כל אימת. שנשמע התו "לָה". הצעה פדגוגית

לחברי הוועדה שלום,

קחו אדם, הכניסוהו לחדר קר ופשטו את בגדיו. 14 מעלות צלזיוס יספיקו – לא צריך להגזים.

עכשיו קשרו אותו לכיסא, זרועות מאחורי הגב והמשענת, רגליים קשורות לרגליים. על הכיסא להיות חזק, יציב ומסיבי, ומצויד במשענת ראש, מסיבות שיפורטו להלן. לא הייתי פוסל קיבוע של הכיסא לרצפה על ידי ברגים, מוטות חיזוק, או מה שלא יהיה. העיקר שלא יזוז. על החדר להיות אטום לרעש ככל הניתן, ובמידת האפשר גם אטום לאור. כתחליף ניתן להאפיל את החלונות בעזרת בדים שחורים עבים, או סתם לחבוש את עיניו של האדם, שמעתה ייקרא תלמיד. בכל מקרה, לא יזיק אם החדר יהיה מאוורר.

מעתה נקרא לחדר אולפנה למוזיקה.

עכשיו חברו את הפוטנציומטר (חשוב מאוד להצטייד בדברים האלה מראש) לחשמל. את צד יציאת המתח יש לחבר לחוט חשמל כפול רגיל, ובקצהו "תנין" – קליפס. נא לשים לב: התנין צריך להיות קטן ובעל קפיץ שאינו חזק מדי: המטרה אינה להכאיב.

כעת חברו את התנין לאשכיו של התלמיד.

יפה.

במידה שלא השגתם פסנתר, הכניסו את נגן החליל.

משלב זה העסק נעשה קל: הנגן משמיע צלילים ארוכים, כל אחד בן שתי שניות לערך. כשהוא מגיע לתו לה קונצרטי (440 הרץ), אתם מסובבים את ידית הפוטנציומטר עד, נניח, 70 וולט. זה לא מזיק במיוחד. רצוי להתקין לפוטנציומטר מגביל סיבוב: הפיתוי לסובב עד 220 וולט גבוה, אך יש להימנע מכך. כאמור, המטרה אינה להכאיב. נא להחזיר את הידית למקום אחרי שנייה או שתיים.

(הערה למנהל: רצוי שהמפעיל, להלן "המרצה", שיוצג לתלמיד כ"קפטן באך", יהיה תלמיד לשעבר, שכבר למד לזהות את התו לה. אם אין הדבר אפשרי, שיקבע סימן מוסכם עם הפסנתרן/חלילן).

בשלב זה, בעקבות מכת החשמל שבעקבות ה"לה", הלְהָאָה של התלמיד, אותו ענבל קטן באחורי הפה, האוביולה הקטנה, תתחיל לפעול: מן הסתם התלמיד יצווח, תגובה טבעית למכת החשמל, ואולי אפילו יתייפח קלות לאחר מעשה. סביר להניח שיתחיל להפעיל עליכם לחץ פסיכולוגי, יבקש להפסיק את השיעור, יתחנן, יבכה, יקלל, אבל שומה עליכם להתעלם. זיכרו שאתם פועלים לטובתו, לטובת עתיד החינוך והמדינה, ושמדובר במטרונום מתקתק: מה שהוא לא ילמד עכשיו יגרום נזק לעולם המוזיקה בעתיד.

אגב, אני מקווה שכבר קיבלתם את נספח ההכנות הראשוניות, שבו מצוין בפירוש שיש לבצע את השיעור במבנה ללא מפסק פחת, אחרת הכל יורד לטמיון. באותו נספח גם נכתב במפורש שבשום אופן אין לחסום את פי התלמיד. שיצרח; זה מפתח את הריאות.

חשוב מאוד לא לפספס ולהפעיל בטעות את ידית הפוטנציומטר (להלן: מתקן ההתניה המוזיקלית) בעת השמעת תו שאינו לה. הדבר עשוי להרוס חינוך קפדני. חשוב גם לתדרך את הנגן שלא ישמיע את התו לה בהפסקות קבועות, שאם כך, התלמיד פשוט עשוי ללמוד חוש קצב ולאו דווקא לזהות את התו לה. חמור מכך, תגלו שהוא מצפה למכת החשמל בזמן נתון, ללא קשר לתו לה, והרי הדבר נוגד את מטרתנו. נא לא להשתמש, אם כן, במקצבים של איינץ-צוויי-דריי-זֵץ וכיו"ב.

בכל אופן, בהתאמה לכישרונו המוזיקלי הטבעי של התלמיד (שיטה זו מגבירה עד מאוד את הכישרון המולד, יש לציין), תוך זמן קצר למדי הוא ילמד לזהות את התו לה. הבדיקה פשוטה: אחרי כחמישים מכות חשמל, יוצאים להפסקה של עשר דקות. כשחוזרים, משמיעים לתלמיד תווים שונים, ביניהם התו לה. הפעם נמנעים מלהשתמש במתקן להתניה מוזיקלית. אם הוא מגיב על התו לה כאם קיבל מכת חשמל, סימן שהצליח ללמוד לזהותו. נא להימנע מגיחוכים: זה לא מקצועי, גם אם זה אכן מצחיק לראות אדם עירום קשור לכיסא כשלאשכיו מחובר תנין, מתעוות באופן לא אסתטי ומרייר ללא סיבה מוחשית. בכל מקרה, במידה שהוא מגיב נכון על התו עשר פעמים רצופות, ניתן לשחררו. קפטן באך יזמנו לבדיקה חוזרת שבועיים לאחר מכן. אם ייכשל, יש לחזור על התהליך.

דעו, שעם השלמת הלימוד, אתם משחררים לחיים האזרחיים אדם שעתידו המוזיקלי לפניו, עם אוזן מחודדת שמזהה את התו לה ללא קושי. מי יודע – אולי יצמח פה מלחין, אולי מכוון פסנתרים, אולי נגן ראשי של תזמורת מהוללת. חישבו על הגאווה שתמלא את ליבכם כשתלכו לקונצרט ותראו באולם תלמידים שלכם לשעבר מקפצים במושביהם כל אימת שנשמע התו לה. נסו לדמיין אולם שלם של תלמידים מתעוותים, ותרגישו גאות רגשית עולה בכם.

זהו, זוהי הצעתי. נכון שטיפלתי רק בסוגיית התו לה, אבל זאת התחלה מעולה, לדעתי. זה תו חשוב. ביתר התווים תטפלו כבר בעצמכם. אני באמת לא מסוגל לחשוב על הכל.

***

תשובת הוועדה: לצערנו, ההצעה לא ישימה בעליל, ונוגדת כל קריטריון אנושי. מה יקרה עם כל הנגנים שיתעוותו במושביהם כשישמעו את התו לה? הרי הם יזייפו והדבר יפריע לנגינתם. מלבד זאת, לאחר שנלמד אדם לזהות את כל קשת התווים באוקטבה (ובכלל, האם עלינו לעסוק גם ברבעי-טונים, בעידן זה של פריחת מוזיקת העולם?), הרי ברגע שישמע יצירה מוזיקלית יהפוך גופו למופע ריקוד מפרכס, וכאלה יש מספיק בעולם המחול המודרני. ומה אם באותו רגע הוא נוהג במכונית, או חלילה באוטובוס מלא ילדים? ובכלל: למה באשכים?

א"א