מה אני עושה?
מחכה שהנעל השנייה תיפול.
הביטוי הפואטי "לחכות שהנעל השנייה תיפול", משמעו לצפות לשלב הבלתי נמנע הבא, לתוצאה הסופית. מן הסתם, הציפייה הזאת מלווה במידה מסויימת של חרדה, ונפילת הנעל השנייה תמיד תניב קפיצה בלתי נשלטת של המצפה לה ב… בדריכות.
ולמה אני מחכה שהנעל השנייה תיפול? כי אני מרגיש כמו בלש (טלוויזיוני) שמגיע לזירת פשע ומוצא יותר מדי רמזים שמובילים אל הפושע, כלומר כאלה שנשתלו על מנת להפליל אדם חף מפשע. הכול מסודר נוח מדי, בולט מדי, והפרטים רבים מדי.
כי תראו, קודם הייתה המצגת הנלעגת של ביבי, עם הקלסרים והדיסקים מהמאה הקודמת, שקצת הזכירה לי מופעי קסמים מגושמים של ילדי חטיבה גמלוניים שקנו ערכת קסמים. אחרי זה הכול התחיל להתגלגל בתזמון חשוד: טראמפ משך את ידיו מההסכם עם איראן, ביבי נפגש עם פוטין, טראמפ דיבר עם פוטין, פוטין הזהיר את איראן, ישראל תקפה עמדה של איראן בסוריה, איראן איימה על ישראל, עמדה במילה, ושיגרה עשרים טילים לכיוון רמת הגולן, שארבעה מהם יורטו על ידי כיפת ברזל או ציצית פלדה או טוטפות ארד או מה שזה לא יהיה.
[כן, אני מנסה לפגוע ברגשותיו של בנט]
שישה-עשר הטילים האחרים הוכרזו נעדרים בפעולה צבאית. בדרך נס, המעצמה האימתנית שעשויה להשמיד את ישראל – כפי שמספרים לנו – פספסה בקליעת שישה-עשר טילים מתוך עשרים מסוריה… לרמת הגולן. שימו אותי בסוריה עם מרגמה ואני משיג סטטיסטיקה יותר מרשימה.
כשאני שיכור.
[בעצם, כשמדובר בנשק תלול-מסלול, אולי זה יתרון]
כאן עולות על הדעת שתי אופציות: או שהאיראנים ממש דרד'לה ואין לנו מה לחשוש מהם אפילו אם הם באמת נותנים לנו סיבות לחשוש מהם, או שמדובר היה במעין הצגה.
כי תראו, באופן פלאי, קצת מאוחר יותר סוריה ואיראן הגיעו להחלטה הדדית שאולי לא כדאי שהפרסים יפגינו יותר מדי נוכחות בסוריה, אז האמגושים התקפלו הלכה למעשה, אחרי הטלפון השבור של ביבי-פוטין-טראמפ-רוחאני.
אני חייב לעצור לרגע ולהצהיר שאני האחרון שמחבב תיאוריות קונספירציה, אבל אם זה הולך כמו ברווז ומגעגע כמו ברווז, זה כנראה ברווז שיגמור את חייו באושפלאו.
בינתיים, יש כאלה הטוענים שהאמריקאים מצאו להם שעיר לעזאזל בדמות איראן, אותה הם מאשימים בכישלונותיהם בתימן, עיראק, אפגניסטן, סוריה ולבנון. בנוסף, המפגש הלא לגמרי ברור בין טראמפ לקים, רק העמיק את בידודה של איראן.
אם כל זה לא מספיק, פתאום ביבי מציע לאיראנים סיוע בהתפלת מים, ואתה לא יודע אם זה ביבי, בוב הבנאי, או סוכן מכירות של בריטה. מהסרטון שהוא פרסם משתמע שבאיראן יש מחסור במדענים שיודעים להתפיל מים, אבל אם זה כך, למה חיסלנו (לכאורה. טל"ח) את כל האזרחים המדענים שהתפילו (לכאורה) מים כבדים באיראן? האם עלינו להאמין שיש להם מדעני אטום אבל לא מדענים שמסוגלים לטהר שפכים?! אחרי הכול, איך אמרה גרטרוד שטיין – "צנטריפוגה היא צנטריפוגה היא צנטריפוגה."
עכשיו… אני לא הבלש (הטלוויזיוני) הכי מבריק, זה פחות או יותר התיק הראשון שלי, כך שאני אמנם מריח שמשהו פה לא תקין, אבל לא יכול לחבר את כל הפיסות ולהבין מה בדיוק קורה ולאן זה הולך.
מה שאני כן יכול לתרום לכן, היא תובנה קטנה באשר להיגיון שעומד מאחורי כל התהליכים האלה. מדובר בעיקרון פשוט שהנחה מצביאים רבים וטובים לאורך מאות בשנים: "האויב של האויב שלי הוא החבר שלי". אלא מה, הנוסחה הפשוטה והזכה הזאת מתחילה להסתבך כשהאויב של האויב שלך הוא גם האויב שלך. במצב הזה אתה מגלה שלא רק שהחבר שלך הוא אויב שלך, אלא שמכורח הנסיבות האויב שלך הוא החבר שלך. בשלב הזה אתה חייב לתמרן בזהירות יתירה כשאתה פועל בצוותא עם החבר שלך כנגד האויב שלך, שהוא כאמור גם החבר שלך, נגדו אתה פועל עם האויב שלך, שלסירוגין הוא גם חבר שלך. עוד לא הספקת להגיד רובינזון קרוזו, מנהג אווילי שלך מהמאה הקודמת, והופ – אתה מוקף בחברים ובאויבים לרוב, וכולכם תוקפים זה את זה וזוממים בצוותא נגד כולכם.
ועכשיו שכולנו מבינים את הלוגיקה היצוקה שרוחשת מאחורי מה שמתרחש, אנחנו יכולים לחכות ביחד שהנעל השנייה תיפול.
רק שליתר ביטחון, אני מציע שנצטייד בקסדות.
א"א
החיים בתהיתי 