Three Haifa Homesickness Hyper Haikus

Sunday in Lambeth

Looking from the bridge at Sail St. 8

Was out drinking all night now I can't see straight

Been doing the prat walk in Pratt Walk

From midnight till dawn

Now I'm navigating Juxon St. on my own

Falling and stumbling and Brexit my bones

*

Sunday in Lambeth in the rain

I wish I could be in Haifa again

*

The tiny tunnel with its bicycle lanes

Pimlico Plumbers could not fix my pains

I use Corner Café's wi-fi

Wishing I were in Haifa

A red double decker promotes Disney's Aladdin

I'm just looking for an umbrella

To put my head in

It's raining on Lambeth, I'm feeling like shit

I wish I could be in Ha'Ir Ha'Takhtit

*

Midnight in Seattle

I'm in my rental on WA-99

Port of Seattle NEXT RIGHT says the sign

Nah say I, not to the port

I am on a search for coffee support

*

Who puts an alehouse opposite a baseball field?

Are they mad in Seattle with their fish and their gills?

You got it right – I'm not a baseball fan

I am from Haifa, that's who I am!

Now brew me a coffee you waitressing scam

And take back the order of green eggs and ham.

*

Realnetworks reminds me of Matam, but it's merely ersatz

Dream Girls reminds me of Lev HaMifratz

Seattle you turn out to be such a bore

I wish I were in Haifa once more

*

The espresso is good in Coffee Tree

But I'd rather be sitting at Gal's Bakery

And when morning comes to take my Momma

To have coffee with me at Paz Romema.

*

Honolulu Ennui

Waikiki? Because I can!

Marco polo, eat your Mongol spam

I travel on a whim, without a plan

I take wing; I fly, therefore I am

I orient on the fly; I urinate in the sea

My fly is always open; I'm bursting at the seams

*

Hawaii am I here? God only knows

It seems like a place where no coffee grows

King Kamehameha Statue is merely a rock

The Smiling Devil Piercing Shop is not for my cock

*

And so I find myself on Kalakaua Avenue

You said that I should go there, or haven't you?

This place is just as jolly as an auto-da-fé

I wish I could be now in Kiosk Café.

There is Prada, Swarovski, and Louis Vuitton

But I've got Yefe Nof where I am from

Take all your plazas and your branch of Kate Spade

I'm going back to Louis Promenade

*

Your palms and your sun, Waikiki, holy crap

Honolulu, you're nothing but an effing tourist trap!

Checking out of Hilton Garden Inn

On my way back to Hof HaStudentim.

Erez Asherov

מודעות פרסומת

חדר המיון בראי אופטימי

Otto Dix Triumph of Death
Otto Dix, Triumph of Death

יש את האנשים האלה שעומדים בתורות ארוכים לאורך שעות ארוכות, רק כדי להיות הראשונים שיקנו מוצר חדש כלשהו או לחלופין מוצר ישן כלשהו בהוזלה פנטסטית כלשהי.

אחרי חודש-חודשיים או שנה התלהבותם תשכך, המוצר ייראה להם נדוש וברקו יתעמעם, והם שוב ימצאו את עצמם ישנים מחוץ לחנות של אפל, באוהל, בלילה ניו יורקי קפוא.

מבחינתי, האנשים האלה מטומטמים.

אני מבסס את זה על סמך "התער של האנושות", העיקרון הפילוסופי שמסייע לנו להחליט אם מישהו מטומטם, באמצעות ההסבר הפשוט ביותר: הוא עושה משהו שונה ממה שאנחנו עושים, שאנחנו לא ממש מבינים.

עכשיו, בניגוד חריף ומובהק לכול אלה שעומדים חשופים ברחוב במשך שעות – כשהוריקן משתולל וחיות בר שברחו מגן החיות המקומי אורבות להם ופרשי האפוקליפסה אוכפים את סוסיהם – רק כדי לקנות צמיד חדש שמשדר את מיקומם וצילום של כפות רגליהם לפייסבוק בנקישת אצבע, יש את אלה שמתלוננים על התור הארוך והבלתי נסבל בחדר המיון.

"תשע שעות היינו צריכים לחכות, בתנאים איומים; היו שם אנשים חולים!"

נכון, וחלק מהאנשים החולים ההם היו אתם. ולא מזמן עמדתם בפקק של שלוש שעות רק כדי לצאת מהופעה בפארק הירקון. וחלק מכם יעמדו תשע שעות בתור כדי לקנות טלוויזיה 65 אינטש בהוזלה של 56%. כי זה בסדר. אבל לעמוד בתור לחיים? לא, זה לא!

אלא שהתור במיון, אחרי הכול, הוא תור לחיים. זה הכול. ולי אישית נראה סביר לחכות תשע – אפילו שתים-עשרה – שעות בתור כדי להישאר בחיים, ועוד לא באוהל, לא בהוריקן, לא תחת עיניהם היוקדות של טורפים משחרים, אלא במקום שהכי טוב להיות בו כשאתה חושש לחייך – בבית חולים.

אם כך, מה שאני מציע הוא שבפעם הבאה שאתם מחכים במשך שעות במיון, תזכרו שזה התור הכי חיובי ומפיח תקווה שיש – התור לחיים! כשתצאו מכאן תדלגו בשמחה הביתה: אני חי, אני חי, אני חייייי!

נכון אמנם שאחרי חודש-חודשיים או שנה ההתלהבות שלכם מכול העסק הזה של החיים תשכך, המוצר ייראה להם נדוש וברקו יתעמעם, אבל כל זה ישתנה כששוב תמצאו את עצמכם בתור למיון!

ארז אשרוב

סוג של אפרטהייד

פרשת השבוע – בואי

וַיֹּאמֶר דָּוִד הנביא קְחוּ לִי צְלֹחִית מעופפת, וַיֵּצֵא אֶל כוכב שחור, וַימכור את העולם לאמריקאים צעירים. וַיֹּאמֶר – כֹּה אָמַר ויסקוֹנטי: יצאו הכוכבים הלילה וירקדו ברחובות, רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה – לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מפלצות מפחידות ושִרצֵי-על, והזמן לא יזחל. וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וירוו מהם גיבורים זיכרונות מפסטיבל חינמי.
וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אורמן; וְבלב הבית נר בודד, ורק נשים יָצְאוּ מִן הָעִיר, ויכרעו ויחייכו פּיהן, וַיִּפֶן אחריהן וַיִּרְאֵן, וילמדן את השיעור הטמא של הלב, וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים ונערה סינית מִן-הַיַּעַר, ויאמרו אימאן.
וַיְהִי בְּהַעֲלוֹת יְהוָה אֶת דָּוִד בַּסְעָרָה וברוח פראית הַשָּׁמָיִם, וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ ואנשי חתול, והעם רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק: דָּוִד, דָּוִד, רֶכֶב אלאדין וּפָרָשָׁיו וכלביו ויהלומיו, וְלֹא רָאָהוּ עוֹד.
והיה כי נדד הנביא דָּוִד בחלל, ויפח חיים במאדים ויאמר: עודני בספייס, והספייס עוד איתי; עודני בספייס והספייס עוד איתי.

המערכה

http://lp.vp4.me/nnjw
צילום: אפרת נמרוד

יש נטייה לחבב אנשים שאוהבים ומפנקים את הכלבים שלהם ומפגינים כלפיהם חיבה יתירה, ולנטור לאלה שנראים כאילו הם מצויים במערכה תמידית נגד כלביהם, מושכים אותם בזעף, ממעטים ללטף אותם, קושרים אותם מחוץ לבתי עסק שימתינו להם בחום הקיצי.

זה טבעי.

אבל הגיבורים שלי הם דווקא בעלי הכלבים מהסוג השני, הלא מסופק.

שהרי קל לאהוב מישהו שאתה אוהב, נוח להישאר אתו, לטפל בו וללטף אותו, להפגין כלפיו אהדה עמוקה. זאת לא משימה – זאת פריבילגיה.

אבל תחשבו לרגע על אלה שאינם משוגעים על הכלבים שלהם, אבל מוכנים לסבול אותם לאורך כל חייהם, לקחת אותם לווטרינר, להוציא אותם לטיול פעמיים-שלוש ביום, לסבול את הנביחות ואת הריחות שלהם ולהאכיל אותם, מתוך קבלת אחריות: אוקי, עשיתי טעות, לקחתי כלב, אני אמשיך לשלם על הטעות.

הכי קל למסור את הכלבים, כמובן, אבל העוינים את כלביהם הם אנשים בעלי עמוד שדרה מוסרי הרבה יותר מרשים: הם מסורים ללא תנאי!

מבחינתי הם ראויים להערצה, כי אלה הם אלה האנשים שיעמדו לצדכם ברגעים הכי קשים, יתמכו בכם גם כשלא נעים ונוח.

יש להם עול על הכתפיים, יש להם סירה להשיט, והם לא יפילו את המשוט על מישהו אחר.

על כאלה אנשים אפשר לסמוך!

Having said that…

יש לי שני כלבים שאני לא ממש סובל, שלא באשמתם ולא באשמתי.

יום טוב, מבחינתי, זה כששניהם פולטים בתיאום, כי אז אני חוסך שקית ואיסוף.

ועם זאת, הייתי מוכן לחתום על חוזה על פיו אני ממשיך לאסוף את הקקי שלהם פעמיים ביום במשך עשרים שנים נוספות, תוך שאני פוקח עין על הרקטום של הכלבה היותר גדולה כדי לדעת מתי היא מתכוונת להשתחרר (למגינת ליבי, שכנה-לשעבר הפנתה את תשומת ליבי לעניין הפתח המתרחב, ומאז אני לא מצליח להתנער מהטראומה, או לכוון את עיניי למקום אחר), וגם אם שניהם ימשיכו להקק במרחקים לא סבירים אחד מהשני, מה שאומר שלפניי עוד 29,200 איסופי חרא, בתנאי…

בתנאי שלא אצטרך לראות ולו פעם נוספת את פרצופו הנאלח של רוצח ראש הממשלה, את החיוך העקמומי של עלוקת ההיסטוריה הזאת.

Having said that…

אם מישהו מעוניין לבלות בסביבה שטיפחה אותו ולרקוח מזה סרט, שיבושם לו; אני הרי לא מטיף לאנשים שיוצאים לרוץ ליד המפעלים הפטרוכימיים. ואם מישהו מעוניין ללכת לראות את הסרט האמור, שיבלה יפה; אני האחרון שיקרא לבטל או למנוע את הקרנתו.

למרות שאני בטוח שבשיחות שלו עם בנו, בסרט, הרוצח לא אומר דברים כמו "אני מצטער בני, אני לא יכול להגיד לך עד כמה אני מצטער שבגללי אתה לעולם לא תהיה אתה, אלא רק 'הבן של הרוצח'. משקל קברי אבות ומצבותיהם רובץ על ליבי לנוכח המחשבה שלעד לא תהיה לך ולבניך וכנראה גם לא לניניך זהות משל עצמכם, אלא תמיד תתקיימו כצל סרוח של הבגידה שלי במדינה".

כי אם אקדח יורה במערכה הראשונה, מי יודע כמה זמן ימשיך ניחוח אבק השריפה לצרוב את נחירינו.

Having said that…

אני עדיין מאמין שלא רק שאין למנוע את הקרנת הסרט, אלא שאף ראוי לשקול במלוא הרצינות לתמוך בו מכספי העם.

שהרי לחלק לא קטן מהעם מאוד נוח עם מה שעשה הרוצח.

א"א

 

נ.ב. מה שהכי גרוע באזכור שמו וחייו וקיומו של הרוצח, זה שדקה לאחר מכן קמים כל המטורללים – ספק מטומטמים ספק מיתממים; מתומתמים – שתומכים בתיאוריות קונספירציה. בכול פעם שאתם שומעים מישהו כזה, דעו: הוא אחד מאלה שמאוד נוח להם עם מה שעשה הרוצח.

נח בשבע שגיאות

חיילי הצעצוע שלי.
זיכרון עצל וחסר טעם שמתגנב מאחורי קלעי המחשבה ומתייצב באור הזרקורים בזמן שהמוח מחפש לעצמו נואשות גירויים, מאחר שהדבר שבו מעסיק אותו בעליו משול לבולען הגוּתי.
וחושב המוח הלאה: האם יש גן עדן או גיהינום כלשהם או איזה וָ‏לְהַ‏לַ‏ה אליו הלכו חיילי הצעצוע שלי, לאחר שהמסתי אותם תחת קרן הלייזר האכזרית של הזכוכית המגדלת שלי? בזמנו, תבינו, לא היו יוטיוב ואקסבוקס ואינסטגרם, הדרך היחידה לעשות סלפי הייתה להיכנס לתא של פוטו-רצח, והעולם היה אפור ושומם וחסר עניין, כך שהבנאדם צריך היה לייצר לעצמו שעשועים לשעות הפנאי. וזאת הייתה אחת מהדרכים היצירתיות בהן העברתי את ילדותי: המסת חיילי צעצוע תחת זכוכית מגדלת.
כתוצאה הם הפכו לגושים מבחילים של… משהו, שדי דמה ל… משהו, אם כי לא היה ברור למה בדיוק, כשפה ושם בצבץ מתוך הגוש הטבוח המומס נשק, או ראש, או דבר אחר שהעיד כי מדובר בשרידים של העימות ההיסטורי המכריע ביני לבין שטנץ מפלסטיק.
הזיכרון הגיח כאמור מתוך ייאושו של מוחי, בזמן שאילצתי אותו לצפות בסרט "רכבת הקרח", מעשה אליו הודחתי על ידי שמות כגון ג'ון הרט, אד האריס וטילדה סווינטון. דעתי על הסרט בשתי מילים: ז-בל. מטפורה עלובה ולעוסה ומטופשת שחבל בכלל לבזבז עליה את הזמן.
וכך קרה שתהיתי אם זה הסרט הכי מטומטם שאראה השנה, כשבד בבד אני תמה מה עלה בגורלם של קורבנותיי הפלסטיים.
וראו זה פלא – יום לאחר מכן קיבלתי תשובה על שתי השאלות, כשהלכתי לראות את הסרט "המבול", מעשה אליו הודחתי על ידי שמות כגון אנתוני הופקינס, ריי ווינסטון וראסל קרואו. ועוד בתלת-ממד.
הסרט, שבמקור נקרא "נח", עוסק בסיפור התנכי אודות התיבה, שכולנו מכירים היטב. והוא מטומטם עוד יותר מ"רכבת הקרח".
עכשיו, זוכרים את הנפילים שעזרו לנח לבנות את התיבה והגנו עליו מפני האספסוף בהנהגתו של תוּבַל קין (וולקן היהודי)? אל תגידו שלא, בחייכם! אני אמנם לא בדיוק תלמיד ישיבה, אבל ברגע שראיתי את הנפילים ידעתי – בוודאות מוחלטת – שזהו הגיהינום אליו הלכו חיילי הצעצוע המומסים שלי: אל הסרט האווילי הזה של דארן ארונופסקי. שהרי הנפילים נראים בדיוק כמו חיילי צעצוע מומסים, גושים חדגוניים ותמוהים של… משהו.
איך? איך קורה שהאיש שפעם עשה את "פַּי", ואת "המתאבק" שאהבתי, עשה גם את הדרעק הזה?! כנראה שאחרי "ברבור שחור" – שרצה ולא הצליח להיות סרט של פולנסקי – עלה למישהו השתן לראש, וזאת אולי התיבה הקטנה שהוא בנה כדי לשוט בה במבול הצהוב.
הסרט המשונה הזה, הריקני, נפתח באפילוג שנראה כשייך לסרט מבוסס-קומיקס; עובר לסגנון רוחני ניו-אייג'י מיופייף וזב-חוטם שמטיף בחשאי גלוי לצמחונות (זוכרים את חיית האיצטרובל התנכית האגדית? האנשים הרעים, החוטאים שבגללם הבורא משמיד את הארץ, הורגים אותה. וגם מחליפים את ילדיהם תמורת בשר); אחרי זה נראה כמו מחווה ל"הגביע הקדוש" של מונטי פייתון; משם פונה פנייה חדה לאקשן רווי פעלולים מרשימים בתלת-ממד; ואז נמתח לאורך פרק זמן מייגע כדרמה משפחתית לא מרשימה (בתלת-ממד!); ובסוף אתם מקבלים את נח שהופך לג'ק טורנס מ"הניצוץ", ואין פלא – יש לו קדחת הבקתות.
All rain and no play make Noah a dull boy
עד כמה הסרט מטומטם? הנה: בזמן השהייה הארוכה על התיבה, מסתבר שאשתו של שם בהיריון. בשלב הזה, נח בטוח שעל הגזע האנושי להיכחד, כך שהיריון ממש לא עולה בקנה אחד עם תכניותיו. אז יש לו פתרון יצירתי: אם תיוולד בת, שיכולה להמשיך את האנושות, הוא יהרוג אותה. בן הוא ישאיר בחיים. כל זה תוך התעלמות אווילית מהעובדה ששם ואשתו יכולים להמשיך להתרבות גם בעתיד.
אה, כן, ידעתם שנח היה הנינג'ה הראשון? יש לו מין אבני נפץ קטנות ופלאיות כאלה, ולדעתי האישית מדובר בקקי של הנפילים.
ואולי הכי יפה: נח היה רופא מרדים. וטרינר איפידורלי, או משהו דומה.
עכשיו, יכול להיות שהוא נועל טימברלנד, או שזה רק אני?
טוב, די, ממש אין טעם להמשיך לדוש בדבר הזה. הסרט הזה יותר קלוש מהדעות של רוג'ר ווטרס.

 

רק הערה קטנה לסיום, אם יותר לי, ליוצרי "רובוקופ": כל כך הרבה מיליארדים השקעתם בו, ולא יכולתם לשים קצת שמן, שיפסיק לחרוק על כל צעד ושעל?!

א"א

הגמילה שלי

***

אני בהחלט מאמין שאני בדרך הנכונה.

הגיע הזמן להפסיק עם אלכוהול. אחרי הכול, אני כבר בן ארבעים ושבע, ומתי התחלתי לשתות באופן סדיר? בצבא, נראה לי. זאת הייתה השיטה שלי להירדם, כי בתפקיד שלי לא היו לילות ולא היו ימים ולא היה סדר יום. מה שקרה קרה מתי שקרה, ואם אפשר היה לתפוס שינה מתישהו, צריך היה לנצל את זה, ולא חשוב באיזו שעה ובאילו תנאים. כך נקשר האלכוהול בשינה שלי.

ואחרי הצבא שתיתי בעיקר כדי לשכוח את הצבא. ואת הדברים שבאו אחרי הצבא. וכדי להפיג את טעם הלוואי של היומיום. וכדי לעשות סקס. וכדי לשמוח. וכי אלכוהול זה טעים. אז אפשר להניח שכבר 25 שנים לפחות אני שותה רציף.

אבל לא, רגע, גם לפני זה שתיתי. אולי כמויות פחותות, אולי לא כל יום, אבל כבר בגיל 16 או 17 התחלתי לפקוד באופן סדיר למדי מוסדות שמכרו בירה בכוסות של ליטר. הכוסות היו כבדות וזה הבליט את השרירים ובטח הרשים את הבנות. איזה ימים! אז מה, כבר שלושים שנה שאני שותה?

מה פתאום. מה פתאום? אני חושב שכבר בגיל 12 חזרתי הביתה מחתונה והלכתי לישון באמבטיה אחרי שני וויסקי. לא, זה לא הגיוני… כבר לפני… סבא שלי נפטר הרי כשהייתי בן 12, וכשהיה בחיים הגשתי משקאות לחברים שלו כשבאו לשחק קלפים. וכשהוא היה שואל אותי, כדי להשוויץ בפני החברים, מה אני עצמי אשתה, הייתי עונה, "וויסקי-טריפל סק," להנאתם המרובה. כך שבערך מגיל 10 אני על דיאטת ראסטי נייל ואישור חברתי לאלכוהוליזם.

לילדוּת שלי היה ריח של ג'וני ווקר.

אחרי שסבא נפטר מצאתי בארון הכביסה שלו שלל בקבוקים של אלכוהול מכל הסוגים. בקבוקונים של ליקרים מארצות ניכר, רום אימיטציה, ברנדי מדיצינל, שנאפס, סליבוביץ', צויקה, יין ניתזים, הוק – הרבה הוק – שרי, פורט, מיני נוזלים צהובים ללא שם, נוזלים דלוחים ללא טעם, בקבוקים שעל התווית שלהם הודגשו המילים Само за външна употреба, מה שזה לא אומר. כך או אחרת, רוקנתי את ארון הכביסה הזה לתוכי בהתמדה, מדי אחר צהריים, באומץ ובגבורה. אפשר להגיד שהטבעתי את יגוני. או שלפחות ניסיתי. עם הזמן יגוני התפתח אבולוציונית, פיתח זימים וסנפירים, וכדי לשמר את חיית המחמד הזאת בחיים נאלצתי להמשיך להשקות אותה.

אבל בזה זה נגמר!

***

הגיע הערב הראשון ללא אלכוהול. זה היה קל ליישום – פשוט לא קניתי כלום, אז נשארתי בלי. אולי "בלי" היא מילה קיצונית מדי, כי היו לי שאריות. לא כמויות נחשבות, פתיתים. כך או אחרת, עם המחירים של האלכוהול בימינו חבל לשפוך, אז אמרתי לעצמי שאחסל את המעט שנשאר. זה ממילא לא מצטבר לכמות משמעותית. התחלתי עם המרטיני, שקניתי לאורחים. נשאר משהו כמו שליש בקבוק, שזה בערך ארוחת ילדים מבחינת אלכוהול. אפריטיף. שתיתי את זה עם קרח, הרבה, וזה היה לי מתוק מדי ודל מדי. מהפריזר שלפתי את הוודקה; היה שם חצי שוט, בערך. נעלם כמו כלום. אחרי זה ניגשתי אל הערק. גם פה היה ממש מעט, אולי שליש בקבוק, קצת פחות. צחוק מהעבודה. וזהו. חסל סדר אלכוהול בבית. לא… רגע… בארון יש גם ברנדי מפעם. הרגשתי סיפוק אחרי שמזגתי את שאריות הברנדי לכוס, וזרקתי את הבקבוק לפח, עם שאר הבקבוקים של עברי. עכשיו נעשיתי מעט רעב, אז הוצאתי מהמקרר את הסטייק הקטן שנשאר מהצהריים, ואכלתי אותו קר. טעים. איכשהו נשארתי רעב, אז אכלתי גם את שלושת הקובה שנשארו מהקניות בוואדי. עכשיו לישון. רק שפתאום הבנתי שבזווית העין ראיתי במקרר בקבוק יין אדום מהיומולדת שלי, לפני חודשיים. אני לא אוהב יין במיוחד, אבל ניקיון זה ניקיון, אז מזגתי לי את מה שנשאר שם, פחות מחצי בקבוק.

ישנתי זוועה.

***

בבוקר שאחרי קמתי עייף במיוחד, אבל ממוקד. זאת הרגשה נפלאה להיות ממוקד ולא תחת השפעת האלכוהול של ליל אמש. איזה שוטה הייתי כל השנים האלה. עכשיו כל החיים שלי ייראו אחרת. עכשיו תהיה לי תקווה, תהיה לי ישועה. אני גם אחזור לעשות ספורט. ואקפיד על תזונה בריאה. אולי כדאי באמת לשלב, ללכת עד הסוף – בלי אלכוהול, עם ספורט, מיץ סלק, נבט חיטה, אוכל אורגני, ולנפות את הבשר מהתפריט. זה יהיה גדול. אני על סף חיים חדשים.

בסביבות אחת בצהריים כבר הייתי מותש, אז נמנמתי קצת.

התעוררתי בשבע.

הדבר שהכי שנוא עליי בעולם זה לאבד שעות וימים בשינה. זה מכניס אותי לדיכאון עמוק מאין כמותו. אבל בסדר, אלה רק שלבי הסתגלות, ואחרי הלילה שהיה לי אתמול, מי יכול להאשים אותי. הגוף צריך את שלו.

הלכתי ועשיתי לי כוס אספרסו. זה היה טוב. בשמונה שתיתי עוד אספרסו, ועד תשע חיסלתי עוד שלוש כאלה. קפה זה דבר מעולה. רק שעכשיו הרגשתי יותר מדי ערני, כאילו היום רק מתחיל, וחצות התחילה לאיים עליי משעון הקיר. מה יהיה אם שוב אשן רע?!

בסדר, יש תוכנית. אני יודע. זה מה שנעשה. אני אקנה וודקה, בקבוק קטן של שליש או חצי ליטר, רק כדי לישון היום טוב, ומחר נתחיל את המסלול מחדש. אתמול הרי לא שתיתי, אז התחלה של יום כן/יום לא זה בסדר גמור. זה מפחית חמישים אחוז מצריכת האלכוהול שלי.

אלא שבפיצוצייה לא היו בקבוקי חצי ליטר או שליש, ואלה של ה-75 היו מסוגים יקרים מדי, אז קניתי בקבוק ליטר של וודקה זולה. יחד עם זאת, החלטתי לשתות במתינות, ורק קצת לפני השינה.

***

קמתי בשבע בבוקר בלב דוהר. יצאתי בקושי מהמיטה, שטפתי את הפנים והלכתי למטבח, לשתות מים. צמא נוראי אחז בי. על השיש עמד בקבוק הוודקה, כמעט ריק. בסלון מצאתי קליפות של מאתיים גרם גרעינים, שקית ריקה של שקדים, שאריות של פופקורן וצלחת עם שלושה שרימפס. לגמרי לא בטוח שהם היו מטוגנים.

כנראה שהגזמתי אתמול בלילה. טוב, ככה זה אחרי הימנעות – הגזמה. אבל בסדר, להיום בלילה כבר לא נשאר אלכוהול ולא אוכל, יחסית ישנתי מעולה, אז אין מה לדאוג – תקופת היובש נכנסת הערב לתוקף.

בשמונה בערב אבי צלצל והזמין אותי אליו. דיברנו קצת, שמענו מוזיקה, והוא הציע לי לשתות. לא היה נעים לסרב, אבל הסברתי לו שאני בהפסקה מאלכוהול, ושגם ככה אני לא מתחיל לשתות לפני עשר וחצי, כי זה משפיע עליי לא טוב.

אבל, אם זה באמת סינגל מאלט מיושן מהאי אילה שחבר הביא לו מחו"ל והוא רוצה לשמוע עליו חוות דעת, ברור שאני אטעם טיפה.

לאבי יש כוסות גדולות.

בכוס השנייה עוד לא הצלחתי לגבש חוות דעת על הוויסקי; בגלל השעה המוקדמת. וכי החריפות של ששת הצ'וריסוס שהוא הגיש לי קצת ערפלה את חוש הטעם. באמצע הכוס הרביעית החלטתי סופית שזה פשוט וויסקי מעולה, ושהכבּול מרומז באופן שגובל באמנות טהורה.

יצאתי מאבי בסביבות אחת-עשרה, ונדמה לי שהצלחתי לא לפגוע ברוב המכוניות בדרך הביתה. יכול להיות שדרסתי שוטר? לא, לא סביר. אבל אני זוכר איזה ז'קט צהוב זוהר.

כשהגעתי הביתה גמרתי את רבע הליטר שנשאר בבקבוק הוודקה והלכתי לישון.

***

כשהתעוררתי בבוקר עם הפנים בתוך הכיור של המטבח, המחשבה הראשונה שעלתה על דעתי הייתה שאני לא בנוי למיטות. במקומות שאינם מיטה אני ישן הרבה יותר טוב מאשר במיטות!

ניתקתי את שרוך הריר שנמתח מהפה שלי לתחתית הכיור, שתיתי מים והתחלתי את יום הפעילות. רק שלא מצאתי את המפתחות. בסוף איתרתי אותם, משונה, על הכרית בחדר השינה. הושטתי אליהם יד, נמתחתי, וקמתי בשלוש אחר הצהריים עם כאב ראש נוראי. אמרתי לכם שמיטות עושות לי רע.

החדשות הטובות היו ששאר היום עבר בסדר גמור. בסביבות שמונה וחצי בערב עבר לי כאב הראש, ואז פניתי לקריאה והייתי כולי מחויך ומעונג מהידיעה שאין לי ולו טיפת אלכוהול בבית, ושהנה אני עולה על דרך המלך. חיים חדשים. אכלתי תפוח, הכנתי פרוסת לחם שיפון מאה אחוז ללא סוכר עם ממרח טופו ובזיקת פשתן, הרמתי קצת משקולות, ובעשר שתיתי תה יסמין.

בעשר וחצי, שהיא השעה שבה אני מתחיל לשתות באופן מסורתי, כשאני לא בגמילה, נתפסתי חרדה שלא אצליח לישון בגלל התה. ניסיתי להדחיק את זה כמה זמן, אבל בסוף החלטתי שליתר ביטחון, מאחר ששינה היא אחד הדברים הכי חשובים, כדאי שלא אשחק עם זה ואצא לקנות וודקה, או עראק, או מה שלא יהיה, ליתר ביטחון, למקרה שתגיע השעה שתיים בלילה ועדיין לא ארגיש מנומנם.

אז יצאתי לפיצוצייה הקרובה. אוויר הלילה היה רענן, רוח קלילה נישבה, מכוניות ספורות חלפו בכביש, היה נעים כמו ביום כיפור. בחוץ. בפנים, בנפש, החרדות שלי רק התעצמו. אני לא עייף! אני לא קרוב להיות עייף! התה הזה הרס אותי! אני לא יכול לא לישון לעולמי עד!

כשהגעתי לפיצוצייה אני מניח שכבר הזעתי כמו חמור. גם מההליכה וגם מהתקף החרדה.

"עראק!" חצרצתי.

"מצטער, אחי, כבר שלוש דקות אחרי אחת-עשרה; אסור למכור אלכוהול בשעה הזאת."

"ש-לו-ש דקות?!!? אתה מטורף?"

"חוק זה חוק", הוא אמר.

"אפילו אם זה חוק מטומטם?"

"במיוחד אם זה חוק מטומטם."

רציתי לייסר את הגוף שלו בשבבי פרינגלס. במקום זה הלכתי לפאב הקרוב.

כמובן, לא  באמת רציתי לשתות, רק למזער קצת את הנזקים של התה. אז הזמנתי חצי ליטר בירה.

וזה היה מרענן. רק שכבר היה קרוב לחצות, והרעננות הזאת לא מצאה חן בעיניי. אז הזמנתי וויסקי, להעביר את הטעם השתלטני של הבירה.

בקצה השני של הבר ישבה איזו זקנה ששתתה כמו גרמנייה; אין דבר שאני מתעב יותר משתיינים. על כל משקה שאני הזמנתי היא הורידה שניים. דוחה.

לקראת סוף הערב נוצרה בינינו תקשורת.

אישה מרנינה. אם אפשר לכנות מישהי בגילה "אישה".

היא הצחיקה אותי נורא לקראת סוף הערב עם השיניים התותבות שלה. זקנות יכולות להיות מדליקות!

***

בבוקר אחרי התעוררתי מסוחרר, ועל הכרית לשמאלי מצאתי פתק עם המילה "תודה", ומתחתיו מאתיים שקל.

מה זה אומר?

כשבחנתי את עצמי בראי באמבטיה, שמתי לב שיש לי כמה שערות לבנות בזקן. לא הוצפתי הקלה כשגיליתי שהן לא שלי. הדבר שהבהיל אותי אפילו יותר מזה, אם זה בכלל אפשרי, היה שעל המראה עצמה נכתב בליפסטיק של זִקנה, "תתייצב מחר בשעת אפס!"

***

ההבנה הכתה בי כמו לשון של זיקית: שכבתי עם מרכזת השכבה שלי בחטיבת-ביניים, דליה תדהר. זה יכול היה להיות דבר חיובי, אבל מסתבר שהדבר היחיד שמפריד בין מימוש פנטזיית נעורים לבין סיוט שמוביל אותך להתקלח בכלור זה שלושים שנה. שלושה עשורים שמוכיחים לך סופית שגם אם יש לך פטיש למבוגרות, תמיד יש גבול כמה מבוגרות הן יכולות להיות.

ואז, כשעמדתי עירום במקלחון, מדיף ניחוחות של מיטב מוצרי הניקוי של סנט מוריץ, ידעתי סופית שבזה זה נגמר: אם זה מה שאלכוהול גורם לי לעשות, אני עם הסיפור הזה סיימתי. מהיום והלאה רק מיץ אלוורה.

שפכתי בפעם המי-יודע-כמה שאריות של בקבוקים לכיור, זרקתי את הבקבוקים עצמם לזבל, העפתי את הבשר מהמקרר לכלב בחצר של השכנים, ניקיתי את המקרר באופן יסודי, הכנתי לי סלט ענק מחסה ועלי תרד טריים ונבטים סיניים וסויה ושמן זית וחומץ בלסמי ופשתן, לקחתי שני כדורי מולטי-ויטמין, כדור אבץ וכדור מגנזיום, ואחרי שגמרתי את כל זה ישבתי בדממה רגועה. יכולתי לשים מאחוריי את העניין עם דליה תדהר, כי ידעתי שמי שעשה את זה היה אני הישן, מישהו שהוא כבר לא אני.

איזו שלווה. התיישבתי וקראתי ספר, שמתי ברקע מוזיקה לפסנתר של סאטי, ונישאתי על גל של ודאות שהעתיד שלי רק מתחיל, שכולו בוהק ומזהיר ומבטיח ולפניי.

בצהריים יצאתי מהבית ורצתי שלושה קילומטר. לא משהו להתפאר בו, אבל בהתחשב בעובדה שלא רצתי כבר למעלה משנתיים, זה לא רע. חודש-חודשיים של בלי אלכוהול, בלי בשר, אוכל בריאותי וריצות, ואני משיל מעליי עשרה קילו ועשר שנים. עשיתי עוד מקלחת, ועכשיו כבר כמעט הפסקתי להריח כמו סבונומיקה. זהו – אני גם אעשה מנוי לבריכה!  אשחה צלול במים צלולים.

האושר במרחק נגיעה.

***

בשמונה בערב התחיל קצת לשעמם לי ממוזיקה וספרים; יש גבול. ניסיתי לראות טלוויזיה, וכרגיל לא היה שום דבר ראוי למאכל אדם.

אז בתשע וחצי נכנעתי והלכתי למקלחת להתגלח: הורדת הזקן תהווה עדות נוספת להתחדשות שלי. את חלק הארי הורדתי עם המכונה, את השאר עם סכין גילוח, ואז נכנסתי להתקלח כדי להוריד ממני את הזיפים והשערות.

מי שניבט אליי מהמראה היה… חדש. צעיר יותר ומבטיח.

השעה הייתה כבר עשר, והרגשתי רענן וצח.

וערני. מלא מרץ. מרץ שלא היה לי לאן להוליך אותו. כבר רצתי, קראתי, שמעתי מוזיקה… מה עוד אפשר לעשות? פפפ…

פרסתי לי כמה ריבועי טופו, בזקתי עליהם פשתן וסויה, מעל זה גירדתי קולרבי וסחטתי לימון.

טעם של שלולית.

טוב, אין ברירה. אני אצא לטייל. קצת אוויר צח יעשה לי רק טוב ויפסיק את העוויתות הלא רצוניות האלה של השרירים.

האוויר אכן היה טוב, בחוץ היה קריר יותר מאשר בבית הדחוס, וחלה הטבה כללית במצבי הנפשי. במידה כזאת שהרגשתי ערני עוד יותר מקודם. וכבר אחרי אחת עשרה ואם אני לא אצליח להירדם…

ניסיתי לקנות בירה בפיצוצייה, רק כדי להרגיע את המערכת, אבל הם שוב סירבו. הדבקות הזאת בחוקים המטופשים תהרוס את המפעל הציוני.

אז נכנסתי לפאב, אמרתי לעצמי שאשב רגע על הבר, אשתה שוט קטן של וודקה ואחזור הביתה. "מה קרה, סבתא זרקה אותך מהמיטה?" שאל הברמן. התאפקתי.

אחרי הוודקה הבנתי פתאום שמאז הסלט לא אכלתי כלום, והבטן התחילה לעבור לתוכנית סחיטה. שאלתי את הברמן מה יש להם צמחוני. "בצל ומלפפון עם המבורגר", הוא אמר לי. תמיד מתחכם. "אני לא אוכל בשר," אמרתי. "הדבר הצמחוני היחיד שיש לי פה זה מיץ עגבניות," הוא אמר. "מעולה! כוס גדולה של מיץ עגבניות, אם ככה… ואתה יודע מה, תכניס בזה קצת מלח, פלפל, מקל סלרי, טבסקו ומנה וחצי של וודקה."

***

שלושה בלאדי מרי אחרי זה נכנסת דליה לפאב. מתיישבת על השרפרף לידי. "מצאת את הכסף?" היא שואלת. הברמן תוקע בי מבט של הערכה. דליה תוקעת בי מרפק. בא לי לתקוע לעצמי כדור בראש. "מה את רוצה?" אני אומר לה. "כלום. רק שתדע שתמיד ידעתי שיש לך פוטנציאל ושאם תרצה תוכל לממש אותו."

הדיכאון נפל עליי כמו פסנתר מקומה חמישית. "וודקה נקי!" זעקתי. "ותכין לי המבורגר כפול. בלי הלחמניה – אני משגיח."

היא הניחה יד על הירך שלי. "אתה מריח מכלור," היא אמרה. "את מריחה מנפטלין," אמרתי. לא ברור איך זה קרה, אבל צחקנו.

***

קצת לפני שסגרו את הפאב, שילמתי את החשבון, או לפחות שמתי כל מיני שטרות ומטבעות על הדלפק, והתחלתי לדדות החוצה מהמוסד כשהזקנה נתמכת בי או אני בה, השד יודע.

"אין לך תקנה, פשוט אין לך תקנה, אתה יודע את זה?!!?" צעק אחריי הברמן. המלצרית הצעירה נעצה בי מבט מרחם.

"מה אתם רוצים ממני?!!" צעקתי, "מה אתם רוצים?!! כשהייתי בן שמונה ימים השקו אותי יין, ודתי מבוגר מצץ לי! אז מה כבר חשבתם שיצא ממני? וחוץ מזה, מניאקים, קצת התחשבות במצב שלי – אני בגמילה!"

וצמודה אלי מאחורה בחיבוק של מוות נערה אליהם מרכזת השכבה: "דליה שוב תדהר הלילה! הלילה דליה תדהר!"

א"א

קובץ פי-די-אף

 

רשומות ישנות קודמות

%d בלוגרים אהבו את זה: