הכינו את הגרורות

"נקישת קוביות הקרח". בימוי: בּרטראן בּלייה, עם ז'אן דוּז'רדה, אלבר דוּפּוֹנטל, אן אלברוֹ, מרים בּואייר. 2010

אדם הולך בשביל באזור מיוער. הוא נמרץ. זאת קומדיה של ברטרון בלייה ("הכינו את הממחטות"), אבל המוזיקה זורקת אל "הניצוץ" של קובריק. הוא מגיע לבית אבן כפרי מבודד, שם יושב על הבלקון סופר חובב ענבים, אלכוהוליסט, בקיצור, שכל הסרט מסתובב עם דלי קרח שבתוכו בקבוק יין לבן; הוא אוהב את צליל הנקישה של קוביות הקרח. ההֵלֶךְ מצלצל בפעמון.

"שארל פולק? זה אני, הסרטן שלך. אל תדאג, אני לא אטריח אותך; זה לא ייקח יותר משלושה חודשים."

ככה מתחיל הסרט שסביר להניח שלא תראו, ושרק במאי אמיץ וחברת הפקה אמיצה היו מעזים (העזו) לשחרר; הוא הופץ מסחרית רק בצרפת, שוודיה ובריטניה.

ולמה לא תראו? כי זה סרט לא נוח. מן הסתם נעשו הרבה סרטים על סרטן ונכתבו הרבה ספרים על הנושא, אבל בעצם זה שבלייה נותן לו גוף, הופך אותו לנודניק אנושי, המהות של "המחלה הממושכת" נעשית זוועתית פי כמה. ובלייה גם לא עושה הנחות לאורך הסרט, ורק מסובב את כפתור הווליום של הזוועה עד 11.

ולמה הוא עשה את זה? ניחושים: 1. כי לגרום לקהל נוחות זה הדבר הכי עלוב שאפשר לעשות. 2. כי בלייה הוא אחד מאחרוני נושאי הלפיד של תיאטרון האבסורד והאכזריות. 3. כי זה מצחיק. 4. לכו תזדיינו!

נכון, צריך טיפה להשתחרר, אבל בסוף צוחקים.

רגע, אמרתי תיאטרון? כן, כי אצל בלייה כמעט תמיד יש אווירה תיאטרלית, אינטימית, ופה זה ממש קאמרי ואולי אפילו קלאוסטרופובי. השחקנים אמנם לא מדברים למצלמה כמו ב"אב חורג" נניח או ב"יפה מדי בשבילך" (או להבדיל ב"השחקנים" המופתי, שבו הם מדברים גם על עצמם וגם על שחקנים אחרים וגם אל ועל המצלמה), אבל הם איתנו, על ידנו, תחומים על ידי הבית המבודד. אם ב"השחקנים" יש המולה א-לה פרסטון סטרג'ס, פה כבר עולה על הדעת משהו משפחתי מעיק ומשתרך של ברגמן. זה כמובן לא מהורהר וקודר באותה המידה, כי אצל בלייה תמיד קיימת תנופה ג'זית, אבל בכל זאת. מה גם שהסופר והעוזרת שלו ושני הסרטנים שלהם יוצרים מעין תא (סליחה על משחק המילים) משפחתי.

בסופו של דבר הסרט מצחיק, מחריד, מספק, ומספק חוויה שונה ומבורכת, כמו כלל היצירה של הבמאי הנפלא הזה. טוב, אולי חוץ מ"כמה אתה אוהב אותי?"

אצלי הוא נכנס מיד לספריית הלב.

 

"כנגד כל הסיכויים". בימוי: ג'ורג' נוֹלפי, עם מאט דיימון, אמילי בלנט, טרנס סטמפ, מייקל קלי, אנטוני מקי, ג'ון סלאטרי. 2011

למה, למה כובע?!!?

סרט המתח הזה מתחיל בטעם אמריקאי שגורם לך לרצות להפסיק לצפות בו כבר על ההתחלה. מאט דיימון (שחקן מעולה ומגוון) הוא דייויד נוריס, כוכב עולה בשמי הפוליטיקה האמריקאית. הוא עולה, הוא יורד, אנשים מריעים לו, דגלים מתנופפים… למה זה מגיע לנו? אכלנו את זה כבר מכל הכיוונים. התפנית החיובית מתרחשת כשהוא נתקל באקראי ברקדנית בשם אליס (בשירותים! ואולי זה רק אני, אבל גם פה נזכרתי בניצוץ של קובריק, בגלל הסימטריה), שמגולמת על ידי שחקנית בעלת חן מסתורי ששמה בישראל אמילי בלנט ("השטן לובשת פראדה").

הסרט ממשיך להתרומם כשנכנסת לתמונה חבורה מסתורית של אנשים שתפקידם "לתאם" מהלכים, ובמקרה זה מטרתם היא למנוע מדייויד ואליס להיפגש בשנית.

איפה כל זה מתפורר? כשלתמונה נכנס טרנס סטמפ (בתפקיד "טרנס סטמפ"), שמסביר לדייויד שלנו שהמחלק שהוא חלק ממנו מונע מהאנושות לעשות את הטעויות המביכות שלה (שואה, אופס), באיזה נאום מביך וילדותי שאולי היה עובד בפסטיגל, אם מישהו היה טורח לנסות לצקת בו תוכן. משם זה רק מחמיר: יש יושב-ראש עם תוכנית, מחלק הכוונון (שם זמני. ואגב, השם העברי של הסרט מחריד) מורכב ממעין מלאכים שמשגיחים עלינו, והסוף כל כך שמאלצי שאפשר להקיא. רשמתי לעצמי לקרוא את הסיפור של פיליפ ק. דיק שעליו מבוסס הסרט, כי קשה לי להאמין שהסופר המשובח הזה שיגר לעולם משהו כזה.

ג'ורג' נולפי, בעיקר תסריטאי, יצר מישמש הגיוני מבחינות מסוימות, אבל לא קוהרנטי מהרבה בחינות אחרות (ואני לא בטוח שהמשפט הזה עצמו קוהרנטי. או אני. או המילה "קוהרנטי"; נשמע כמו סוג של סרטן).

ולמה הצמדתי אותו לסרט של בלייה? כי הסוף, הפתרון של שני הסרטים, כמעט זהה. אלא שבמקרה של הסרט האמריקאי זה רק מוסיף עוד אבקת סוכר על הסופגנייה המתוקה להחריד ממילא, ואצל בלייה זה מעניק נחמה, הפוגה הכרחית מהמחנק בגרון, מה גם ששומעים את צליל הנקישה המרענן של קוביות הקרח.

***

והערת לוואי: "קו הדממה". זוכרים את הסרט הזה של ג'ואל שומאכר? נכון, שמאלץ. נכון, מוסרני. נכון, התסרוקות זוועתיות. אבל תמיד כיף, מה גם שאוליבר פלאט שם.

א"א

מודעות פרסומת

%d בלוגרים אהבו את זה: