את האַלָה ממקומה הקבוע ליד הדלת, ויצאתי להציל עלמה במצוקה.
מדובר באלה נהדרת שרכשתי בחנות עתיקות, פחות מחיבה לאלות ויותר בגלל נטיות אנגלופיליות: על לוח נחושת מלבני הנעוץ באלה חרות המספר 52, ומתחתיו מופיע סהר ממתכת יותר אצילה, עליו כתוב London.
עם אלות כאלה, לא פלא שהשוטרים האנגליים לא נושאים אקדחים – 50 סנטימטר של עץ קשיח במיוחד, נדמה לי שזה בן חוזרר אוֹקוּפַּריה, מחוזק ומשובץ כפתורי בדיל. מכה אחת מזה וגמרת, כשהנחמה היחידה עשויה להיות שהדבר האחרון שאתה רואה מתקרב לראש שלך היא המילה London.
העילפון כחוויה תיירותית.
ברחוב התגלה המחזה הבא: בתחנת אוטובוס יושבת בחורה בשנות העשרים לחייה, לבדה, חובקת שקיות ניילון וצורחת בקול ניחר, נשבר, היסטרי: "זבל, אתה זבל, זבל, זבל, יא חתיכת חרא, זבל, אל תתקשר אליי יותר. אני יושבת פה לבד בחושך. לבד בחושך. יא זבל".
היא לא מחזיקה את הטלפון לאוזן, אלא מול הפה, כמו מיקרופון, מכשיר קשר לשעת מצוקה נפשית. אי אפשר שלא לתהות איך מתנהלת השיחה, והאם האיש בקו השני לא ניתק כבר, כי היא לא עוצרת לשמוע לבדוק.
בינתיים עוברת משאית זבל.
היא ממשיכה, בצרחות שזמר פאנק היה מצטרד מהן כבר מזמן: "זבל, יא מניאק, יא בן זונה, זה נגמר, אתה שומע? זה נגמר, זהו, אל תתקשר אליי יותר, אני לא רוצה את הטלפונים האלה יא זבל, ז-בל, ז….בל, מניאק, זבל, אני לבד בחושך, לבד, יא זבל, יא בן זונה, ז-בל, ז…בל!"
בהתחלה ריחמתי עליה, אבל אחרי עשר דקות כאלה זה כבר עלה לי על העצבים. מילא הצווחות המחרידות, אבל החזרה האינסופית על עצמה.
זה עובר כל גבול.
בצללים, אני מהדק את האחיזה באלה, וצועד אל תחנת האוטובוס.
הבחורה הזאת לא יודעת, אבל London מחכה לה.
א"א
החיים בתהיתי 