נכון שיש לו לטיגרן המסיאן נטייה להתייפייפות וכמה אסתטיקות אי-סי-אמיות שאותי עשויות להטריד, אבל הקשיבו לטור-דה-פורס הזה שנקרא "הרשת" (10:04).
בתור התחלה חשבתי שעם הדיוק הזה הוא יכולה היה להיות חבר באנסמבל של סטיב רייך, ונראה שאני לא הייתי היחיד שנתקף באסוציאציה הזאת. אחר כך עלה על דעתי ששינויי הדינמיקה והמעברים מאגרסיה להנעמה מזכירים ארמני אחר, סרג' טנקיאן, מסיסטם אוף א דאון. עשרים שנים מפרידות ביניהם, אז ייתכנו השפעות. מצד שני, אולי זה קטע ארמני, אין (לי) לדעת. בין ההשפעות שהמסיאן כן מכיר בהן אפשר למצוא את המלחין הארמני הדגול אווט טרטריאן.
הדבר הבא שחשבתי עליו היה מטאליקה. כי השלישייה הפנומנלית הזאת היא גדוד קצב, מכונת ירייה, החץ של וויליאם טל ששוכפל באלפים לסרט של ז'אנג יימוּ. יש סיכוי שהמסיאן המציא את המטאל ג'ז, או הדבנגר ג'ז, או איך שיבוא לכן לקרוא לזה.
בקטע המסוים הזה, הרשת, הוא עושה מעין שוסטקוביץ', לוקח את המוזיקה הלאה, ואז עוד קצת, ומרים טיפה עוד, ומושך אותה אד אבסורדום מעבר לפסגה המשוערת, וברגע שאתה בטוח שזה נגמר הוא חושף עוד פסגה, ורק אז מניח לך לנשום, ובשלב הזה אין לך ברירה אלא לפרוץ בצחוק היסטרי של השתאות. זה מה שקרה לי, לפחות.
וויפלאש. בימוי: דמיאן צ'זל, עם מיילס טלר, ג'יי-קיי סימונס, פול רייזר. 2014
אנדרו רוצה להיות מתופף שיזכה בתהילת עולם. לצורך העניין הוא מתאמן עד זוב דם, ומתקבל לאקדמיה למוזיקה שבה מלמד מורה אגדי מטיל מורא, נוקשה כמו אבן צור במעטפת פלדה בשם פלטשר (זה השם של המורה, לא של המעטפת), שתלמידיו פוחדים ממנו כמו ממלאך המוות, אולי מפני שבכל פעם שהוא לא מרוצה מהביצועים שלהם הוא מראה להם שהוא מתאמן הרבה במכון על ידי תנועת יד מאומצת שאמורה לאותת להם להפסיק לנגן.
פלטשר רוצה שהתלמידים שלו יהיו מושלמים. וזה רק בתור התחלה: אחרי שהם מגיעים לשלמות, הוא רוצה שהם יעשו מאמץ נוסף. טוב, אפשר להבין – מוטיבציה היא לא מילה גסה. "הומו", לעומת זאת, היא כן מילה גסה, לפחות לדעתו של פלטשר, שמרבה להאשים את תלמידיו בהומואיות על גווניה. כי פלטשר הוא גבר-גבר, והוא לא סובל רכרוכיים, והוא מקלל וסוטר לתלמידיו בכל הזדמנות, ובכלל נוצר הרושם שהוא ניסה לפני זה אודישן ל"פול מטאל ג'קט", ולא התקבל בגלל מידה בלתי נסלחת של רוך.
פלטשר הוא דמות לא אמינה, ובנאדם שלא היה נשאר יומיים בבית ספר מודרני מכובד. מעבר לזה הוא רחוק מלהיות מאיים באמת, והגידופים שלו כל כך לא ססגוניים שזה מביך. ג'יי-קיי סימונס הוא שחקן אופי נהדר, אבל הוא לא מסוגל להחזיק סרט שלם על הכתפיים, במיוחד לא כשמדובר בתמהיל משונה כמו זה שלפנינו, קוקטייל ביזארי של פול מטאל ג'קט ו"פלאשדנס"; התת-מודע של הבמאי/תסריטאי עבד שעות נוספות כשהחליט לקרוא לסרט וויפלאש: המצילה שדם ויזע מנתרים ממנה, רק מדגישה את הקרבה לריקוד המיוזע ההוא משנות השמונים.
את המתופף הצעיר מגלם מיילס טלר, שנראה כמו אלביס מצולק ללא כריזמה. הסיפור שלו חסר כל נפח. נכון שהוא מתאמץ, המורה שלו מאמלל אותו, אביו לא מעריך אותו, והוא עצמו יהיר כמו שרק מוזיקאי צעיר מסוגל להיות. אבל מבחינת הצופה הוא כמעט נטול אישיות.
את אביו מגלם פול רייזר, בתפקיד תמוה ודליל. וכשעל שלושת הדמויות הקלושות האלה ניצב הסרט כולו, אין פלא שהוא לא עובד, ולמרות שזכה בשלל ביקורות טובות והמוני זרי דפנה מעטרים את הפוסטר שלו (כי אין להכחיש – הסרט הזה הוא סקיצה מעולה לסרט), הוא קורס.
אבל רגע… יש את המוזיקה! זאת הדמות הרביעית, אולי הכוכבת האמתית של הסרט, ולכאורה הייתי אמור להתמוגג: ג'ז, ביג בנד, אקדמיה למוזיקה, כלי נשיפה. אבל גם זה לא עובד. הבימוי המאולץ מוציא את הסווינג מהג'ז, לא מצליח להלהיב, נוקשה ולא סוחף, ובסוף אתה רק תוהה מה טוב במורה שדוחק אותך אל הקצה בלי להעניק לך כלים להגיע למקומות אליהם הוא רוצה שתגיע.
אותי, אישית, זה גם הותיר מעט טראומתי: אם אשמע עוד אנקדוטה אחת על צ'רלי פרקר, אני ארצח מישהו.
קדימה, תעזו להגיד לי צ'רלי פרקר עוד פעם אחת. אני מתרה בכם!
שלום, כאן ארז אשרוב, העורך המדעי הראשי של מגזין הגזענים הרגזנים אוכלי נקניקיות המרגז חובבי הגורגונזולה מוונצואלה, סניף חצור הגלילית. היום נדבר על גז. מדעית, גז הינו חומר מוצק במצבו הנוזלי המאודה שהמסה שלו משעממת. בעברית שמו של החומר הוא גז, באנגלית גס, במרוקאית גזבלנקה, בספרדית רודריגז, ובגרמנית יש דברים שלא צוחקים עליהם, יה?! ממציא הגזוז הוא הישראלי דני סנדרסון. גזים אצילים שותים משקאות מוגזים על הגזוזטרה או הגזיבו. האוויר הכי טעים לחיך בתיבול מעט גז חרדל, ואף יש הטוענים כי התחושה מזכירה אורגזמה. בישראל, עדיין לא מקובל לשלם על גז אוויר, אך במדינות בהן הוא ממוסה, אנשים נושמים מעט ובמתינות, והעניים לא נושמים כלל. זוהי מדיניות ירוקה, לפחות אם נשפוט על פי צבע פניהם של הנוקטים בה. הגז הטבעי בישראל מצוי בידי משפחת גזלן, החוצבת אותו ממעמקי האדמה וגוזרת קופון; לאדם החוצב את הגז קוראים גזמן. לגז חופשי נהוג לקרוא אוויר או דליפה, ולגז כלוא קוראים בעממית גז חממה. גז נפיץ נקרא פגז. הפגנות נהוג לפזר באמצעות גז צחוק מדמיע. טעות לחשוב כי ניתן לאחסן גז בארגזים – הגז בורח בעצבים, ומאחר שהוא עובר ממקום למקום, ייתכן מאוד שהרגע נשמתם אוויר שנשמו פעם שנוא ליבכם, או אהבתכם הנכזבת, או שניהם ביחד ברגע ארוטי שלא הייתם רוצים לחשוב עליו. אלה היו שישים ומשהו שניות על גז, בלי אף בדיחה על פלוצים. חחח… אמרתי פלוצים. עד כאן להיום, האור הגנוז, ארז אשרוב.
אתמול נרדמתי (שוב) על הספה מול קונצרט כזה או אחר, ולמזלי הרב התעוררתי קצת אחרי חמש בבוקר, כשבערוץ Muzzik הקרינו קונצרט של דיוק אלינגטון משנת 1958. המוזיקה חדרה לקרביי, כל כלי וכל תו וטריל ונגן הקסימו אותי, לכל אחד מהם הייתה איכות מופלאה, לא ארצית, אלגנטיות שכבר פסה מהעולם; יש היום נגנים עילאיים, אך איש מהם לא ניחן באלגנטיות הזאת.
ואלינגטון עצמו – איזו חשיבה מוזיקלית, איזה חן נשפך, איזה יופי הוא ייצר. ועל הבמה – פרפורמר מושלם. סירבתי להתפנות למיטה ולחזור לישון.
רק שמהר מאוד הבחנתי שבאולם יש רק לבנים, ועל הבמה רק שחורים. מדי פעם עברה המצלמה אל הקהל המנומס, המתלהב, מוחא הכפיים, הלבן, שבא ליהנות אבל אולי לא הבין עד הסוף מה קורה הלכה למעשה: קבוצה של אנשים נעלים עליהם מכמה בחינות (ופה אני חייב לבקש סליחה מבילי סטרייהורן, מסיבות שכבר יתבהרו) – לפחות המוזיקלית והמוסרית – מענגת אותם במוזיקה שמימית בארץ שעוד לא העניקה להם זכויות שוות.
בנאום מצב האומה משנת 1941, הבטיח הנשיא פרנקלין רוזוולט לעולם ארבע חירויות: חופש הדיבור וחופש האמונה, החופש ממחסור והחופש מפחד.
כל החופשים האלה עוד לא היו תקפים בימי הקונצרט הספציפי, והגיעו רק 17 שנים מאוחר יותר. האמת, גם היום עוד לא הגיעו.
אבל הבוקר הנחתי על הפטפון קונצרט של אלינגטון מ-1968 (מלודיה CTEPEO, C60 26783 007, משנת 1988, שהודפס במעצמה שרק שנה לפני זה התחילה בפרסטרויקה וכבר מותר היה לשמוע בה דג'עז). הקטע הפותח נקרא "חופש", והמילה מושמעת באמצעו בשפות רבות, כולל בעברית, עם הגייה נכונה של החי"ת. לקראת הסוף אומר אלינגטון: "לעיתים קרובות אני חושב על החופש כפי שנהנה ממנו חברי להלחנה ולעיבודים, בילי סטרייהורן, שחי על פי ארבע חירויות מוסריות: החופש משנאה, ללא כל תנאי; החופש מרחמים עצמיים; החופש מהפחד לעשות משהו שמישהו אחר עשוי להרוויח ממנו יותר ממך; חופש מסוג הגאווה שגורמת לאדם לחשוב שהוא נעלה על אחיו".
איזה יופי.
קחו את ארבע החירויות הללו ואת הארבע של רוזוולט, ויש לכם פילוסופיה מיטיבה לחיים, עם בונוס: סולו סקסופון של ג'וני הודג'ז.
א"א
ｍ（．＿．）ｍアリガト לעודד בית הלחמי
נ.ב. לדיוק אלינגטון היו שלושה קונצרטי קודש; זה השני בהם. הרוסים אמנם התחילו להשתחרר, אבל לא מספיק כדי לכתוב את המילה "קודש" על העטיפה
בילדותי, בקיבוץ מזרע, אחרי שכולם היו הולכים לנוח בצהריים אחרי החליבה והזריעה ועבודת האדמה ועמל היום, אחרי שצווחות החזירים נָדַמּוּ, בשעה שבה העולם כולו הבהב בדמדומים המשוגעים של השמש והכול רטט וזנבות הסוסים היו עצלים מכדי להעיף מעליהם את הזבובים וקלרה כבר לא קרקשה במטבח עם תזמורת סיריה והציקדות חדלו מללוות את המולת הסירים והפונטילאה הפסיקה להשיר עלעלים כמו גשם צהוב בכוכב שנחלם, הייתי מתגנב לאסם, מפנה לי שטח בין הדגנים, ובתוך ערפל האבק הזהוב החיוור, רוקד.
את שנות נעוריי המוקדמות העברתי כך, בריקוד, חף מידיעה של מחול אמיתי, רק נע לצלילי מוזיקה בדיונית בראשי שמעולם לא התנגנה ברדיו הגדול של חדר האוכל בקיבוץ. עם הזמן קראתי למחול האינטואיטיבי הזה שהמצאתי "קאקא", מחווה לעורבנים ששימשו לי השראה, בתנועות החדות של צווארם ובניעור התזזיתי של כנפיהם. "קאא" הם היו קוראים, "קאא-קאאא", אבל שלא כמו העורב של אדגר אלן פו, על סף דלתי או יותר נכון על סף ממגורתי לא עמד בעל כנף אלא אחד מילדי הקיבוץ, שהיה מתבונן בי שעות, עד שאמו הייתה גוררת אותו משם, ותמיד על שפתיה אותו משפט:
קרלה בליי היא מלחינת הג'ז הטובה ביותר שפועלת כיום, ואחת הטובות (כלומר הטובים) בהיסטוריה של הג'ז בכלל. מונק, אלינגטון, מינגוס, בליי, גילספי, נמצאים כולם באותה פסגה.
יש הסבורים שהיא כותבת קולאז'ים מוזיקליים. שזאת ה"טכניקה" שלה. יש בזה מן האמת, אבל יותר מכך יש בזה חוסר הקשבה; ביצירות היותר סבוכות שלה עשויים לחשוב בהתחלה שעולמות מוזיקליים שונים מחוברים זה לזה כמעט בשרירותיות, שאין שם היגיון, אבל אחרי כמה האזנות מוקפדות מתגלה ההיגיון של בליי במלוא בהירותו, ומה שאולי נשמע בהתחלה לא נהיר, הופך להיות מובן מאליו ואפילו מתבקש. וזורם ושוצף ולירי. כי לבליי יש שפה. משלה. ייחודית. וסווינג. והנגנים של בליי תמיד נשמעים כמו נגנים של בליי, כי זאת ההשפעה שלה עליהם: היא שואבת אותם לעולמה המוזיקלי, והם משתנים לנצח.
כמו שאני השתניתי לנצח כשהתוודעתי אליה לראשונה בתקליט Musique Mecanique, משנת 79'. בגללה החלטתי להקדיש יותר זמן לג'ז. היה לי המזל לספר לה את זה, היא טענה שאני מוזר (בשביל זה הייתי צריך לנסוע עד אילת?!), ורק אחרי זה שמתי לב שמספר חדר המלון שלי הוא 440, כמו היצירה הראשונה בתקליט ההוא, התדר של התו לה.
אה, אז יש משמעות לכל!
כך או אחרת, המוזיקה של בליי השתנתה לאורך השנים, אבל רק במעטפת ולא בליבה. היא התחילה כאוונגרדיסטית פראית (שני שיתופי הפעולה שלה עם המשורר פול היינס מופלאים – אופרת הרוק "מדרגות נעות מעבר לגבעה", שיש בה גלריה הכי מופרעת של כוכבי-על, ו"טעמים טרופיים", תקליט שיש בו את הסולו סקסופון הכי יפה שאני מכיר, בנגינתו של גאטו ברביארי, "מה יישאר בינינו לבין הירח הלילה?"), עברה לג'ז יותר נגיש אבל לא פחות פראי (European Tour הוא תקליט מופתי, ולא היחיד בין אלה שהוציאה), כתבה תקליט לניק מייסון, שניים לצ'רלי היידן, פסקול לסרט Mortelle Randonée, הפתיעה ברוך של "לב כבד" ושל "סקסטט", הקימה ביג בנד קטן, ביג בנד גדול מאוד, ניגנה דואטים עם סטיב סוולו ועוד ועוד, ולכל אורך הדרך יצרה מוזיקה שגיבה.
בשנה שעברה עשתה בליי כבוד חסר תקדים לפאולו פְרֵסוֹ, חצוצרן לא מוכר, לי לפחות, צעיר, בדיסק שנקרא "האקורדים האבודים מוצאים את פאולו פרסו". אם לא די בשם, על העטיפה רואים את בליי, סוולו, המתופף בילי דראמונד והסקסופוניסט אנדי שפרד, מפנים אליו מבטים מלאי תקווה. לא יודע מה קרה לפרסו מאז, אבל אני מניח שהוא פשוט לא מצליח לעלות על מטוסים, כי האגו שלו התנפח לפרופורציות לא מציאותיות. זה מה שהיה קורה לי, לפחות, אם הייתי מצטלם לעטיפה כזאת.
תהיה הסיבה אשר תהיה, להופעה באילת הגיע צעיר אחר שלא הכרתי, מייקל רודריגז, בן למשפחה מוזיקלית וחבר בצמד "האחים רודריגז", שהחבר השני בו הוא אחיו, רוברט (ולא – זה לא הבמאי הנוראי [אבל מוזיקאי משמח] שקוונטין טרנטינו מטפח משום מה), יליד 79', הברקה.
כי מה שהתרחש ביומיים האלה על הבמה בפסטיבל הג'ז באילת היה לא פחות מחוויה דתית. ואם תרצו, אנדי שפרד היה הסנה הבוער.
בתחילת הערב ניגנו האקורדים האבודים – שאיבדו גם את פאולו פרסו – את היצירה המרכזית מהדיסק האחרון, "חמישיית בננה", סוויטה מופלאה שלמגינת ליבה של קרלה בליי בנויה בסופו של דבר משישה קטעים, אבל בתוכה יש הרבה חזרות בנות חמש תיבות או הכפלות של חמש, קטע במקצב חמישה רבעים, קווינטות וכן הלאה. בדיסק אורכה למעלה מחצי שעה, בהופעה זה ארך יותר. זה גם כאב יותר.
המוזיקה הזאת חודרת קרביים, ויש בה איזה עצב ויופי כל כך מזוקקים שקשה לעמוד בהם. למעשה, בשלב מסוים חדר גרגר מדברי לעיני, וצופה מן הצד שאינו מכיר אותי טוב וראה יותר מדי סרטים של ברטראן בלייר, עשוי היה לחשוב שבכיתי, או משהו דומה. זה היה שוברט. זה לא היה מהעולם הזה. או שזה היה מרקם מחבר בין העולם הזה למשהו אחר, שמעבר לו.
בליי, גופה גם הוא כמו עומד להתנתק מהעולם הזה, עלה נידף, זעיר, רכנה על הפסנתר, והרוח שאיימה לשאת אותה הלאה משם, לכל עבר, פיסלה את שיערה בדרמטיות בטהובנית, שיער שאניציו מחושים קוסמיים זעירים של שרך מוזיקלי בדיוני. סוולו, לפחות בערב הראשון, הזכיר לי את הקומיקאי אייד אדמונדסון; עמד בתנוחה משונה. מימינם היה המתופף בעל השם מנבא המקצוע בילי דראמונד. שלושת אלה ניצבו בחצי מעגל מסביב לשתי הבננות היותר בולטות בערב, הסקסופון והחצוצרה (ולחלופין פלוגלהורן, כלי נעלה), כי שני הנשפנים עמדו במרכז הבמה במלוא מובן המילה, ובכוונה תחילה. בליי וסוולו עבדו כמקשה אחת – וסולו הבס היחיד היה כתוב! – דראמונד הקריב את אהדת הקהל לטובת ליווי (וירטואוזי כשלעצמו) מצטנע, ואילו שני הנשפנים הבריקו בצורה שקשה לדמיין, ובשיתוף פעולה מושלם שגרם הנאה גם לקהל אבל לא פחות מזה להם עצמם.
רודריגז ניחן בצליל רך וחרישי, נדיר, בטכניקה מעולה, אבל בעיקר בחשיבה מלודית מפליאה. כל הסולואים שלו היו מנגינות, ובכל מקרה, כששני הנשפנים יצאו לסולו, קצר או ארוך, הוא תמיד שירת את הדינמיקה של הקטע ואת האופי שלו, מבלי לאבד לרגע את הזרם התחתי האחיד. הכול פעל לטובת ההיגיון של מעשה ההלחנה. שפרד הגדיל לעשות, כשבסולו עוצר נשימה שבו השתמש בנשימה מחזורית, ניצל את מגבלות הצליל של הטכניקה הזאת לצורך הפיסוק של המשפטים המאולתרים. ובכלל, שפרד הוא מוזיקאי נדיר שרק הולך ומשתבח ומגדיל את הארסנל שלו לאורך השנים, ובאילת הפגין סאונד מרהיב, עדין ורב גוונים, שבעזרתו יצר סערות ענק מבלי לצעוק. ואיזו סיבולת! סנה בוער, כאמור.
בערב הראשון נוגן כהדרן "מותו של סופרמן / סקוונצת חלום מס' 1 – מעוף", גם הוא מהדיסק החדש, יצירה בלתי מוחשית, אמורפית; אם אני זוכר נכון, בערב השני היה ההדרן "אד אינפיניטום" במקור מהתקליט Dinner Music, מנגינה כובשת עם השפעות של אריק סאטי שנוגנה גם בערב הראשון, אבל אחד השוסים של הערב היה Rut, מתקליט ישן משותף של בליי וסוולו, Night-Glo. שם התנהל דיאלוג גאוני בין שפרד לרודריגז, שלא הותיר איש בקהל הרב ללא חיוך רחב על הפרצוף.
הבעיה עם ערבים כאלה היא שאחרי זה הכול נראה זעום יותר. כל חוויה מתגמדת. בחוסר רצון מסוים נכנסתי לשמוע את מייק סטרן מארח את הבסיסט ריצ'רד בונה.
מה יש להגיד… סטרן עושה פיוז'ן בשנות האלפיים. מי היה מאמין. מי היה רוצה להאמין. על הבמה הוא נראה כמו מישהו שהיה מאוד רוצה להיות חבר באיי-סי-די-סי אבל חסר לו קצת קפאין בדם, ולטעמי הסולואים שלו היו נבובים, גם אם וירטואוזיים לעילא (לרוב זה הולך ביחד). מישהו גם צריך לספר לסקסופוניסט שלו, בוב מלאק, שאפילו לפני שמייקל ברקר מת זה היה מצחיק לנסות להיות ברקר.
אלא מה, על הבמה עמד גם ריצ'רד בונה, שגנב את ההצגה בלי להתאמץ. סטרן ניגן סולו ארוך, בונה הכניס פרזה פראית, והקהל שאג לבונה. וככה זה חזר על עצמו. אני מרחם על כל הבסיסטים שנמצאו בקהל, כי זו בוודאי חוויה מדכאת; האיש לא מהעולם הזה. וירטואוזיות זה דבר אחד, אבל הבנאדם בכלל לא מנגן – הוא רוקד על הבס. הוא מחובר לכלי כמו שהנדריקס היה מחובר לגיטרה. זה איבר מהגוף שלו.
***
ובלילה חלמתי על נופים הרריים ירוקים עוצרים נשימה, מפעימים, שגרמו לי ריגוש כמו המוזיקה של קרלה בליי. אבל דברים כאלה לא קיימים במציאות, רק במחשבה.
החיים בתהיתי 
