אתם, אתם הפלמ"ח

זאת לא הייתה שעתם היפה של כלי הנשיפה ממתכת. אבל עוד לפני שהמנצח דייויד רוברטסון מהל את ברטוק בתמיסת פְלֶגְמָנַרְבִין, ולפני שהכנר איתמר זורמן רקח מנדלסון בסאונד של חבל שמשון שעובר בדונג רך, ולפני שכל הפ"פ (הפנסיונרים של הפילהרמונית) כיבו את הדאמפונים שלהם, חוויתי הטרדה מינית.

כחמש דקות לפני התו לה התיישבתי צפוף במקומי בין שני משוחחים, גבר ואישה. הוא בערך בשנות השמונים לחייו הסמוקות, היא בשנות השישים [לחייה, הכוונה; לא בסיקסטיז. זה לא סיפור על מסע בזמן].

זאת הייתה, מסתבר, שיחה על ערכים. הוא, משמאלי, הסביר לה שההורים שלו עלו לארץ בשנת 1917, ושהוא ראה בהם אלילים. חלוצים. הדור של היום, הוא אמר, הילדים שלו, כבר לא עושה טררם גדול מחלוציות ומציונות ומערכים.

היא, מימיני, לא ממש הסכימה אתו.

הוא השחיל איכשהו את העובדה שהבן שלו הוא רופא מצליח, "רופא די טוב, אומרים," הוא ציין בהצטנעות, אבל היד שלו החוותה תנועה של גדוּלה מלכותית, שנבין שמדובר בפנומן של ממש.

בינתיים אני תקוע ביניהם, נשען כמה שיותר לאחור במושב ומביט קדימה, כמה שיותר קדימה.

היא אמרה משהו על הנכד השני שלה, הוא שאל אם יש לה רק שני נכדים, והיא ענתה שיש עוד שישה שרואים בה סבתא, "מהצד של האיש שלי".

"האיש שלך?" הוא תהה. "את לא נשואה?"

היא אמרה שכן, פעם שנייה.

"אז הוא בעלך," הוא לחץ, "לא האיש שלך."

היא הסבירה שהקונוטציה של הבעלות עליה לא מוצאת חן בעיניה, ושבגלל זה היא מעדיפה לקרוא לו "האיש שלי".

"כן, אבל הוא בועל אותך," הוא אמר. "לא?" וצחקק.

האישה התחמקה באלגנטיות האפשרית, ואני הפכתי לזיקית. נראה לי שלא הייתי קיים ביניהם. לא ממש. ואולי זה כן היה מסע בזמן, כי לא האמנתי שאני שומע את מה שאני שומע באולם קונצרטים במאה העשרים-ואחת. ואני לא מדבר על זה שניגנו את היידן בהתחלה.

הפלמחניק לא היה מספיק רגיש (הפתעה) להבחין בהתחמקות, ודחק הלאה: "הוא בועל אותך הרי, נכון? או שלא הבנת מה אמרתי? לא למדת בריאלי?" כאילו הוא הגיע מפסגות האולימפוס של ההשכלה, ורק מי שזכה לאותה זכות נשגבת מסוגל בכלל להבין את ההלצה המעמיקה הזאת.

הרגשתי כאילו הוא מחכך בי את האיבר המצומק שלו בניסיון להגיע אליה.

הייתי קובר את עצמי על המקום אם מחירי הקבורה לא היו כפי שהם. הייתי מתעמת אתו, אלמלא היה לו ריח רע מהפה והוא ירק עליי כבר כשאמר "צפרירים" והחלטתי שדי לי בכך. אז לא אמרתי כלום. רק נשארתי קפוא בין שניהם עד שהתחיל הקונצרט, אירוע תרבותי לעילא, וגם קצת אנכרוניסטי: אחרי ההפסקה, לפני ברטוק, רבים עזבו את האולם; המאה העשרים זה לא לאוזניים שלהם.

המסע הזה קדימה בזמן חרה להם, אבל אני זכיתי לנסוע אחורה בזמן ולדעת איך זה להיות פלמחניק.

לא לטעמי.

א"א  

מודעות פרסומת

%d בלוגרים אהבו את זה: