צופן דה-אפצ'י

עד היום לא ידעתי על קיומה של לחמניית צלב חם, או גלוסקת הצלב, כפי שמתרגם בבילון בטעות, כי למיטב ידיעתי גלוסקה צריכה להכיל סולת, או לפחות אופירה.

אבל לא באתי לדון קולינריה.

העניין הוא צירוף המקרים המפליא שפקד אותי:

בבוקר נתקלתי במאמר אודות הלחמניות האלה ב"גרדיאן".

בצהריים נתקלתי בהן ב"שירת התליין" של נורמן מיילר.

ועכשיו, במופע של ג'ורג' קרלין, שמעתי אותו טוען שזה מה שקורה "כשחבר בקו קלקס קלן תוקע לך צלב בוער בתחת". (משחק מילים על המילה "בּאן" – לחמנייה וישבן).

שלוש פעמים ביום אחד, בשלושה מקומות כל כך שונים, דרכי ודרכה של הלחמנייה מצטלבות?!* מצטער, זה כבר לא צירוף מקרים, לא ולא – זה הקוסמוס שקורא לי, מסמן לי, מסמל לי!

היקום תובע ממני לנקוט בפעולה!

אבל איזו פעולה?האם עליי להתנצר? לאפות? להעמיס פחמימות? לצאת למסע צלב פרטי? לקנות צימוקים?

לרוב, היקום שורק לנו במשרוקית כלבים ואנחנו נותרים תמהים, מבולבלים מתמיד, אבל הפעם אין לי ספק קל שבקלים באשר למשמעות: היקום רוצה שאפסיק לקרוא מאמרים וספרים ולשמוע מופעי סטנדאפ, ושאחזור לעבוד!

*בּאן פּאן אינטנדד

נ.ב. "בּאן פּאן אינטנדד" יכול להיות שם נהדר לסרט הודי

א"א

כשיהודי מוריד כיפה, אלוהים אינו מרוצה

מהשמיימי לארצי. ובחזרה

ארבעה-עשר יום אחרי שדייויד נע אל האור, מהארץ אל השמיים, ציינו ארבעים שנים ליום היציאה של "תחנה לתחנה".

מכול הטקסטים שלו, שכמעט תמיד היה בהם עסיס ניכר, נדמה לי שבתקליט הזה יש הכי הרבה עניין מילולי, ובמיוחד בשיר הנושא. הטקסט שלו כמעט סוריאליסטי, ואולי הכי ממזרי שבואי כתב מעודו.

"סטיישן" הוא גם השיר הכי ארוך של בואי: הוא גובר על "בלקסטאר" בשניות ספורות, וחולק אתו כמה מאפיינים, שהבולט בהם הוא המעבר בין שני חלקים שונים, שבתחילה נשמעים שונים בכול מובן. רק שב"סטיישן" הצורה היא א-ב, ואילו ב"בלקסטאר" היא א-ב-א.

"סטיישן" מרמז לכאורה על דרך הייסורים של ישוע (אם בואי היה דבק בזה באמת ובתמים אולי זה היה תקליט קונספט עם ארבעה-עשר קטעים), אבל לטעמי הטענה הזאת היא רק הסחת דעת. הרכבת שפותחת את השיר מגלה אמת אחרת: היא עוברת משמאל לימין, הלוך וחזור, כמו משחק טניס, כמו יויו, ממקום אחד לשני, כמו יין וינג. כמו הכרמלית. האמת שזה אולי נשמע מטומטם (ואל תטעו: זה באמת מטומטם), אבל הכרמלית היא דוגמה מושלמת, בגלל הבדלי הגובה בין התחנות, כי השיר כולו מדגים מעברים מגבוה לנמוך.

אבל לפני שזה מתחיל צפויה עוד הסחת דעת, והקטר מפזר עוד ערפל לבן: פתיחת השיר מכריזה על שובו של הדוכס הלבן הכחוש (חזרה משומקום, כי לא ידענו עליו לפני זה; נדמה שהוא נפל לכדור הארץ, כמו החיזר בסרט שצילום ממנו משמש כעטיפה של התקליט), סוג של קופידון זדוני או גמלוני, שמסמא את עיני האוהבים, אבל גם אותנו: הוא לא ממש שייך לשיר, רק מהווה פתיח מילולי לתקליט, מעין כרוז שמציג את הדמות החדשה של בואי. הליווי המוזיקלי שלו, קליפסו שכזה, מגחיך את הדוכס, עושה ממנו דון חואן דה לה שמטע.

ובעצם, כשאני אומר שהוא לא שייך לשיר, זה לא ממש מדויק: מסורתית, קופידון נמצא למעלה, ומשגר את חציו כלפי מטה, כך שזאת התנועה הראשונה בשיר מלמעלה למטה. סליחה, השנייה, אם מחשיבים את נפילתו של הדוכס לכדור הארץ.

מהשלב הזה השיר כולו הוא רכבת הרים, נדנדה.

"צליל מתכופף [תנועה כלפי מטה] חופר באוקיינוס [תנועה כלפי מעלה]… הנה אני, מאותת ללא צבע, גבוה בחדרי [למעלה] המשקיף על האוקיינוס [למטה; דימוי של מגדלור]. הנה אנחנו, תנועה קסומה מכתר למלכות [בעץ הקבלה זאת תנועה מלמעלה למטה, מהמשואה של הכתר לקו החוף של המלכות. העץ עצמו לא רחוק בצורתו ממגדלור]".

ומאוחר יותר: "פעם היו הרים על גבי הרים [תנועה נערמת כלפי מעלה] ופעם היו ציפורי שמש [צוּפית, מה שאנחנו מכנים בטעות יונק דבש] שאפשר היה להמריא איתן [השמש גבוהה מההרים, וההמראה היא שוב תנועה כלפי מעלה] ופעם לא יכולתי להיות שפוף [תנועה כלפי מטה]".

"שתו לחיי האנשים ששומרים עליי ועליכם, שתו, שתו, רוקנו [תנועה כלפי מטה] את כוסכם, הרימו אותה [כלפי מעלה]".

ואחר כך: "האם עליי להאמין שנפגעתי [שחזיז פגע בי; רמז לאלדין? אם זה אכן חזיז, הוא מכה מלמעלה למטה. וזה גם יכול להיות שבץ], האם פניי חושפים נגה כלשהו?"

ואז מגיע תור השורה הממש אניגמטית: "מאוחר מדי – התותח [הורידו n וזה קאנון] האירופאי כבר כאן". אולי רמז לקולוניאליזם, ובכול מקרה מסלול הפגז של התותח מתחיל למטה, עולה ואז יורד.

האם זה שיר אהבה? יכול מאוד להיות. ואז זה גם יכול להסביר את רכבת ההרים הרגשית, ואפילו את התנועה מהקדרות היחסית של הפתיחה הנגררת בבוץ (כשמעליה מרחפים צלילים דקים, אולי של צופיות), לשמחה (upbeat) היחסית של חלק ב', שמתחיל כמעט באמצע המוחלט של השיר.

הדיסק יצא ב-76', ושנה אחרי זה שיגר בואי שני תקליטים אחרים, שגם הם היו סוג של נדנדה: LOW (שפוף, נמוך, מדוכדך) ו-HEROES , והרי ידוע שמקומם של גיבורים על מעמד גבוה.

עוד קסם בטקסט מצוי בשורה "שובו של הדוכס הלבן הרזה, שמוודא שלבן מכתים". יש פה התייחסות לספר השירים של אליסטר קראולי, כתמים לבנים. בואי מזכיר את קראולי גם בשיר "חול טובעני", מ"האנקי דורי". יש פה איזה קשר לגנוסטיקה, תחום שאינו מוכר לי כלל, וגם שם יש את מוטיב הנפילה.

כך או אחרת, כל הקריירה של בואי הייתה בנייה של הרים על גבי הרים, פסגות על גבי פסגות, ובגלל זה יתקשו אוהביו לדרג תקליטים או שירים שלו על פי מידת אהבתם אליהם; זה גם משתנה וגם חמקמק.

קראולי, אגב, היה גם מטפס הרים.

 

א"א

מתוך הפולקלור הנורדי

IMG_4127

ויאמר האל אודין, אל המלחמה והריהוט ואביהם של התת-אלים ביורן ובני ואנני ואנייטה, לשליחו עלי אדמות, מישיר: "והיה כחצות הלילה, פלוס-מינוס, ואצא אל ישראל, ואמת כל בהמה וכל עמך וכל עבד נרצע וכל שפחה אשר על הריחיים עם נזם בחרי אף, וכל אשר לא יישא חן בעיניי מקרב עם ישראל, סתם ככה, למען ידעון הנישומים, אם כי לא ברור לי עדיין מה (העוזר האישי שלי יחזור אליך עם זה מאוחר יותר), וישתחוו כל עבדיי אליי, ואלה אשר יינצלו יהיו רק אלה אשר לא יתלשו את האטיקט של אשתי, האלה איקאה, ועל בתיהם אפסח!"

וייבהלו בני ישראל אל תמרוקיהם, ואל שטיחי כניסותיהם, ואל מחצלותיהם, ואל מרפדי עכוזיהם, ואל פוכיהם, ואל ספותיהם וציפיותיהם באשר הן, ויבליטון את האטיקט של איקאה, אלת הוראות ההרכבה, ולא תבוא צרה על בתיהם לעולם.

א"א

אודות ההתחסדות

אנשים נוטים לגייס לעצמם מערכת כלשהי של אמונות. זה טבעם. זאת עשויה להיות אמונה באל כזה או אחר, בצבא, במפלגה, בדרך כלכלית, בדיאטה, בקבוצת כדורגל. הנה, אפילו לדקסטר יש אתיקה משלו.

זה בסדר גמור, כמובן, עקרונית, אלא שברוב המקרים, ברגע שאדם רוכש חבילת אמונות שכזאת, הוא מיד מתחיל להילחם על מנת לשכנע את שאר העולם בצדקת הקיט הערכי שלו. המלחמה הזאת בעייתית מעצם זה שהיא מלחמה – וככזאת מלווה לעיתים קרובות באלימות, מילולית או פיזית – וגם מפני שכבר בבסיס מערכת האמונות הזאת יש עיוות מסוים: מישהו ניסח אותה עבורך. הווה אומר, ברגע שקנית את מערכת האמונות הספציפית, בעצם הפסקת להפעיל חשיבה עצמאית. הדבר בולט במיוחד בדת, אבל לא רק.

כך, התופעה הזאת של אמונה בדבר-מה יוצרת שני מצבים שליליים: תחושה שכל העולם נגדך ויש להמירו (קונפליקט), והימנעות מוחלטת מחשיבה ביקורתית (אטרופיה שכלית). שלא לדבר על זה שאתה נעשה עיוור לאופציה שאולי, רק אולי, אין אמת אחת מוחלטת שנכונה לגבי כל בני האדם מכל הסוגים ובכל היבשות.

קחו לדוגמה את עניין הצמחונות/טבעונות.

ההחלטה להיות צמחוני/טבעוני היא מוסרית, לפעמים בריאותית, אבל היא לא הופכת אותך אוטומטית לבנאדם מוסרי, או מוסרי יותר מהאחרים. אתה בהחלט עשוי להיות מאוד נחמד לחיות, ועדיין להיות חרא של טיפוס בכל תחום אחר בחיים. הדוגמאות מוכרות.

אלא שכאמור, ברגע שמישהו מאמץ אידיאולוגיה מסוימת, הוא מיד בטוח ללא כל ספק שכל האחרים טועים, שיש לתקן את דרכם, ושהוא, מן הסתם, הרי אין ספק, עלה על הנתיב האחד הנכון, ושהגביע הקדוש של האמת בידיו.

כך נולדות שלוש מחלות ממאירות: צדקנות, צביעות והתנשאות. ראשי תיבות: צצ"ה, אונומטופיה של צקצוק הלשון, וגם אזכור של הזבוב הקטלני.

דוגמה מעולה אפשר למצוא בסטיקר המופיע כאן, שפשה ברשת.

734498_430661260342501_2114927118_n

הביטו בו.

מי שמאחורי הסטיקר טוענת שגידלו אותה על ערכים חיוביים רבים, ושבגלל זה היא הפכה עכשיו להיות צמחונית. סליחה, טבעונית – צמחונים הם הרי הניאנדרטלים האלה ש"אונסים" פרות וגוזלים את חלבן.

ביופסיה של הסטיקר הזה מגלה סממנים של שלושת המחלות:

צדקנות: כללי המוסר שלי נעלים על שלכם, ואני נעלה עליכם.

צביעות: אני מתחשבת, אחראית, מוסרית, אדיבה, כלומר נעלה עליכם. (לשון נקבה ננקטה לצורך הנוחות)

התנשאות: אותי חינכו טוב, בגלל זה אני מה שאני. כלומר, נעלה עליכם.

זה באמת המצב?

קשה לי להאמין.

אני מוכן להמר על המעט שיש לי, שרוב הטבעונים/צמחונים, אם לא כולם (כולם, זה ברור סטטיסטית) לא ניחנים בכל התכונות המופלאות המפורטות בסטיקר.

לא רק זה, אני מוכן להמר שרוב הצמחונים/טבעונים שכן חונכו כך, חונכו על ידי הורים שהיו אוכלי בשר. עוד סוג של צביעות, וגם סוג של התנשאות על ההורים ועל הסבים שלהם וכמובן על אבות אבותיהם.

עכשיו, בדרכו של ג'ורג' קרלין זצ"ל, בואו נצמצם את עשרת התכונות העילאיות המפורטות כאן:

להיות אדיבה, לכבד, להתחשב, לא להיות אנוכית, להיות אחראית, זה סעיף אחד: התחשבות.

לא להתאכזר, לא להתעלל בחלשים, זה סעיף נוסף: הימנעות מאלימות מיותרת.

לא לשקר, להבדיל בין טוב ורע, להיות מוסרית, הוא הסעיף השלישי, האפור. אפור כי אמת, טוב ורע ומוסר הם מושגים כל כך יחסיים וערטילאיים שאתה לא מסוגל לשים עליהם את האצבע, ומשום כך כולם חוטאים לאמת למוסר ולטוב ולרע מעצם קיומם.

חוץ מג'ון קייג' זצ"ל, אין לי שום ספק שהרוב המוחלט של הצמחונים/טבעונים לא דבק בשלושת הסעיפים האלה. טבעונים עדיין נוהגים בפראות בכבישים (במיוחד טבעוניות עם ג'יפים), משקרים, גונבים, רוצחים לפעמים, מעלימים מס, בוגדים בבני זוגם, מזניחים את החברים, חושבים רק על עצמם, נעשים אלימים שלא לצורך, מעשנים סמים קלים בשמירה, משתמטים, נדחפים בתור, מתעמרים בכפופים להם, נוהמים וחושפים שיני זאב, בדיוק כמו אוכלי הבשר.

אלא שהם חוזרים אחרי כל זה הביתה, אוכלים אלפלפה, ואולי מרגישים קצת יותר טוב עם עצמם.

ואז מחרבנים רעל על הקיר של אריאנה מלמד.

א"א

המרתי דתי; ייסדתי דת

פרנסיס בייקון, בעקבות ולסקזמישהו שלא חשב לעומק, אם אני זוכר נכון זה היה פסקל (ובאנגלית, סאונדטרק, אחיו הממזר של סטארטרק), גרס כי סטטיסטית עדיף לאדם להאמין באלוהים, כי אחרי שאתה מת יש רק שתי אפשרויות: או שאין כלום, או שיש אלוהים, ואם אין כלום כלום כבר לא משנה, ואם יש אלוהים אלוהים משנה הכול.
משהו הסתברותי מתפלפל כזה.

אלא שפסקל לא שאל את עצמו אם כדאי לו לאדם להקריב את חייו עלי האדמה, החיים היחידים שיש לנו ודאות לגביהם, לשבש את כל תשוקותיו ואהבותיו ונטיותיו וסטיותיו ומחשבותיו העצמאיות, לטובת איזה אל ערטילאי ותגמול שבעולם הבא.
אם לצטט את מיטב המוחות בני ימינו: פחחחח!

אני מצדי, מאמין שכל פלפול דתי יש להעמיד במה שאני מכנה "מבחן מס הכנסה". זה פשוט: האם פקיד השומה יקבל מכם טיעון כגון "התגמול שלכם יבוא אחרי שאמות"? לא נראה לי. נסו לטעון במס הכנסה "רב הנסתר על הגלוי", ונראה לאן זה יוביל אתכם.

עוד התעלם פסקל מהתהייה הנושנה איזו דת היא הנכונה? כל הדתות סותרות אחת את רעותיה, עד שאין ודאות לגבי כלום. אם אתה בוחר באלוהים, באיזה אל או אליל תבחר? למה אלוהים ולא אללה? למה אללה ולא שיווה? למה שיווה ולא בורגול, אל הדגנים העמלקי (כשר לאוכלי קטניות בלבד)? זה הרבה יותר קשה ממה שזה נראה, כי גם אם אדם נולד יהודי, מי ערב לו שהוא לא יהודי רפורמי, ולאו דווקא חרדי? מי יודע אם אתה צריך להיות מנטורי קרתא או מהקראים או מכל זרם אחר שאת שמו אני לא מכיר? הרי גם בקרב אלה המכונים "יהודים" אין הומוגניות, ויש יהודים שירצחו בשמחה יהודים אחרים, שמבינים פחות טוב מהם את הרצונות האמיתיים של האל. מה, יש אפילו יהודים שיתגנבו אל ראש ממשלה קשיש ויירו לו בגב! הייתם מאמינים? [אני שואל במובן הצר של השאלה]

כך או אחרת, אני החלטתי שאיפשהו בוודאי יש אמת, ומשום שלא ניתן לקבוע איזו אמת היא האמיתית מכל האמיתות שמציעים העולמות הדתיים, אני פשוט אאמץ לי את כל הדתות.

מעתה ואילך, אני יהודוכריסטומוסלוהינדובודהוודופגאני!

יש לזה יתרונות, ויש חסרונות. ככה נראים החיים החדשים שלי:
אני לא עובד בשבת ולא בראשון; אני חובש שטריימל ומתחתיו כיפה סרוגה ומתחתיה ירמולקה של מכבי חיפה, ועל הצוואר צלב וביד ארטישוק ומחכה להארה; בחצי מלוח השנה שלי מסומנים צומות, אבל למרבה המזל כמעט כולם מתנגשים עם ארוחות סביאה של אחת מהדתות האחרות שאני מאמין בהן בפנאטיות; רוב היום אני מתפלל, בכיוונים שונים ובשפות מגוונות; אוֹם; כמעט כל דבר שתגידו מהווה פגיעה בדת שלי; אני יכול לאכול כל מה שרק בא לי, אם כי רוב המאכלים אסורים עליי בתכלית; יש לי פרה קדושה קשורה בחצר, ובמקרר שני קילו עגל במרינדה; בחצות הלילה אני שוחט תרנגולות בטקסי וודו, ונועץ סיכות בדמויות-צלם של אויביי; בבוקר אני רץ להתוודות אצל הכומר ומבקש מחילה; משום שטבועה בי טינה מולדת לרוב אלה שמחזיקים באמונה אחרת משלי, בחגים החשובים שלי אני זורק לעצמי אבנים וביצים על החלונות, על מנת להבהיר לי שאני לא רצוי בשכונה; לפעמים אני מוחל לעצמי, מפנה את הלחי השנייה ומבקש מהאל שיסלח לי, כי אני לא יודע מה אני עושה; פעמים אחרות אני נוקט בשיטת הזרוע הנטויה, ובמקום לחי גורס עין תחת עין, יוצא ומשליך אבנים וביצים, הפעם על החלונות שלי; "מותו, כלבים כופרים!" אני זועק בפעמים אחרות ומאיים לערוף את עצמי בחרב זולפיקר, אבל ברגע האחרון מקבל חנינה מהאפיפיור, או שהמופתי מסיר מעליי את הפַתֻוַא; אחרי הכול, ידוע שהיהודים הם רחמנים בני רחמנים; וכפי שגילו כל האוונגרדיסטים של המאה העשרים, מגבלות חייבות להיות, ובעולם זה של אלפי מגבלות תיאולוגיות קטנות מצאתי לעצמי סוף כל סוף שווה וחופש מוחלט.

אז בואו אחריי אל הגאולה, אנשים! בואו אל האור! מי לאדוני אלי! (דמי חברות 250 ₪ טל"ח).

א"א

%d בלוגרים אהבו את זה: