האישה הזאת חייבת ללכת

לו הייתם שואלים אותי (שאלתם! למה להיתמם?) (שקרן. אני אפילו לא יודע מי אתם) מי השחקן הטוב ביותר שראיתי מעודי, הייתי מתחכם ועונה שכמובן אין דבר כזה שחקן הכי טוב או סופר הכי טוב (יש – בקט, אבל נעזוב את זה כרגע, כי זה לא המקום להסביר שהוא לא בדיוק סופר, אלא למעלה מזה), אבל יש בהחלט מפגני משחק שלעולם לא ינטשו את המוח, הישגים מוסרטים שאין איך ולמה להשוותם (ופה המשפט קצת מתחיל להסתבך לי, אז אנטוש אותו בשלב הזה, כי כוחות המחשבה שלי מדולדלים כרגע, לנוכח חוויה מרוקנת: עמדתי לפני כשעה מול קהל דובר גרמנית ונשאתי נאום מבריק באנגלית שאיש לא הבין).
 

שחקן? (אני עונה לקול בדיוני) ללא ספק דרק ג'קובי, בסדרה המפעימה "אני, קלאודיוס", משנת 76'. ג'קובי היה בן 38 בזמנו, וגילם את קלאודיוס מגיל צעיר עד זקנה, תוך גמגום וצליעה, קומפלקס של מבצעים סבוכים שכל מעידה הכי קטנה באחד מהם הייתה ממוטטת הכול. והוא לא מעד לרגע. התפאורה רועדת, הסאונד אולפני, האיפור רוטט, ועדיין זאת סדרה מפוארת שמעטות, אם בכלל, יכולות לעמוד לצדה בכבוד. יצירת מופת. ובלעדיה, מי עוד היה מיטיב להאיר כך את כשרונו של ג'קובי? (וגם היה לו המזל שאני הייתי בקהל, ולא גרמנים נטולי כתוביות).

שחקנית? לא, מה פתאום, לא מריל סטריפ, על מה אתם מדברים? היא מכנית מדי לטעמי. לכל אורך "הגשרים של מחוז מדיסון" (וסליחה על משחק המילים האקראי) היא נראתה כמי שמנסה לספק את עצמה בלי להוריד את הבגדים. המשחק הנשי הכי טוב שראיתי שייך לג'ינה רולנדס, ב"אישה תחת השפעה" של ג'ון קסווטס, מי שכנראה אחראי לגוף העבודות הכי משוחררות בקולנוע, יוצר של סרטים שכמעט תמיד מצליחים להתרומם מעל הקרקע, ואולי גם הגבר הכי יפה שראיתי אי פעם (אוי, תראו את ההומו!). "אישה תחת השפעה" הוא סיפור אהבה מקסים: פיטר פאלק (קידה עמוקה, בבקשה, כולם) הוא פועל פשוט שנשוי לאישה קצת, אפעס, לא על הפסים. ולמרות פשטותו וצווארונו הכחול, בגלל אהבתו אליה, הוא מצליח להתעלות ולנסח מערכת יחסים יציבה איתה.

ורולנדס? מושלמת.

א"א

 

[טוב, נו, אם אתם מבקשים: הסרט כולו]

{רגע, לא הזכרתי את ג'יימס וודס בסלבדור?!}

[