אי שם

בשיר הממזרי הזה יש שלושה יצורים לא ממש אנושיים.

הראשון הוא המספר, ש"כל ערב, בסביבות שמונה וחצי-תשע, מעניק את מלוא תשומת הלב לחברה מאוד טובה שלי. היא קוודרופונית, יש לה יותר ערוצים, כל כך הולוגרמית, הו, טי-וי-סי-15 שלי".

האיש סוגד למכשיר, ואז עושה את הטעות ו"הבאתי את הבובה שלי הביתה, היא ישבה עגמומית, ראתה את טי-וי-סי-15 שלי ונעלמה – היא זחלה פנימה, ישר לתוך טי-וי-סי-15 ההולוגרמית שלי, השטנית."

[השנה היא 1976, וטלוויזיה בולעת נקבה שש שנים לפני שזה קורה ב"פולטרגייסט", ושנה לפני שהשטן בולע את הבימבו של זאפה ב"ציצי ובירה".]

עד כאן הייתה לנו נטייה טבעית לחשוב שהמספר והחברה שלו אנושיים, אבל עכשיו זה מתערער: "מדי ערב אני יושב ומפציר, 'שלחי אליי בחזרה את בובת מבחן החלום שלי, היא המאפיין העיקרי שלי'"; החברה היא בובת מבחן חלום, על משקל בובת מבחן ריסוק, אולי נרכשה באותה חנות ממנה הגיעה הטלוויזיה, והמספר עצמו הוא סוג של גאדג'ט, עם "מאפיינים" (תכונה תהיה מילה אנושית מדי); היא מכונה-אדם, הוא אדם-מכונה.

והמכונה מתבוננת במתרחש: "טי-וי-סי-15 מחזירה לי מבט מבלי למצמץ, כל כך הולוגרמית, יום יבוא ואצלול לתוך נתיב הקשת הזה… הבובה שלי נמצאת איפשהו בפנים, הרייטינג של האהבה מרקיע שחקים… שינוי/שידור."

ב-76' עוד לא היה ווקמן, המסכים היו קעורים, הטלפונים היו קשורים לקיר, אבל בואי היה מספיק נבון לתאר את מצבנו בעוד עשור, בליווי מוזיקלי אופורי שמתעלם מהמציאות משום שכבר צלל אל תוך נתיב הקשת.

א"א

ביום הביצוע

נניח שמופע המחווה של הביביסי לדייויד בואי היה מתקיים בדיוק כפי שהתקיים – עם התזמורת, העיבודים, הקהל, האולם, הכול, רק בהבדל אחד: במקום מגוון הזמרים והזמרות, היה רק זמר אחד: בואי.

אין שום ספק שהתוצאה הייתה מהפנטת. מושלמת. בואי היה משתלט על כל אחד ואחד מהשירים והעיבודים, ומעניק להם גרסה דפיניטיבית.

אין לאיש מאתנו ספק בכך, נכון?

כי בואי, כמו ז'אק ברל לפניו – ובאופן דומה אך שונה זה היה נכון גם לגבי אלביס – היה זמר שאחרי שביצע שיר, כמעט אף אחד אחר לא יכול היה לבצע את אותו השיר ולהתעלות עליו (הכישלונות היחידים שלו היו ביצועי שירים של ברל…). מפני שכשבואי ביצע השתלטות עוינת על שיר, זה היה סופני. ראו מקרה פין-אפס, ללא ספק תקליט גרסאות הכיסוי המוצלח אי פעם. שלא לדבר על "קקטוס" של הפיקסיז, או "פבלו פיקסו" של מודרן לאברז, וכמובן כמובן "פראית הרוח", שבואי נסך עליו גרסה שלא מהעולם הזה.

לכן, כשבאים לדבר על ערב המחווה של הבי-בי-סי, צריכים לקחת בחשבון שהנחת היסוד תמיד הייתה שהערב יכלול שלל פספוסים. זה חלק מהעניין. לא רק חלק מהעניין, אלא דווקא החלק המעניין – כי כשאתה מעמת את הביצוע החדש מול זה המקורי, נוצרות כמה תובנות חדשות.

כמו נניח התיאטרליות הווקלית של בואי, היכולת שלו להחליף דמויות ומנעדים תוך כדי שיר אחד, הגמישות הזאת שהדוגמה המקבילה היחידה לה היא כנראה קתי ברבריאן, שבמקרים לא מעטים לאחר מותה הושרו יצירות שביצעה בחייה על ידי כמה זמרות, כי אף אחת לא הצליחה לספק את מלוא הגוונים הדרושים.

משום כך, הערב של הביביסי הוא נקודת ייחוס. קו משווה כזה שמניח לך להרהר על הביצוע המקורי.

אז היו שם הרבה אמנים שאינם קוטלי קנים בשום קנה מידה, ועדיין נכשלו קשות. כמו פול ביוקנן. כמו אמנדה פאלמר, שעם כל קולה השרירי ואולי דווקא בגללו לא הצליחה לשחזר את הרגש הנדרש. כמו מארק אלמונד הנהדר על פי רוב (שביצע את ברל בעבר), שמתקבל מלאכותי. או ניל הנון הנהדר בפני עצמו, שנראה כמו מישהו שנקלע לסיטואציה שהיה מעדיף להימנע ממנה.

ג'ון קייל סיפח את בואי בהצלחה לשפתו עם "ולנטיין", אבל חשף את מגבלותיו, כולל אלה המצטברות עם השנים. קייל אמן אהוב במיוחד, מוצלח וייחודי, שמוגדר על ידי המגבלות שלו. בואי הוגדר על ידי חוסר המוגבלויות שלו.

וכול זה בסדר. כי אלה הרהורים פילוסופיים על המקור.

וגם אם אין תירוץ להנחיה העצית, היא חלק מהעניין. חלק מהפספוס. כי בואי לא היה עושה את זה ככה, לא היה מעלה ערב מעונב שמפחד מעצמו; פאק, אפילו פאלמר לא ניבלה את הפה.

אבל התזמורים.

והשירה של הקהל בסוף…

אלא מה, השיא של הערב הגיע (עוד פשלה של ההפקה) כבר אחרי חצי שעה: הביצוע הפראי של אנה קלוי ל"ליידי גרינינג סול", כולל עווית פה א-לה-בואי. אם הביצוע הזה לא מעיף לכם את הפיטם מהאתרוג, חפשו בבהילות מישהו עם דפיברילטור.

David Bowie is alive and well and living in our souls

א"א

 

נ.ב. "בלקסטאר" הוא מנוחת אחר הצהריים של הפאון של בואי.

מסע פנטסטי

החודש הראשון בעידן פוסט-בואי; הרהורים בסדר כרונולוגי הפוך

הקליפ הזה מפעים ומרתק אותי בכול פעם מחדש.
קודם הטקסט: יש פה את אנני ואת ג'ו/ג'ון, שהוא כנראה בחור מסיבי, אולי אפילו אלים. ויש את המספר, שיכול להיות שהוא גבר או אישה, גיי או סטרייט, הפלוני שרקד עם אנני, ועכשיו מאוים על ידי ג'ון.
ואולי אנני היא ששרה. ואולי אנני היא גבר.
אם זה לא היה מספיק אמביוולנטי, בא הקליפ והפך את השיר לביתן מראות.
בואי מבריק בשפת הגוף ובמימיקה שלו, ויוצר דמות (נשית) זולה ונוגעת ללב. ועל רקע העדינות הנשית שלו יש התפרעות מוזיקלית מצ'ואיסטית של הנגנים הקשוחים, הרוקיסטים, המאיימים, ואת מופע הבלהות של לינדסי קמפ. הניגוד בין השבריריות שלו (שיש בה גם תוקפנות, כמו בכניסה המתריסה שלו, או בדרישה "גע בי!") לבין הפראות של השיר והמוזיקאים, פשוט מבריק.
מי שניגן בגיטרה ולא מופיע בקליפ הוא לו ריד.
הקליפ והסינגל הועלמו בזמנו מהמסך ומהרדיו במקומות מסויימים. אין פלא: אם זה גורם לכם לנוע באי נוחות, תחשבו מה זה עשה לאנשים לפני 43 שנים. 44…

אחת היכולות הכי מופלאות של בואי הייתה בהגשה: הוא שר/שיחק באופן מושלם.
היכולות המוזיקליות והדרמטיות שלו התמזגו, והמיזוג הזה היה אחד מהדברים שעשו אותו כל כך מופלא.
זה עבד נהדר עם החומרים שלו (התקליט האחרון מהווה דוגמה מושלמת, ואם בא לכן/ם לחתור אחורה, נסו את "דבר מתוק" ואת "ג'ון, אני רק רוקד", לצורך העניין), אבל גם בפלא הקטן והקצר הזה של ברכט.
"אפילו אחרי שרחמו האפל של כדור הארץ עטף את בעל הנרקב, השמיים עדיין נמצאו מעליו, שקטים וחיוורים, עירומים, צעירים, מופלאים לאין שיעור, כמו שבעל אהב אותם כשחי בקרבנו".

כריס ברדן היה אמן מיצג ומיצב אמריקאי שבין השאר נצלב לחיפושית (המכונית, לא רינגו), נורה בזרועו, ונקשר בשק שהונח על פס ההפרדה בכביש מהיר. ביוזמתו.

הוא נפטר לפני שנה, בגיל 69.

סביר להניח שמעולם לא שמעתם עליו, אבל מאוד ייתכן שהוא מוכר לכם בכינוי שהצמיד לו בואי, "ג'ו האריה".

-ג'ו האריה הלך לבר, כמה משקאות על חשבון הבית והוא הפך להיות חוזה עתידות, הוא אמר, "אני אגלה לך מי אתה אם תמסמר אותי למכונית שלי". ג'ו האריה עשוי ברזל.

איזו פתיחה ביזארית ומבריקה לתקליט.
בואי, ויסקונטי ואינו לא מזמינים אותך למסיבה, אלא פשוט דוחפים אותך פנימה לתוך משהו שכבר התחיל.
האגרסיה של דניס דייויס על התופים והבס הכבד של ג'ורג' מאריי מעלים על הדעת את "סו" מבלקסטאר, כך שאפשר לתהות אם סו היווה סוג של שיבה למחוזות הדראם אנד בייס, או ש"מהירות החיים" הוא מבשר מאוד מוקדם של הדראם אנד בייס.
הגישה פאנקיסטית, משהו בסינתוז מעלה על הדעת את ג'ורג'יו מורודר ששנה אחרי זה ישגר את "אקספרס של חצות", והעובדה שהנעימה הפכה לסוג של להיט ושהתקליט כולו הצליח במצעדים מפתיעה למדי, כי הכול פה על העוקם, קליט אבל מוזר לחלוטין.
זיקית מושלמת: אוונגרד שמסווה את עצמו כסוכריית פופ, ואז יונק אותך לתוכו בהצלפת לשונו המהירה ומשתלט עליך לחלוטין.
טוב… אולי הרחקתי לכת עם האנלוגיה.

ויש את השיר הזה, שמכול התקליט ההשפעה הפסיכולוגית שלו עליי הכי חזקה, וזה הישג מרשים בתקליט ששני השירים שנועלים אותו שוברים את הלב ועצובים אולי אפילו יותר מ"איפה אנחנו עכשיו".
יש בו משהו שגם חודר ללב, גם מבהיל, גם ממריא.
המספר הוא מעין ווצק, טיפוס נאיבי שאהובתו עזבה אותו לטובת מישהו אחר. במילים בודדות של עלילה קרועה בואי מצליח להעביר סיפור שלם על אהבה ונאמנות עיוורת, ועל הטירוף והרצח הנלווים לשברון הלב. המוזיקה מעבירה באופן מופלא את הלך הרוח.
כל זה מתלבש לי היטב גם על הקצב והקוסמטיקאית המופרעת מהעונה השנייה של פארגו.

ההגשה של בואי נשגבת, כמובן, וכשהוא שר "נגעתי בפנייך" הייאוש מחלחל עמוק.

ססססוּ… התקבלתי לעבודה, נקנה את הבית, תצטרכי לנוח, אבל עכשיו נסתדר.
סו – צלצלו מהמעבדה; הצילום בסדר. הבאתי אותך הביתה. היי – אמרתי "בית"!

סו, דחפתי אותך אל מתחת לעשב, אמונה אינסופית במעשים חסרי תקווה.
נישקתי את פנייך… נגעתי בפנייך… היי שלום, סו.

אחד הדברים המפעימים בתקליט המפעים בלקסטאר, זה שעל כל שבע רצועותיו המפעימות, בין אם הן אגרסיביות או מלטפות בכפפת אבירים, פרושה יריעת קטיפה שחורה.

ויסקונטי ובואי נוסעים במכונית עשירת-צילינדרים (אני לא מבין בזה דבר), חייתית, שנוהמת ברכות. הם יכולים לזנק לפניך ברמזור, לעקוף אותך בקלות, אבל מעדיפים לשייט באלגנטיות בנופים ערפיליים, עוצרי נשימה, מופשטים. הסקסופון נוהם, משווע, זועם, אבל במתינות בריטית.

אפשר לנחש שללא הרסן הזה, התוצאה הייתה דומה בהרבה לפניקה בדטרויט, שהגיבור שלו נוסע בוואן מונע-דיזל ולא במכונית יוקרה. הפניקה מורגשת היטב בהזדעקות הזמרות, ב"אה-אה-אה-אההה" המתנשף שלהן, באפקט הדופלר שהן יוצרות (1:12), בקו המלודי שמזכיר סירנה (0:40), במצילות הנחבטות, בקונגס השבטיים, בקדחתנות הרפטטיבית, בשיא ששואב מעולם הג'ז החופשי. קל לדמיין המונים מפגינים, מכוניות בוערות, ביזה.

בואי טען שהשיר נולד כשחבר ותיק מבית הספר בברומלי ניגש אליו אחרי הופעה בלוס אנג'לס, וסיפר שהפך להיות סוחר סמים מצליח בדרום אמריקה. מכאן כנראה הדמיון לצ'ה גווארה, ואולי גם האזכור של בית הספר.

1987. בואי רקח פה שילוב ביזארי של פופ מלוטש עם צליל מאוד ניו יורקי, ביגוד ותספורות שגם הם מאוד אופייניים לשנות השמונים (אויה), וטקסט צ'רנובילי.
התוצאה היא קליפ מאוד אלים, גם אם א-לה-סיפור-הפרברים ובחותלות, שמתחיל במהלומות על המצלמה ונגמר כשבואי מונח על ערימת גוויות.

גם פה יש עיוור. ויש נעליים אדומות. ויש את פיטר פרמפטון שאמנם ניגן בתקליט, אבל פה רק עושה כאילו על רקע סולו שאינו שלו אלא של סיד מקגיניס. ויש את בואי, שזז כל כך יפה.
ברצועה השביעית בתקליט, "כוכב זורח", מתארח מיקי רורק, אבל אני לא ממליץ; Never Let Me Down הוא התקליט הגרוע ביותר ברזומה של בואי, באופן גורף, והוא קשה להאזנה.

תמצית המילים:
מעולם לא הפלגתי, לא אקרא תיגר על ענק, לא אוכל להתמודד עם הכנסייה.
הזמן יזחל עד שהמאה ה-21 תפסיד/הפסד המאה ה-21.

הכרתי עובד ממשלה שהיה עיוור כירח. הוא ראה את השמש בלילה. הוא לקח טייס-על והכריח אותו לטוס דרך חור עד שנעשה ממש זקן. הוא מעולם לא נחת; הוא פשוט טס עד שהתפקע.

הזמן יזחל עד שהפיות שלנו יתייבשו, עד שכפות רגלינו יקטנו, עד שהזנבות שלנו ינשרו, עד שהמאה ה-21 תפסיד.

ראיתי נחל שחור משחור שורץ דגים לבני עיניים, ואיש טובע נטול עיניים. הרגשתי רוח חמה שהמיסה מתכת ופלדה. חטפתי מיגרנה קשה שנמשכה שלוש שנים ארוכות, והגלולות שלקחתי גרמו לאצבעותיי להיעלם.

היית ילד מוכשר. הגעת לגור בעיר שלנו וראשינו הושפלו ועינינו נפלו מארובותיהן והרחובות האדימו.

למען הילד המטורף
נקריב את כל הנפשות החיות
למען הרעיון המטורלל.

יש לא מעטים ש"לֶץ דַנְס" (שמתם לב למבטא האנגלי?) לא מסתדר להם.

אבל מעבר לכך שזה תקליט פופ מושלם, עובדה שלפעמים קשה לשים אליה לב בלי פטפון, צריך לזכור שפופ רק הייתה המעטפת שבואי בחר בה למה שכתב ברגע ההוא. העטיפה שבחר לחבילה ששיגר לעולם. ומי כמוהו ידע לארוז בהתאם לאירוע.

והנה פה, נערת החרסינה נכנסת לחפש אריזת מתנה בחנות פילים.

מי היה מנחש שזה שיר (גם) על פלישה וניצול?

אם זכרוני חורג מהרגלו הנתעב ואינו מטעני, התקליט הראשון של בואי שנקשרתי אליו היה "דייר" מ-79'. הוא נחשב בטעות טראגית לגרוע בטרילוגיית ברלין, אבל תקשיבו לו היטב – בואי ואינו הקדימו פה בשנה את דייויד (ברן) ואינו של "הישאר באור" של טוקינג הדז.

"בויז" הוציא אותי מדעתי (אולי זה סימבולי שהדבר הראשון שחיבר אותי אל בואי היה שיר שבו כולם כמעט ניגנו על כלים שהם לא מיומנים בהם); "מוב און" הפך לפסקול הנדודים שמעולם לא יצאתי אליהם; "אפריקן נייט פלייט" היה אתגר זריזות לשון; "מסע פנטסטי" הוא אתגר נשימה; "רפטישן" תקע פתאום סיפור על בעל אלים; התקליט הזה נצרב בי – ב"די ג'יי" הייתה שריטה מולדת. שנים אחרי המעבר לדיסקים עדיין שמעתי את השריטה בראשי.

בגלל בואי החלטתי לעבור מחצוצרה לסקסופון (טוב, גם בגלל הלחיים הנפוחות של גילספי): הוא נראה כל כך טוב עם הסקסופון ב"פין אפס", וגם הוציא יופי של צליל מהאלט. אני מניח שבמידה מסויימת ניתן להאשים אותו גם באהבת הג'ז שלי.

האנקי דורי היה קסם לא מפוענח.
לואו היה הצבע האפור של חורפי נעוריי.
האיש שמכר את העולם היה פסקול השיבות הליליות הקודרות שלי הביתה.
סקרי מפלצות גרם לי לפתח חושים של פטרודקטיל. ולפתח פרנויה.
וספייס… וזיגי… ואלאדין… אין מקום לסכם 14 תקליטים ואין גם איך – אלה רגשות; צלילים שעיצבו את המוח שלי כפי שהוא היום, דלק לכיבוי האש.

ואחרי "לטס דנס" היינו בטוחים שזהו. שבואי היה קורבן של שנות השמונים כמו רבים וגדולים אחרים. רק שעיון מחודש מגלה ש"הלילה" תקליט נהדר למרות הכול, ש"טין משין" היו הברקה, ובכלל, ב-95' הוא הוכיח שמשהו פעוט כמו עשור שנראה כמו עידן קרח תרבותי לא יוכל לו, והוציא עוד כמה דיסקים מבריקים ("שעות"… שמתם לב כמה הוא גאוני?).

וב-2003 חשבנו שזהו. אבל ב-2013 הוא הנחית את "היום הבא" המופתי, ולפני כמה ימים את "בלקסטאר" שעוד לא היה מספיק זמן לעכל את מלוא מורכבותו, שעכשיו [הקטע הנוכחי נכתב ב-12 בינואר] נוסף לה ממד חדש.

איש מעולם לא השכיל לתכנן לעצמו מסיבת פרידה כזאת ולהתקין מתנת פרידה כזאת למוקיריו. זאת הייתה הפעם האחרונה בתולדות המוזיקה ששמעתם כזה באז לקראת הוצאת תקליט, והפעם האחרונה שהפיד שלכם וכול אתרי החדשות וכול תחנות הרדיו גילו כזאת אחדות מוזיקלית.

2016, ונדמה שזהו. אבל אני לגמרי לא בטוח. לזרוס, אחרי הכול, שב לחיים ארבעה ימים אחרי מותו.

זה היה מסע מופלא. וכן הזדקנו.

א"א

BowieSax

2016

DBBS_bits

First it drew the final curtain on the Golden Lyre

Just to let them know that no one nowhere's secure

There will be no survivors, there will be no outlier

The Manhattan chase is a hunt, a killing force de tour

*

It's a Bermuda Triangle of youth

It's a black hole of all that's holy

Tis a deprivation of talent'

The leg of the duck that was taken from Molly

*

The air will be sucked, the water will thicken

It landed to leave us with nothing but dust

It came here to pluck all our feathery chickens

The new year that threatens to be their last

*

The stars stay in tonight, sheltered, shaking, thin of skin

Trying to escape the vengeance of malignant 2016

*

Each and every day inject their poisons

Every month's designed to be a common grave

Minutes tick away with their shiny sharp tridents

Hours devour what the weeks used to crave

*

It's a rock'n'roll genocide, have no doubt

It's here like he told us; the dogs came to bite

Not five years, just one for this mythical bout

They put on their red shoes, and grip the ropes tight

*

They are down on their knees as the clouds are closing in

They use Bulgarian umbrellas to keep away the acid rain

They feel the pull and suction of Time's disastrous machine

It's a cold war on the human heart, a doomsday of disdain

*

The stars stay in tonight, sheltered, shaking, thin of skin

Trying to escape the vengeance of malignant 2016

*

The void, the void – it's filling up this world

EA

אדיוס אדידוס!

"כסף עולה לגן עדן הכסף, גופות יורדות לגיהינום הגופות" – דייויד בואי

"היקום הוא במה שאנחנו חוצים, תכסיס סהרורי של המוח והלב" – פיטר המיל

 

מדענים מצאו חיזוקים לתיאוריה לפיה היקום שלנו הוא למעשה השתקפות של היקום האמיתי, הולוגרמה, סימולציה.

אם זה נכון, אולי זה מסביר תופעות קלושות, תמוהות ולא טבעיות כמו העובדה שכדורגלנים מרוויחים יותר ממני, שלאדם סנדלר יש קריירה, ושסקרלט יוהנסון מפרסמת מכונה שעושה פלוצים: זה באמת לא טבעי, משום שהיקום והמצב האנושי הם בסך הכול "יקום" ו"מצב" "אנושי".

תבינו: אנחנו קובץ אימג', כונן חיצוני, גיבוי. תכנית חלופית. לא יותר מזה. וכשביקום האמיתי מריצים תוכנה לאיחוי הדיסק או לתיקון סקטורים פגומים, אצלנו קורים דברים כמו מלחמות, רעידות אדמה, צונאמי, מע"מ, גיא פינס, או פלוץ של סקרלט יוהנסון.

דז'ה וי? פשוט השתקפות מהיקום האמיתי. גליץ'.

קיץ ישראלי? דחיסת נתונים. דחיסת נתינים.

"מה אם כל מה שאנחנו רואים וכול מה שאנחנו נראים אינו אלא חלום בתוך חלום?" שאל אדגר אלן פו. אילו היה חי בימינו, היה ממשיך: חלום בתוך חלום בתוך דיסק חיצוני שבסך הכול מגבה יקום אמיתי יותר, שככול הידוע לנו (ולא ידוע לנו כלום) גם הוא עצמו עשוי להיות כונן גיבוי; תכנית ב' מהחלל החיצון.

החיים שלנו, גבירותיי ורבותיי, אינם אלא אדידוס: חיקוי זול שמין הסתם יוצר בסין האמתית. אמנם יש שלושה פסים, זה די דומה לאדידס רום, אבל זה רק אדידוס.

אדיוס ותודה על ה"דגים".

א"א

 

 

דהוי ומחויט

את הקליפ הזה, משנת 1999, כמעט איש אינו מכיר, מסיבות ברורות.

הראשונה היא שהוא נגנז; בואי לא היה מרוצה מהתוצאה. במקור היו בקליפ ארבע בובות שהוכנו בסדנה של ג'ים הנסון, ושעל פי הדיווחים עלו 7,000 ליש"ט כל אחת.

הבובות נעשו בדמות אלטר-אגי ישנים של בואי: זיגי, האיש שמכר את העולם, הדוכס, והליצן של "מפלצות מפחידות", והן תקפו את בואי האמיתי, אלא שאחרי הצילומים התגלה שהבובות "נראו כמו בובות", לשון בואי, ולא השיגו את האפקט החולני והמאיים הנדרש. בנוסף נשכר לקליפ שחקן קנדי בשם צ'ד ריצ'רדסון, שחיקה היטב את בואי וגילם גרסה צעירה יותר שלו, כך שבסופו של דבר נראו על המסך שישה בואי מתקופות שונות, מה שהלם היטב את צילומי העטיפה של "שעות" המופלא, ממנו לקוח השיר, שבכלל היה אמור להיות קטע אינסטרומנטלי ב"יוליסס" של ריבז גברלז.

הסיבה השנייה היא שהקליפ הזה אינו (אזהרת לאקאן) "הקליפ", אלא שחזור שלו, כך שאין פה את הבובות ואת השחקן הקנדי.

וכול זה תואם באופן מענג את המסר של השיר: "אל תפתחו ציפיות – כל הדברים היפים הולכים קיבינימט".

א"א

db_lil_puppets_bnet_1000sq_zpsb78b02a9

מהשמיימי לארצי. ובחזרה

ארבעה-עשר יום אחרי שדייויד נע אל האור, מהארץ אל השמיים, ציינו ארבעים שנים ליום היציאה של "תחנה לתחנה".

מכול הטקסטים שלו, שכמעט תמיד היה בהם עסיס ניכר, נדמה לי שבתקליט הזה יש הכי הרבה עניין מילולי, ובמיוחד בשיר הנושא. הטקסט שלו כמעט סוריאליסטי, ואולי הכי ממזרי שבואי כתב מעודו.

"סטיישן" הוא גם השיר הכי ארוך של בואי: הוא גובר על "בלקסטאר" בשניות ספורות, וחולק אתו כמה מאפיינים, שהבולט בהם הוא המעבר בין שני חלקים שונים, שבתחילה נשמעים שונים בכול מובן. רק שב"סטיישן" הצורה היא א-ב, ואילו ב"בלקסטאר" היא א-ב-א.

"סטיישן" מרמז לכאורה על דרך הייסורים של ישוע (אם בואי היה דבק בזה באמת ובתמים אולי זה היה תקליט קונספט עם ארבעה-עשר קטעים), אבל לטעמי הטענה הזאת היא רק הסחת דעת. הרכבת שפותחת את השיר מגלה אמת אחרת: היא עוברת משמאל לימין, הלוך וחזור, כמו משחק טניס, כמו יויו, ממקום אחד לשני, כמו יין וינג. כמו הכרמלית. האמת שזה אולי נשמע מטומטם (ואל תטעו: זה באמת מטומטם), אבל הכרמלית היא דוגמה מושלמת, בגלל הבדלי הגובה בין התחנות, כי השיר כולו מדגים מעברים מגבוה לנמוך.

אבל לפני שזה מתחיל צפויה עוד הסחת דעת, והקטר מפזר עוד ערפל לבן: פתיחת השיר מכריזה על שובו של הדוכס הלבן הכחוש (חזרה משומקום, כי לא ידענו עליו לפני זה; נדמה שהוא נפל לכדור הארץ, כמו החיזר בסרט שצילום ממנו משמש כעטיפה של התקליט), סוג של קופידון זדוני או גמלוני, שמסמא את עיני האוהבים, אבל גם אותנו: הוא לא ממש שייך לשיר, רק מהווה פתיח מילולי לתקליט, מעין כרוז שמציג את הדמות החדשה של בואי. הליווי המוזיקלי שלו, קליפסו שכזה, מגחיך את הדוכס, עושה ממנו דון חואן דה לה שמטע.

ובעצם, כשאני אומר שהוא לא שייך לשיר, זה לא ממש מדויק: מסורתית, קופידון נמצא למעלה, ומשגר את חציו כלפי מטה, כך שזאת התנועה הראשונה בשיר מלמעלה למטה. סליחה, השנייה, אם מחשיבים את נפילתו של הדוכס לכדור הארץ.

מהשלב הזה השיר כולו הוא רכבת הרים, נדנדה.

"צליל מתכופף [תנועה כלפי מטה] חופר באוקיינוס [תנועה כלפי מעלה]… הנה אני, מאותת ללא צבע, גבוה בחדרי [למעלה] המשקיף על האוקיינוס [למטה; דימוי של מגדלור]. הנה אנחנו, תנועה קסומה מכתר למלכות [בעץ הקבלה זאת תנועה מלמעלה למטה, מהמשואה של הכתר לקו החוף של המלכות. העץ עצמו לא רחוק בצורתו ממגדלור]".

ומאוחר יותר: "פעם היו הרים על גבי הרים [תנועה נערמת כלפי מעלה] ופעם היו ציפורי שמש [צוּפית, מה שאנחנו מכנים בטעות יונק דבש] שאפשר היה להמריא איתן [השמש גבוהה מההרים, וההמראה היא שוב תנועה כלפי מעלה] ופעם לא יכולתי להיות שפוף [תנועה כלפי מטה]".

"שתו לחיי האנשים ששומרים עליי ועליכם, שתו, שתו, רוקנו [תנועה כלפי מטה] את כוסכם, הרימו אותה [כלפי מעלה]".

ואחר כך: "האם עליי להאמין שנפגעתי [שחזיז פגע בי; רמז לאלדין? אם זה אכן חזיז, הוא מכה מלמעלה למטה. וזה גם יכול להיות שבץ], האם פניי חושפים נגה כלשהו?"

ואז מגיע תור השורה הממש אניגמטית: "מאוחר מדי – התותח [הורידו n וזה קאנון] האירופאי כבר כאן". אולי רמז לקולוניאליזם, ובכול מקרה מסלול הפגז של התותח מתחיל למטה, עולה ואז יורד.

האם זה שיר אהבה? יכול מאוד להיות. ואז זה גם יכול להסביר את רכבת ההרים הרגשית, ואפילו את התנועה מהקדרות היחסית של הפתיחה הנגררת בבוץ (כשמעליה מרחפים צלילים דקים, אולי של צופיות), לשמחה (upbeat) היחסית של חלק ב', שמתחיל כמעט באמצע המוחלט של השיר.

הדיסק יצא ב-76', ושנה אחרי זה שיגר בואי שני תקליטים אחרים, שגם הם היו סוג של נדנדה: LOW (שפוף, נמוך, מדוכדך) ו-HEROES , והרי ידוע שמקומם של גיבורים על מעמד גבוה.

עוד קסם בטקסט מצוי בשורה "שובו של הדוכס הלבן הרזה, שמוודא שלבן מכתים". יש פה התייחסות לספר השירים של אליסטר קראולי, כתמים לבנים. בואי מזכיר את קראולי גם בשיר "חול טובעני", מ"האנקי דורי". יש פה איזה קשר לגנוסטיקה, תחום שאינו מוכר לי כלל, וגם שם יש את מוטיב הנפילה.

כך או אחרת, כל הקריירה של בואי הייתה בנייה של הרים על גבי הרים, פסגות על גבי פסגות, ובגלל זה יתקשו אוהביו לדרג תקליטים או שירים שלו על פי מידת אהבתם אליהם; זה גם משתנה וגם חמקמק.

קראולי, אגב, היה גם מטפס הרים.

 

א"א

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: