היושרה והשאפתנות של בואי ואינו דיברו אליי

להקת המחול של טוויילה ת'ארפ תבצע בישראל את "סימפוניית גיבורים". את המוזיקה כתב פיליפ גלאס, בעקבות היצירה של דייויד בואי. שיחה על הסימפוניה, על בואי, על אייפקס טווין, ועל תפקידו של המלחין בחברה

פיליפ גלאס מלחין מפלים מוזיקליים, על כל תפאורת הרקע שלהם. הוא מתחיל בזרם קל; המנגינה נישאת על פני המים, ממשיכה הלאה על פני גלים קטנים, אדוות, הולכת ונעשית סוערת, מתעגלת, לא מתעלמת מהעשבים הקטנים שצומחים על הגדה, מחלוקי האבן, ואז, באופן בלתי נמנע, הופכת לאשד של מים זורמים באקסטזה, נופלים, אבל לעולם לא סוערים מדי. אלה מפלים אסתטיים, לא איתני טבע. אם תתקרבו, תראו שהם עשויים מפיקסלים קטנים, מפרטים מיניאטוריים, ושבעצם לא מדובר בחטיבה הומוגנית מאיימת של מים שנכנעים כגוף עצום אחד לחוק הכבידה, אלא באשליה אופטית שהאוזן שמחה לאמץ.

גלאס מלחין פופולרי במיוחד, נגיש, תופעה ייחודית בין מלחיני המאה ה-20, והמוזיקה שלו מתחברת בצורה מושלמת לתנועה. אולי הדוגמה הכי טובה לכך היא הסרט "הנבואה" ("קויאניסקטי"), שעשוי כולו כשצף ויזואלי שנע לצלילי המוזיקה של גלאס. התוצאה מהפנטת, רבת הוד, והחיבור בין המוזיקה לסרט מושלם, מובן מאליו, טבעי. רק טבעי, אם כך, רבות מיצירותיו של גלאס נכתבו או הוזמנו לתיאטרון או למחול.

בחודש הבא תגיע ארצה להקת המחול של טוויילה ת'ארפ, שתבצע בין השאר את יצירתו האחרונה לעת עתה של גלאס, "סימפוניית גיבורים", המבוססת על "גיבורים" של דייויד בואי ובריאן אינו. בימים אלה נמצא גלאס בלונדון לכבוד הבכורה של "גיבורים", בביצוע תזמורת סנט מרינר בשדות ובניצוחו של מרטין בראבינז (Brabbyns). זו לא הפעם הראשונה שגלאס מעבד לסימפוניה תקליט של בואי-אינו. גם Low, זכה בטיפול דומה.

גלאס, שהשנה מלאו לו 60, משויך לזרם שנקרא מינימליזם, שחבריו הבולטים הם סטיב רייך, לה מונטה יאנג, טרי ריילי וג'ון אדמס, כולם אמריקאים, וכולם הכל חוץ ממינימליסטים. רייך הגדיר את מה שהוא עושה כ"מוזיקה של שינויים קטנים", ובמקרה שלו זה מדויק. רייך גם טען כי מי שהמציא את המושג מינימליזם היה המלחין מייקל ניימן, שמוכר משיתוף הפעולה שלו עם הבמאי פיטר גרינאוויי. גלאס, בזמנו, אמר כי מי שטבע את המושג היה טום ג'ונסון, מלחין ומבקר מוזיקה של הווילג' וויס, "ולעולם לא אסלח לו על זה. קצת לפני שעזב את הווילג' הוא כתב מאמר אחר, ובו טען שטעה, ושזה לא היה מינימליזם".

כשאני שואל את גלאס אם הוא מינימליסט, הוא מגיב באי נוחות בולטת, למרות כל השנים שעברו. "לא בעשרים השנה האחרונות. התקופה שאנשים קוראים לה מינימליזם נמשכה אצלי בעצם בין 65' ל-75'. אחרי זה התחלתי לעבוד כמעט באופן ייחודי בבתי אופרה ועם להקות בלט, כך שהכיוון האסתטי שונה לחלוטין. בוא ננסח את זה ככה: לו היית אומר למישהו שהוא עומד לשמוע בלט מינימליסטי והיית משמיע לו את 'גיבורים', לא היה לו מושג על מה אתה מדבר".

למעשה המוזיקה שלך מעולם לא הייתה מינימליסטית.

"אני מסכים איתך, אבל אני לא יכול להיאבק בזה. מה אני יכול לעשות? לוותר על המלחמה הזו; אבל בכל מקרה אסור לקרוא ככה לעבודה החדשה, כי זה מאוד מטעה. אני מאמין שכשאנחנו מנסים לתאר לאנשים את המוזיקה, אסור לנו להטעות אותם".

היית מכנה אותה רומנטית, במובן מסוים?

"מה שאני אומר זה שבאופן בסיסי היא מוזיקה תיאטרלית. אני לא משתמש במונחים אחרים, כי 90 אחוזים ממה שאני עושה זה אופרה או ריקוד או תיאטרון, וקולנוע מדי פעם, כך שזו מוזיקה שמתייחסת ספציפית לנושא מסוים, וזה מעניק לה איכות מיוחדת. השאלה אם המוזיקה טונאלית או לא אינה חשובה כמו השימוש שנעשה בה".

נראה שהמוזיקה שלך ממש דורשת שיחברו לה תנועה.

"אפשר לחשוב ככה, כי ככה היא נוצרה. לדוגמה, את 'סטיאגראהא' (אופרה של גלאס משנת 85') עדיף ככל הנראה לראות בגרסה בימתית. הסיבה שאני מזכיר דווקא את היצירה הזו היא שמחר בערב אנחנו מעלים גרסה קונצרטנטית שלה בלונדון. מובן שאנשים מצפים לשמוע את המוזיקה, אבל מבחינתי רק כשהיא מלווה בהתרחשות בימתית אתה מבין על מה היא".

יום אחד, בדרך הביתה, שמעתי את סימפוניית Low באוזניות. מזג האוויר היה סוער, והמוזיקה השתלבה כל כך יפה עם העצים המתנועעים והגשם, שלא נכנסתי הביתה עד שהסימפוניה נגמרה; נראה כאילו היא נכתבה כפסקול למזג האוויר הזה.

"את Low אמנם לא כתבתי מתוך מחשבה על מראות ספציפיים, אבל דרך הכתיבה שלי עוצבה במידה רבה על ידי מראות, כך שגם אנשים נוטים לחשוב בדרך הזו על המוזיקה שלי. זה יהיה הוגן להגיד שזה מאפיין את המוזיקה שלי".

וגם הנגישות שלה. היא רבה מזו של מלחינים "מודרניים" אחרים, בריו נניח, או אפילו רייך.

"ביצירות של סוף המאה ה-19 ושל המאה ה-20 תמיד הייתה צורה כזו או אחרת של מוזיקה שהייתה קלה יותר לשמיעה. אני חושב ששלי מתאימה לקטגוריה הזו. באופן מאוד מודע, המטרה שלה היא לתפקד בחברה באופן ברור. היא לא אבסטרקטית. נראה לי שזו לא שאלה של אידיאליזם. מוזיקה יכולה להיות מאוד אידיאליסטית, עם מטרות וכוונות משלה, ועדיין לדבר אל הקהל בצורה ישירה. אני חושב שבתחילת המאה ה-20 ובאמצעה, רבים מהמלחינים ומהקהל חשבו שאם עבודות נגישות, זה מקלקל איכשהו את הטוהר שלהן. הדעה שלי שונה. אני חושב שכאמנים אנחנו מתפקדים ותורמים ולוקחים חלק בעולם שאנו חיים בו, ולא נראה לי שיש בזה פסול".

מה היה הרעיון מאחורי הפיכת Low ו"גיבורים" לסימפוניות?

"הכרתי את העבודות המקוריות בשנות ה-70, התקופה שבה הכרתי גם את דייויד ואת בריאן. בתחום המוזיקה הפופולרית הבידורית הם היו אקספרימנטליסטים אמתיים. הם ניסו לשבור את הנוסחאות. פרנק זאפה, קראפטוורק וטנג'רין דרים היו מהמעטים שעשו את זה, שהרי מוזיקה בידורית היא בעיקרה עיצוב מוצר למכירה, כמו שאנחנו יודעים. היושרה והשאפתנות של בואי ושל אינו דיברו אליי. אהבתי את המוזיקה וחשבתי שיש בה איכות אמתית, וידעתי שיום יבוא ואעשה איתה משהו, כמו שרחמנינוב עשה עם פגניני ובראהמס עם היידן – להטביע את חותמך על מוזיקה שאתה אוהב. נוסף על כך, חשתי שאני יכול לעשות עם העבודה הזו משהו שהם לא יכלו לעשות, בכיוון התזמור ופיתוח הרעיונות; לתרום משלי ולקחת את המוזיקה שיצרו דרגה אחת הלאה. דיברתי עם דייויד והוא אהב את הרעיון. במקרה של 'גיבורים' זה הסתבך במידה מסוימת, כי טוויילה דיברה משלב מוקדם על זה שהיא רוצה לעשות מזה בלט, כך שהייתי צריך לעצב את היצירה כך שהיא תעבוד כריקוד".

אז אילו היא לא הייתה מתערבת, זה היה עשוי להתפתח באופן שונה?

"ככה אני חושב. אולי לא היו שישה פרקים, אלא רק ארבעה או חמישה. פורמט השישה פרקים לא נפוץ בסימפוניות, אבל מבחינה פרקטית הרקדנים מעדיפים שכל פרק יימשך שש או שבע דקות, כך שזה לא יעייף אותם מדי. ידעתי גם שזה ינעל את התוכנית של טוויילה, כך שרציתי שזה יהיה פינאלה כזה. אם לא הייתי עושה את זה איתה, ככל הנראה הפרק האחרון היה איטי יותר, כמו ב-Low. לסימפוניות השנייה והשלישית, שאותן כתבתי אחרי Low, היו פרקים אחרונים מהירים, אז חשבתי שאת זו, הרביעית, אעשה עם פרק מסיים איטי, אבל אחרי שדיברתי עם טוויילה נטיתי לשלב מבנה סימפוני עם משהו שישרת טוב את להקת המחול".

כשאתה קורא לזה סימפוניה, זה מגביל אותך, בייחוד במקרה זה, כי יש לך את הסולמות המקוריים של השירים.

"בדיוק. כשמלחין כותב סימפוניה, או אומר שזו סימפוניה, באיזה מקום במוחו הוא זוכר את ההיסטוריה והמסורת המתחייבות. יכולתי לקרוא לזה בלט, אבל למעשה התכוונתי שבמונחים של התזמור, המבנה הכללי והכוונה של היצירה התוצאה תהיה כזו, שאפשר יהיה לחשוב עליה במסגרת המסורת הסימפונית".

הפרק הראשון, "גיבורים", אינו מבוסס על השיר הנושא אותו שם.

"לדעתי כן, אבל הוא עבר כל כך הרבה שינויים, שבקושי יכולים לזהות אותו. לקחתי את המלודיה המקורית, אבל כשדיוויד שר אותה לא ברור מה התווים – הוא מדקלם את המלים, לא שר בצורה מכווננת. אז הגעתי למה שחשבתי שעשויה הייתה להיות המלודיה, ואז הוספתי הרמוניה חדשה, וכשגמרתי, זה היה משהו שונה לחלוטין. מלחין צעיר מלונדון, אייפקס טווין, עשה ניסוי מעניין – הוא לקח את הרצועה הסימפונית שלי, והלביש עליה את השירה המקורית של דיוויד, וזה עבד. האינסטינקט שלי אמר שהייתי קרוב למקור יותר ממה שאנשים חושבים. בפרקים האחרים אתה יכול לשמוע בלי בעיה את המקור, אפילו ב-'וי2 שניידר', שיש בו רק פרגמנט קטן מהמקור. אז בוא נאמר שהגישה שלי לחומר הייתה חופשית למדי. בחלק מהמקרים נשארתי קרוב אליו, ובמקומות אחרים אפילו הגעתי לנקודה שבה אנשים אולי לא יזהו את השיר".

הפרק הראשון מאגד את האווירה הכללית של כל התקליט של בואי.

"תודה. אתה מאזין רגיש – זה היה הרעיון ההתחלתי. לגביי, ההפתעה הייתה 'עבדולמג'יד', שכפי שאתה יודע לא נכלל בתקליט המקורי אלא בקטעי הבונוס שצורפו לדיסקים, והכרתי אותו רק לאחרונה. אני חושב שזה אחד מהקטעים הליריים והנהירים שדיוויד ואינו עשו".

אם כבר דיברנו על אייפקס טווין, אתה אוהב את המוזיקה האלקטרונית החדשה?

"אני אוהב אותם והם אותי. לא מזמן, אחד מהדי-ג'יי הצעירים מלונדון הגיע לניו יורק ועשה מיקס חי לקונצרט שלי. אני מאוד מתעניין במלחינים צעירים ואוהב את הרעיונות שלהם. בקונצרט שיתקיים מחר בלונדון יהיו רבים מהם, שלאו דווקא באו מקונסרבטוריונים, אלא עובדים על צורות אלקטרוניות חדשות של מוזיקה".

תהיה סימפוניית "תחנה לתחנה"?

(צוחק) "לא, לא. אנחנו מדברים על 'דייר' (Lodger), כי הוא היה החלק האחרון בטרילוגיה המקורית, אבל זה ייקח עוד כמה שנים*. דייויד רוצה שאני אעשה את זה".

 

ארז אשרוב, 1997

 

* הבכורה של סימפוניית דייר התקיימה 22 שנים מאוחר יותר, ביום השנה השלישי למותו של בואי

מודעות פרסומת

אי שם

בשיר הממזרי הזה יש שלושה יצורים לא ממש אנושיים.

הראשון הוא המספר, ש"כל ערב, בסביבות שמונה וחצי-תשע, מעניק את מלוא תשומת הלב לחברה מאוד טובה שלי. היא קוודרופונית, יש לה יותר ערוצים, כל כך הולוגרמית, הו, טי-וי-סי-15 שלי".

האיש סוגד למכשיר, ואז עושה את הטעות ו"הבאתי את הבובה שלי הביתה, היא ישבה עגמומית, ראתה את טי-וי-סי-15 שלי ונעלמה – היא זחלה פנימה, ישר לתוך טי-וי-סי-15 ההולוגרמית שלי, השטנית."

[השנה היא 1976, וטלוויזיה בולעת נקבה שש שנים לפני שזה קורה ב"פולטרגייסט", ושנה לפני שהשטן בולע את הבימבו של זאפה ב"ציצי ובירה".]

עד כאן הייתה לנו נטייה טבעית לחשוב שהמספר והחברה שלו אנושיים, אבל עכשיו זה מתערער: "מדי ערב אני יושב ומפציר, 'שלחי אליי בחזרה את בובת מבחן החלום שלי, היא המאפיין העיקרי שלי'"; החברה היא בובת מבחן חלום, על משקל בובת מבחן ריסוק, אולי נרכשה באותה חנות ממנה הגיעה הטלוויזיה, והמספר עצמו הוא סוג של גאדג'ט, עם "מאפיינים" (תכונה תהיה מילה אנושית מדי); היא מכונה-אדם, הוא אדם-מכונה.

והמכונה מתבוננת במתרחש: "טי-וי-סי-15 מחזירה לי מבט מבלי למצמץ, כל כך הולוגרמית, יום יבוא ואצלול לתוך נתיב הקשת הזה… הבובה שלי נמצאת איפשהו בפנים, הרייטינג של האהבה מרקיע שחקים… שינוי/שידור."

ב-76' עוד לא היה ווקמן, המסכים היו קעורים, הטלפונים היו קשורים לקיר, אבל בואי היה מספיק נבון לתאר את מצבנו בעוד עשור, בליווי מוזיקלי אופורי שמתעלם מהמציאות משום שכבר צלל אל תוך נתיב הקשת.

א"א

ביום הביצוע

נניח שמופע המחווה של הביביסי לדייויד בואי היה מתקיים בדיוק כפי שהתקיים – עם התזמורת, העיבודים, הקהל, האולם, הכול, רק בהבדל אחד: במקום מגוון הזמרים והזמרות, היה רק זמר אחד: בואי.

אין שום ספק שהתוצאה הייתה מהפנטת. מושלמת. בואי היה משתלט על כל אחד ואחד מהשירים והעיבודים, ומעניק להם גרסה דפיניטיבית.

אין לאיש מאתנו ספק בכך, נכון?

כי בואי, כמו ז'אק ברל לפניו – ובאופן דומה אך שונה זה היה נכון גם לגבי אלביס – היה זמר שאחרי שביצע שיר, כמעט אף אחד אחר לא יכול היה לבצע את אותו השיר ולהתעלות עליו (הכישלונות היחידים שלו היו ביצועי שירים של ברל…). מפני שכשבואי ביצע השתלטות עוינת על שיר, זה היה סופני. ראו מקרה פין-אפס, ללא ספק תקליט גרסאות הכיסוי המוצלח אי פעם. שלא לדבר על "קקטוס" של הפיקסיז, או "פבלו פיקסו" של מודרן לאברז, וכמובן כמובן "פראית הרוח", שבואי נסך עליו גרסה שלא מהעולם הזה.

לכן, כשבאים לדבר על ערב המחווה של הבי-בי-סי, צריכים לקחת בחשבון שהנחת היסוד תמיד הייתה שהערב יכלול שלל פספוסים. זה חלק מהעניין. לא רק חלק מהעניין, אלא דווקא החלק המעניין – כי כשאתה מעמת את הביצוע החדש מול זה המקורי, נוצרות כמה תובנות חדשות.

כמו נניח התיאטרליות הווקלית של בואי, היכולת שלו להחליף דמויות ומנעדים תוך כדי שיר אחד, הגמישות הזאת שהדוגמה המקבילה היחידה לה היא כנראה קתי ברבריאן, שבמקרים לא מעטים לאחר מותה הושרו יצירות שביצעה בחייה על ידי כמה זמרות, כי אף אחת לא הצליחה לספק את מלוא הגוונים הדרושים.

משום כך, הערב של הביביסי הוא נקודת ייחוס. קו משווה כזה שמניח לך להרהר על הביצוע המקורי.

אז היו שם הרבה אמנים שאינם קוטלי קנים בשום קנה מידה, ועדיין נכשלו קשות. כמו פול ביוקנן. כמו אמנדה פאלמר, שעם כל קולה השרירי ואולי דווקא בגללו לא הצליחה לשחזר את הרגש הנדרש. כמו מארק אלמונד הנהדר על פי רוב (שביצע את ברל בעבר), שמתקבל מלאכותי. או ניל הנון הנהדר בפני עצמו, שנראה כמו מישהו שנקלע לסיטואציה שהיה מעדיף להימנע ממנה.

ג'ון קייל סיפח את בואי בהצלחה לשפתו עם "ולנטיין", אבל חשף את מגבלותיו, כולל אלה המצטברות עם השנים. קייל אמן אהוב במיוחד, מוצלח וייחודי, שמוגדר על ידי המגבלות שלו. בואי הוגדר על ידי חוסר המוגבלויות שלו.

וכול זה בסדר. כי אלה הרהורים פילוסופיים על המקור.

וגם אם אין תירוץ להנחיה העצית, היא חלק מהעניין. חלק מהפספוס. כי בואי לא היה עושה את זה ככה, לא היה מעלה ערב מעונב שמפחד מעצמו; פאק, אפילו פאלמר לא ניבלה את הפה.

אבל התזמורים.

והשירה של הקהל בסוף…

אלא מה, השיא של הערב הגיע (עוד פשלה של ההפקה) כבר אחרי חצי שעה: הביצוע הפראי של אנה קלוי ל"ליידי גרינינג סול", כולל עווית פה א-לה-בואי. אם הביצוע הזה לא מעיף לכם את הפיטם מהאתרוג, חפשו בבהילות מישהו עם דפיברילטור.

David Bowie is alive and well and living in our souls

א"א

 

נ.ב. "בלקסטאר" הוא מנוחת אחר הצהריים של הפאון של בואי.

מסע פנטסטי

החודש הראשון בעידן פוסט-בואי; הרהורים בסדר כרונולוגי הפוך

הקליפ הזה מפעים ומרתק אותי בכול פעם מחדש.
קודם הטקסט: יש פה את אנני ואת ג'ו/ג'ון, שהוא כנראה בחור מסיבי, אולי אפילו אלים. ויש את המספר, שיכול להיות שהוא גבר או אישה, גיי או סטרייט, הפלוני שרקד עם אנני, ועכשיו מאוים על ידי ג'ון.
ואולי אנני היא ששרה. ואולי אנני היא גבר.
אם זה לא היה מספיק אמביוולנטי, בא הקליפ והפך את השיר לביתן מראות.
בואי מבריק בשפת הגוף ובמימיקה שלו, ויוצר דמות (נשית) זולה ונוגעת ללב. ועל רקע העדינות הנשית שלו יש התפרעות מוזיקלית מצ'ואיסטית של הנגנים הקשוחים, הרוקיסטים, המאיימים, ואת מופע הבלהות של לינדסי קמפ. הניגוד בין השבריריות שלו (שיש בה גם תוקפנות, כמו בכניסה המתריסה שלו, או בדרישה "גע בי!") לבין הפראות של השיר והמוזיקאים, פשוט מבריק.
מי שניגן בגיטרה ולא מופיע בקליפ הוא לו ריד.
הקליפ והסינגל הועלמו בזמנו מהמסך ומהרדיו במקומות מסויימים. אין פלא: אם זה גורם לכם לנוע באי נוחות, תחשבו מה זה עשה לאנשים לפני 43 שנים. 44…

אחת היכולות הכי מופלאות של בואי הייתה בהגשה: הוא שר/שיחק באופן מושלם.
היכולות המוזיקליות והדרמטיות שלו התמזגו, והמיזוג הזה היה אחד מהדברים שעשו אותו כל כך מופלא.
זה עבד נהדר עם החומרים שלו (התקליט האחרון מהווה דוגמה מושלמת, ואם בא לכן/ם לחתור אחורה, נסו את "דבר מתוק" ואת "ג'ון, אני רק רוקד", לצורך העניין), אבל גם בפלא הקטן והקצר הזה של ברכט.
"אפילו אחרי שרחמו האפל של כדור הארץ עטף את בעל הנרקב, השמיים עדיין נמצאו מעליו, שקטים וחיוורים, עירומים, צעירים, מופלאים לאין שיעור, כמו שבעל אהב אותם כשחי בקרבנו".

כריס ברדן היה אמן מיצג ומיצב אמריקאי שבין השאר נצלב לחיפושית (המכונית, לא רינגו), נורה בזרועו, ונקשר בשק שהונח על פס ההפרדה בכביש מהיר. ביוזמתו.

הוא נפטר לפני שנה, בגיל 69.

סביר להניח שמעולם לא שמעתם עליו, אבל מאוד ייתכן שהוא מוכר לכם בכינוי שהצמיד לו בואי, "ג'ו האריה".

-ג'ו האריה הלך לבר, כמה משקאות על חשבון הבית והוא הפך להיות חוזה עתידות, הוא אמר, "אני אגלה לך מי אתה אם תמסמר אותי למכונית שלי". ג'ו האריה עשוי ברזל.

איזו פתיחה ביזארית ומבריקה לתקליט.
בואי, ויסקונטי ואינו לא מזמינים אותך למסיבה, אלא פשוט דוחפים אותך פנימה לתוך משהו שכבר התחיל.
האגרסיה של דניס דייויס על התופים והבס הכבד של ג'ורג' מאריי מעלים על הדעת את "סו" מבלקסטאר, כך שאפשר לתהות אם סו היווה סוג של שיבה למחוזות הדראם אנד בייס, או ש"מהירות החיים" הוא מבשר מאוד מוקדם של הדראם אנד בייס.
הגישה פאנקיסטית, משהו בסינתוז מעלה על הדעת את ג'ורג'יו מורודר ששנה אחרי זה ישגר את "אקספרס של חצות", והעובדה שהנעימה הפכה לסוג של להיט ושהתקליט כולו הצליח במצעדים מפתיעה למדי, כי הכול פה על העוקם, קליט אבל מוזר לחלוטין.
זיקית מושלמת: אוונגרד שמסווה את עצמו כסוכריית פופ, ואז יונק אותך לתוכו בהצלפת לשונו המהירה ומשתלט עליך לחלוטין.
טוב… אולי הרחקתי לכת עם האנלוגיה.

ויש את השיר הזה, שמכול התקליט ההשפעה הפסיכולוגית שלו עליי הכי חזקה, וזה הישג מרשים בתקליט ששני השירים שנועלים אותו שוברים את הלב ועצובים אולי אפילו יותר מ"איפה אנחנו עכשיו".
יש בו משהו שגם חודר ללב, גם מבהיל, גם ממריא.
המספר הוא מעין ווצק, טיפוס נאיבי שאהובתו עזבה אותו לטובת מישהו אחר. במילים בודדות של עלילה קרועה בואי מצליח להעביר סיפור שלם על אהבה ונאמנות עיוורת, ועל הטירוף והרצח הנלווים לשברון הלב. המוזיקה מעבירה באופן מופלא את הלך הרוח.
כל זה מתלבש לי היטב גם על הקצב והקוסמטיקאית המופרעת מהעונה השנייה של פארגו.

ההגשה של בואי נשגבת, כמובן, וכשהוא שר "נגעתי בפנייך" הייאוש מחלחל עמוק.

ססססוּ… התקבלתי לעבודה, נקנה את הבית, תצטרכי לנוח, אבל עכשיו נסתדר.
סו – צלצלו מהמעבדה; הצילום בסדר. הבאתי אותך הביתה. היי – אמרתי "בית"!

סו, דחפתי אותך אל מתחת לעשב, אמונה אינסופית במעשים חסרי תקווה.
נישקתי את פנייך… נגעתי בפנייך… היי שלום, סו.

אחד הדברים המפעימים בתקליט המפעים בלקסטאר, זה שעל כל שבע רצועותיו המפעימות, בין אם הן אגרסיביות או מלטפות בכפפת אבירים, פרושה יריעת קטיפה שחורה.

ויסקונטי ובואי נוסעים במכונית עשירת-צילינדרים (אני לא מבין בזה דבר), חייתית, שנוהמת ברכות. הם יכולים לזנק לפניך ברמזור, לעקוף אותך בקלות, אבל מעדיפים לשייט באלגנטיות בנופים ערפיליים, עוצרי נשימה, מופשטים. הסקסופון נוהם, משווע, זועם, אבל במתינות בריטית.

אפשר לנחש שללא הרסן הזה, התוצאה הייתה דומה בהרבה לפניקה בדטרויט, שהגיבור שלו נוסע בוואן מונע-דיזל ולא במכונית יוקרה. הפניקה מורגשת היטב בהזדעקות הזמרות, ב"אה-אה-אה-אההה" המתנשף שלהן, באפקט הדופלר שהן יוצרות (1:12), בקו המלודי שמזכיר סירנה (0:40), במצילות הנחבטות, בקונגס השבטיים, בקדחתנות הרפטטיבית, בשיא ששואב מעולם הג'ז החופשי. קל לדמיין המונים מפגינים, מכוניות בוערות, ביזה.

בואי טען שהשיר נולד כשחבר ותיק מבית הספר בברומלי ניגש אליו אחרי הופעה בלוס אנג'לס, וסיפר שהפך להיות סוחר סמים מצליח בדרום אמריקה. מכאן כנראה הדמיון לצ'ה גווארה, ואולי גם האזכור של בית הספר.

1987. בואי רקח פה שילוב ביזארי של פופ מלוטש עם צליל מאוד ניו יורקי, ביגוד ותספורות שגם הם מאוד אופייניים לשנות השמונים (אויה), וטקסט צ'רנובילי.
התוצאה היא קליפ מאוד אלים, גם אם א-לה-סיפור-הפרברים ובחותלות, שמתחיל במהלומות על המצלמה ונגמר כשבואי מונח על ערימת גוויות.

גם פה יש עיוור. ויש נעליים אדומות. ויש את פיטר פרמפטון שאמנם ניגן בתקליט, אבל פה רק עושה כאילו על רקע סולו שאינו שלו אלא של סיד מקגיניס. ויש את בואי, שזז כל כך יפה.
ברצועה השביעית בתקליט, "כוכב זורח", מתארח מיקי רורק, אבל אני לא ממליץ; Never Let Me Down הוא התקליט הגרוע ביותר ברזומה של בואי, באופן גורף, והוא קשה להאזנה.

תמצית המילים:
מעולם לא הפלגתי, לא אקרא תיגר על ענק, לא אוכל להתמודד עם הכנסייה.
הזמן יזחל עד שהמאה ה-21 תפסיד/הפסד המאה ה-21.

הכרתי עובד ממשלה שהיה עיוור כירח. הוא ראה את השמש בלילה. הוא לקח טייס-על והכריח אותו לטוס דרך חור עד שנעשה ממש זקן. הוא מעולם לא נחת; הוא פשוט טס עד שהתפקע.

הזמן יזחל עד שהפיות שלנו יתייבשו, עד שכפות רגלינו יקטנו, עד שהזנבות שלנו ינשרו, עד שהמאה ה-21 תפסיד.

ראיתי נחל שחור משחור שורץ דגים לבני עיניים, ואיש טובע נטול עיניים. הרגשתי רוח חמה שהמיסה מתכת ופלדה. חטפתי מיגרנה קשה שנמשכה שלוש שנים ארוכות, והגלולות שלקחתי גרמו לאצבעותיי להיעלם.

היית ילד מוכשר. הגעת לגור בעיר שלנו וראשינו הושפלו ועינינו נפלו מארובותיהן והרחובות האדימו.

למען הילד המטורף
נקריב את כל הנפשות החיות
למען הרעיון המטורלל.

יש לא מעטים ש"לֶץ דַנְס" (שמתם לב למבטא האנגלי?) לא מסתדר להם.

אבל מעבר לכך שזה תקליט פופ מושלם, עובדה שלפעמים קשה לשים אליה לב בלי פטפון, צריך לזכור שפופ רק הייתה המעטפת שבואי בחר בה למה שכתב ברגע ההוא. העטיפה שבחר לחבילה ששיגר לעולם. ומי כמוהו ידע לארוז בהתאם לאירוע.

והנה פה, נערת החרסינה נכנסת לחפש אריזת מתנה בחנות פילים.

מי היה מנחש שזה שיר (גם) על פלישה וניצול?

אם זכרוני חורג מהרגלו הנתעב ואינו מטעני, התקליט הראשון של בואי שנקשרתי אליו היה "דייר" מ-79'. הוא נחשב בטעות טראגית לגרוע בטרילוגיית ברלין, אבל תקשיבו לו היטב – בואי ואינו הקדימו פה בשנה את דייויד (ברן) ואינו של "הישאר באור" של טוקינג הדז.

"בויז" הוציא אותי מדעתי (אולי זה סימבולי שהדבר הראשון שחיבר אותי אל בואי היה שיר שבו כולם כמעט ניגנו על כלים שהם לא מיומנים בהם); "מוב און" הפך לפסקול הנדודים שמעולם לא יצאתי אליהם; "אפריקן נייט פלייט" היה אתגר זריזות לשון; "מסע פנטסטי" הוא אתגר נשימה; "רפטישן" תקע פתאום סיפור על בעל אלים; התקליט הזה נצרב בי – ב"די ג'יי" הייתה שריטה מולדת. שנים אחרי המעבר לדיסקים עדיין שמעתי את השריטה בראשי.

בגלל בואי החלטתי לעבור מחצוצרה לסקסופון (טוב, גם בגלל הלחיים הנפוחות של גילספי): הוא נראה כל כך טוב עם הסקסופון ב"פין אפס", וגם הוציא יופי של צליל מהאלט. אני מניח שבמידה מסויימת ניתן להאשים אותו גם באהבת הג'ז שלי.

האנקי דורי היה קסם לא מפוענח.
לואו היה הצבע האפור של חורפי נעוריי.
האיש שמכר את העולם היה פסקול השיבות הליליות הקודרות שלי הביתה.
סקרי מפלצות גרם לי לפתח חושים של פטרודקטיל. ולפתח פרנויה.
וספייס… וזיגי… ואלאדין… אין מקום לסכם 14 תקליטים ואין גם איך – אלה רגשות; צלילים שעיצבו את המוח שלי כפי שהוא היום, דלק לכיבוי האש.

ואחרי "לטס דנס" היינו בטוחים שזהו. שבואי היה קורבן של שנות השמונים כמו רבים וגדולים אחרים. רק שעיון מחודש מגלה ש"הלילה" תקליט נהדר למרות הכול, ש"טין משין" היו הברקה, ובכלל, ב-95' הוא הוכיח שמשהו פעוט כמו עשור שנראה כמו עידן קרח תרבותי לא יוכל לו, והוציא עוד כמה דיסקים מבריקים ("שעות"… שמתם לב כמה הוא גאוני?).

וב-2003 חשבנו שזהו. אבל ב-2013 הוא הנחית את "היום הבא" המופתי, ולפני כמה ימים את "בלקסטאר" שעוד לא היה מספיק זמן לעכל את מלוא מורכבותו, שעכשיו [הקטע הנוכחי נכתב ב-12 בינואר] נוסף לה ממד חדש.

איש מעולם לא השכיל לתכנן לעצמו מסיבת פרידה כזאת ולהתקין מתנת פרידה כזאת למוקיריו. זאת הייתה הפעם האחרונה בתולדות המוזיקה ששמעתם כזה באז לקראת הוצאת תקליט, והפעם האחרונה שהפיד שלכם וכול אתרי החדשות וכול תחנות הרדיו גילו כזאת אחדות מוזיקלית.

2016, ונדמה שזהו. אבל אני לגמרי לא בטוח. לזרוס, אחרי הכול, שב לחיים ארבעה ימים אחרי מותו.

זה היה מסע מופלא. וכן הזדקנו.

א"א

BowieSax

2016

DBBS_bits

First it drew the final curtain on the Golden Lyre

Just to let them know that no one nowhere's secure

There will be no survivors, there will be no outlier

The Manhattan chase is a hunt, a killing force de tour

*

It's a Bermuda Triangle of youth

It's a black hole of all that's holy

Tis a deprivation of talent'

The leg of the duck that was taken from Molly

*

The air will be sucked, the water will thicken

It landed to leave us with nothing but dust

It came here to pluck all our feathery chickens

The new year that threatens to be their last

*

The stars stay in tonight, sheltered, shaking, thin of skin

Trying to escape the vengeance of malignant 2016

*

Each and every day inject their poisons

Every month's designed to be a common grave

Minutes tick away with their shiny sharp tridents

Hours devour what the weeks used to crave

*

It's a rock'n'roll genocide, have no doubt

It's here like he told us; the dogs came to bite

Not five years, just one for this mythical bout

They put on their red shoes, and grip the ropes tight

*

They are down on their knees as the clouds are closing in

They use Bulgarian umbrellas to keep away the acid rain

They feel the pull and suction of Time's disastrous machine

It's a cold war on the human heart, a doomsday of disdain

*

The stars stay in tonight, sheltered, shaking, thin of skin

Trying to escape the vengeance of malignant 2016

*

The void, the void – it's filling up this world

EA

אדיוס אדידוס!

"כסף עולה לגן עדן הכסף, גופות יורדות לגיהינום הגופות" – דייויד בואי

"היקום הוא במה שאנחנו חוצים, תכסיס סהרורי של המוח והלב" – פיטר המיל

 

מדענים מצאו חיזוקים לתיאוריה לפיה היקום שלנו הוא למעשה השתקפות של היקום האמיתי, הולוגרמה, סימולציה.

אם זה נכון, אולי זה מסביר תופעות קלושות, תמוהות ולא טבעיות כמו העובדה שכדורגלנים מרוויחים יותר ממני, שלאדם סנדלר יש קריירה, ושסקרלט יוהנסון מפרסמת מכונה שעושה פלוצים: זה באמת לא טבעי, משום שהיקום והמצב האנושי הם בסך הכול "יקום" ו"מצב" "אנושי".

תבינו: אנחנו קובץ אימג', כונן חיצוני, גיבוי. תכנית חלופית. לא יותר מזה. וכשביקום האמיתי מריצים תוכנה לאיחוי הדיסק או לתיקון סקטורים פגומים, אצלנו קורים דברים כמו מלחמות, רעידות אדמה, צונאמי, מע"מ, גיא פינס, או פלוץ של סקרלט יוהנסון.

דז'ה וי? פשוט השתקפות מהיקום האמיתי. גליץ'.

קיץ ישראלי? דחיסת נתונים. דחיסת נתינים.

"מה אם כל מה שאנחנו רואים וכול מה שאנחנו נראים אינו אלא חלום בתוך חלום?" שאל אדגר אלן פו. אילו היה חי בימינו, היה ממשיך: חלום בתוך חלום בתוך דיסק חיצוני שבסך הכול מגבה יקום אמיתי יותר, שככול הידוע לנו (ולא ידוע לנו כלום) גם הוא עצמו עשוי להיות כונן גיבוי; תכנית ב' מהחלל החיצון.

החיים שלנו, גבירותיי ורבותיי, אינם אלא אדידוס: חיקוי זול שמין הסתם יוצר בסין האמתית. אמנם יש שלושה פסים, זה די דומה לאדידס רום, אבל זה רק אדידוס.

אדיוס ותודה על ה"דגים".

א"א

 

 

דהוי ומחויט

את הקליפ הזה, משנת 1999, כמעט איש אינו מכיר, מסיבות ברורות.

הראשונה היא שהוא נגנז; בואי לא היה מרוצה מהתוצאה. במקור היו בקליפ ארבע בובות שהוכנו בסדנה של ג'ים הנסון, ושעל פי הדיווחים עלו 7,000 ליש"ט כל אחת.

הבובות נעשו בדמות אלטר-אגי ישנים של בואי: זיגי, האיש שמכר את העולם, הדוכס, והליצן של "מפלצות מפחידות", והן תקפו את בואי האמיתי, אלא שאחרי הצילומים התגלה שהבובות "נראו כמו בובות", לשון בואי, ולא השיגו את האפקט החולני והמאיים הנדרש. בנוסף נשכר לקליפ שחקן קנדי בשם צ'ד ריצ'רדסון, שחיקה היטב את בואי וגילם גרסה צעירה יותר שלו, כך שבסופו של דבר נראו על המסך שישה בואי מתקופות שונות, מה שהלם היטב את צילומי העטיפה של "שעות" המופלא, ממנו לקוח השיר, שבכלל היה אמור להיות קטע אינסטרומנטלי ב"יוליסס" של ריבז גברלז.

הסיבה השנייה היא שהקליפ הזה אינו (אזהרת לאקאן) "הקליפ", אלא שחזור שלו, כך שאין פה את הבובות ואת השחקן הקנדי.

וכול זה תואם באופן מענג את המסר של השיר: "אל תפתחו ציפיות – כל הדברים היפים הולכים קיבינימט".

א"א

db_lil_puppets_bnet_1000sq_zpsb78b02a9

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: