יש לי ריח של חיה. משהו בין סוס לסן ברנרד, ואולי כמו שהריחו אבותינו הקדומים, אני לא יודע. אנשים מרגישים את זה היטב ברחוב; כשאני חולף על פניהם האף שלהם נע בעווית לא רצונית והפנים מחמיצים, אם כי לאו דווקא בגועל. הרבה סקרנות משדר להם החוטם, מביא להם משהו חדש שהם לא מורגלים בו: שילוב של בשמת שיער מדובלל ולח, ניחוח אדמה מעובדת, ריח כבד של בד אוהל מדברי, אולי עם נגיעות עדינות של צואה. וכשאני עובר ליד אנשים אני גם משמיע נהמה עמוקה, קטנה, כמעט בלתי נשמעת, אבל מורגשת במעמקי הבטן. אני לא יודע אם זאת מניירה שסיגלתי לעצמי עם השנים או שמילדותי נהגתי כך, וההורים שלי כבר מזמן לא בסביבה כדי לפתור את התעלומה.
עורבים חגים דרך קבע מעל ראשי, וגם התגובה שלהם אליי לא החלטית: אאה-אעעה! הם חורקים א-לה-טום-ווייטס, במה שנשמע כמו אי שביעות רצון, אבל ממשיכים לעוף בעקבותיי ולהשמיע אעעה! כמו בגועל; כלבים נוטשים את בעליהם והולכים אחריי. לאן שאני לא הולך, אנשים צועקים אחריי "רקסי, תחזור הנה! תחזור מיד!"; על חוף הים, סרטנים יוצאים מחוריהם לטעום מעט מבשרי בצבתותיהם; בגן חיות ביקרתי רק פעם אחת, וזה נגמר בשאון תופת של צרחות, נאקות, צניפות, שאגות, קרקורים ומה לא.
ולא שמבלי חוש ריח אנשים לא היו מבחינים בי. גם תתרנים מוחלטים היו שמים לב לגוש הזה שמתקרב אליהם. אני לא גבוה במיוחד, רק מטר-שמונים-וחמישה, אבל זה גם הרוחב שלי.
והעומק.
שלא בפניי אנשים מכנים אותי "הקובייה ההונגרית", שלא בהגינות: שלושה דורות אחורה אין לי שום קרוב משפחה הונגרי.
עד לא מזמן עסקתי בעיקר באבטחה של טיפוסים מפוקפקים, מיני עבריינים ומתיימרים להיות עבריינים, שתמיד נרצחו בסופו של דבר על ידי יריביהם, אבל לא במשמרות שלי. עד שמאסתי בסגנון החיים הזה, וביקשתי עצה מאחד היועצים העסקיים של העבריין האחרון שאצלו עבדתי. ההוא המליץ לי לרכוש חטיבת חלל של חברת מכוניות. עשיתי בעצתו, נכנסתי למנהל הבנק במכנסי ברמודה וכפכפים וביקשתי הלוואה של 400 אלף יורו.
הוא נבהל, כדרכם של אנשים שאני מבקש מהם דברים, כי תמיד קשה להחליט אם זאת דרישה או בקשה, ובכל מקרה נעתר. תוך חודשיים החזרתי לבנק את ההלוואה, ושנתיים אחרי זה מכרתי את החטיבה בשמונים מיליון דולר והוצאתי את עצמי לגמלאות. גם כתבתי על זה שיר, אבל רצוי שלא נחשוף אותו כאן. כשאני חושב על זה, אולי בגלל תחביב כתיבת השירים שלי העורבים כל הזמן אעעה!
כל אחד רוצה להיות מבקר.
ועד היום החיים היו מתוקים, שלווים ונוחים, רק שדווקא היום, ביומולדת ארבעים, משהו בי פקע. האם זה משבר גיל ארבעים, החום והלחות והרעש התל אביבי של אלפי מכונות אספרסו שורקות, או שאולי איזה מנגנון פנימי שאמור היה להתפוצץ, משהו היולי וחייתי שלא היה בנוי למאה הנוכחית, ושעל הסכנה הטמונה בו רימז הריח שלי לאורך השנים? השד יודע. מה שאני יודע, זה שבצהריים יצאתי מדעתי.
הרגשתי שהעור שלי חונק אותי, מתהדק עליי, שכל מה שבין העצמות לאוויר האופף אותי מגרד, שאני עולה באש שחומה רק הולך וגובר. נעמדתי באמצע רחוב אבן גבירול, ליד קפה לנדוור ושאגתי. אולי שתי דקות. מובן שהרחוב השתתק. העפתי הצידה שני אופנועים, שברתי שמשייה של בית הקפה, ריסקתי אדנית אבן ברגל, והתחלתי לרוץ ריצת אמוק.
"פיגוע!" צעקה מישהי בהיסטריה.
"רקסי, תחזור הנה!" צעק מישהו בדאגה.
רצתי במהירות כל הדרך לרחוב לינקולן, בין אנשים וכבישים וריבוא האופניים הדפוקים, ובלינקולן הרגשתי שוב שאני בוער, ושאני זקוק למשהו שיצנן אותי. קטפתי מבית קפה אופנתי מכונת אייס קפה שתפסתי מתחת לזרוע, ומאחד מכיסאות המוסד הקולינרי קטפתי לי אישה מזדמנת, אותה תחבתי תחת הזרוע השנייה, ושוב התחלתי לרוץ, לכיוון מגדל עזריאלי.
האישה מתחת לזרועי אפילו לא צרחה, אולי בגלל החשש שצריכה מופלגת של אוויר תאלץ אותה להריח אותי טוב יותר. הבטתי בה תוך כדי ריצה, ומשהו בה נראה לי מוכר.
"את יודעת למי את דומה? לקריקטורה ההיא."
היא גלגלה עיניים. "שיטות החיזור שלך מופלאות. נשים בטח לא מפסיקות להטריד אותך."
"בחיים לא הייתי עם אישה. או נשים איתי."
"אל תפתח תקווה שדווקא זה יום המזל שלך."
אבל לא, זאת את, נכון? אני מכיר אותך מהקריקטורות. דניאלה משהו, מהקומיקס המצחיק במעריב."
"ידיעות!"
"מה ההבדל?"
בשלב הזה הגענו המכונה, הקריקטורה ואני למגדל עזריאלי. כשהאישה הבינה שאני עומד לטפס על המגדל היא התחילה לצווח. איזה ריאות!
"תוריד אותי, בהמה! תוריד מיד, סחורת אטליזים! אתה יודע מי אבא שלי?!"
"על הנייר את יותר נעימה. תחזיקי חזק." כרכתי את הכבל החשמלי של המכונה סביב הצוואר, לשחרר את היד, ואת האישה הנפתי על מיטת הכתפיים.
היא צרחה פחות או יותר כל הדרך למעלה, עד שכנראה האוויר נעשה דליל מדי. הגענו למרפסת העליונה, והנחתי אותה ואת המכונה על הרצפה. היא רצה מסביב בחלל הקטן עד שהבינה שאין דרך להיכנס פנימה. במחשבה לאחור אני לא יודע למה הייתי צריך אותה, אבל את מכונת הקפה טוב שהבאתי. חרא! שכחתי כוסות. אולי רציתי לאסוף כוסות במקום את הקריקטוריסטית, אבל באינסטינקט חיפשתי משהו שיאזן את המשקל של המכונה (היא מאוד רזה, יש לציין, לא כמו שהיא מאיירת את עצמה).
הרמתי את המכונה ביד אחת מעל הראש ובשנייה לחצתי על הידית. נוזל קר ומבורך.
"רוצה קצת?" שאלתי אותה.
"תתרחקו ממני שניכם!" היא אמרה. "ושתדע שהדדליין שלי רק מחר, ואתה תיראה מה-זה מכוער במוסף של שישי."
כן, כאילו עכשיו אני אלן דלון.
בינתיים התחילו לרחף סביבנו מטוסים קלים של תחנות רדיו וטלוויזיה, ובאקט מעט גרנדיוזי ניסיתי לקטוף אותם מהשמיים. מטר-שמונים-וחמישה עם תסביך קינג קונג. ממש יפה.
אחד מכלי הטיס היה הליקופטר, שריחף במרחק קבוע מאיתנו, ועכשיו הפעיל מערכת כריזה.
"תתרחק מהחטופה שלך, תניח את המטען בצד ותשכב על הרצפה עם הידיים מאחורי העורף. אתה שומע אותי? יש בדרך צלפים."
ידעתי שאין לי ברירה של ממש, אולי רק להתרסק דרך הזגוגיות המחוסמות של הקומה העליונה ולהמשיך לזרוע כאוס בתוך הבניין. ידעתי שאני נלחם מלחמה אבודה עם מטרה לא ברורה, אבל עדיין היה בי הגעש הנורא שדחק בי למעשים לא רציונליים.
מערכת הכריזה שוב התעוררה לחיים: "בחורצ'יק, שמע, הייתי באמצע ישיבה בקריה. בוא נגמור עם השטות הזאת, שכב יפה על הבטן ודי לסיפור."
"ומי אתה בכלל?"
"בני. בני גנץ."
"בני מה? מהשיר של ריקי גל?"
"תקשיב, תיכנע או שניאלץ לחסל אותך."
חשפתי שיניים בבוז מתריס "כן, בני? כן? אתה ואיזה צבא?!"
א"א 25.7.11
החיים בתהיתי 